סהרונים ודחפורים

בחודש דצמבר האחרון כתבנו כאן לראשונה על אגפי הכליאה, המכונים "סהרונים", בכלא "קציעות". באגפים אלו מוחזקים למעלה מ-1,000 מבקשי מקלט, בהם כ-100 ילדים, מפעוטות שזה עתה נולדו ועד לנערים ונערות בני 18 שנים. כפי שכתבנו אז, מדובר בכליאה בתנאים קשים שאינם ראויים לאדם כלשהו, לא כל שכן לילדים. הילדים מוחזקים ללא שירותי חינוך ורווחה הולמים, חשופים לפגעי מזג האוויר הקשים (אז תיארנו את פגעי הקור הקשים, שהאוהלים אינם מספקים הגנה מפניהם. היום מדובר בחום המדברי הלוהט), באוהלים שבכל אחד מהם עד 20 מיטות צבאיות. בהעדר אפשרות לגרשם למדינות מוצאם, הם מוחזקים מבלי שנקצב מועד לסיום כליאתם.

כפי שעוד כתבנו כאן, בג"ץ דחה בחודש פברואר עתירה שהגישו מספר ארגוני זכויות אדם נגד עצם כליאתם של ילדים ב"קציעות" ונגד תנאי המעצר. למרות שבג"ץ עמד על כך שהתנאים במקום קשים ועל כך שנדרשות פעולות לשיפורם, הוא ציין כי המדינה נאלצה לפעול לטיפול במבקשי המקלט בתוך תקופת התארגנות קצרה, ולכן, בלית ברירה, נאלצה לכלוא את הילדים בתנאים קשים (אגב, מבקר המדינה קבע בדו"ח שפרסם לפני פחות מחודשיים, כי המדינה דווקא ישבה בחיבוק ידיים פרק זמן ארוך ביותר, ולא נקטה בפעולות כלשהן כדי לטפל כראוי בבעיית מבקשי המקלט בישראל נוכח הגידול הניכר במספרם, ובכלל זה לא פעלה לגיבוש פתרון ראוי לילדים. ניחא). בית המשפט העליון אף ציין בפסק דינו כי הוא "מקווה" שהמדינה תפעל בדחיפות לטיפול בבעיות אלה ומסר את ברכתו לכולם.

בדחיפות? ובכן, המדינה המשיכה להתנהל לה בעצלתיים, ורק בחודש שעבר החלה בהקמתם של מבני קבע שיחליפו את האוהלים. ואולם, את חצי שנה שחלפה מאז ניתן פסק הדין לא ניצלה המדינה כדי לבקש את ההיתרים הדרושים לבניית אותם מבני קבע. בשבוע שעבר הסתבר כי שירות בתי הסוהר לא קיבל את האישורים הדרושים ממוסדות התכנון, ולכן הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ברמת הנגב הוציאה צו הריסה מינהלי למבנה בן שתי הקומות ששירות בתי הסוהר החל להקים לצורך מגורי מבקשי המקלט העצורים. נראה שגם את החורף הבא יבלו כמאה ילדי מבקשי מקלט במעצר באוהלים דולפים ובקור אימים.

מלכוד

מאת: ניב מיכאלי, רופאים לזכוית אדם

ג'וזף הלר הסביר את הפרדוקס כך: אם אור הטייס היה מטורף, הוא לא היה צריך לצאת למשימות צבאיות, משום שמטורפים מקורקעים ולא חייבים לטוס. אבל אם היה מבקש לא לטוס, הרי שהיה נחשב שפוי, ולכן חייב לטוס. "אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב."

הפרדוקס שב"מלכוד 22" של הלר אינו יכול שלא לעלות בראשו של כל מי שפוגש במוחמד אדם. סיפורו מדגים את האבסורד שבטיפול באנשים חסרי מעמד בישראל.

מוחמד הוא פליט מדרפור, בן 24. הוא הגיע לארץ בגפו ומוחזק כפליטים רבים במעצר ב"קציעות", שבניהול שירות בתי הסוהר. בחודש ספטמבר האחרון התגלתה אצל מוחמד מחלת הלויקמיה. הוא זקוק לטיפולי כימותרפיה אינטנסיביים, הצפויים להימשך כשנה.

כל עוד נמצא מוחמד בכלא עול מימון הטיפולים הרפואיים מוטל על שירות בתי הסוהר. אך אליה וקוץ בה – מוחמד חשוף בשל מחלתו למחלות זיהומיות, ולכן הכלא אינו מסגרת ראויה עבורו. אין צורך לומר שהשהות בכלא יוצרת מתח רב אשר מזיק לאנשים חולים, אלא שהמצב ב"קציעות" גרוע עוד יותר. הפליטים ב"קציעות" מוחזקים בתנאים משפילים ומבישים, ולנים בצפיפות רבה בקור העז של המדבר באוהלים שאינם מחוממים. על מוחמד לבחור בין המשך שהייה בכלא, הכרוכה בהשפלה ובסכנת הידבקות במחלות זיהומיות, לבין שחרור מהכלא והפסקת הטיפול החיוני להצלת חייו.

מוחמד הינו אחד מחמש מאות הפליטים מדרפור שהתמזל מזלם, ועל פי הצהרת ראש הממשלה מחודש אוקטובר עתידים לקבל מעמד בישראל. פועל יוצא של המעמד הוא זכאות לביטוח בריאות ממלכתי. אם המדינה לא תענה לבקשתו לאפשר לו לקבל טיפול רפואי על סמך המעמד העתידי המובטח, ייאלץ מוחמד להמתין למימוש הצהרת ראש הממשלה, אשר מועד קיומה עודנו עלום ולוט בערפל.

סיפורו של מוחמד מצטרף לרשימה ארוכה ומתארכת של סיפורים של אנשים חסרי מעמד, עצורים אשר סובלים ממחלות קשות, שאת הטיפול היקר בהן לא יוכלו לממן בכוחות עצמם. רבים מביניהם בוחרים להיוותר בכלא על פני חוסר הוודאות שמחוץ לכלא, או חלילה השיבה למדינותיהם, שם ימותו.

יש לבטל את התניית הטיפול הרפואי בוויתור על חירותם של אנשים תוך פגיעה בסיכוי להחלמתם. המדינה ממילא מממנת את הטיפולים להם זקוקים האנשים החולים, כאשר הם מוחזקים על ידי שירות בתי הסוהר, ולכן לא ברור מדוע היא סבורה, שמחוץ לכותלי הכלא צריכים לשאת בעלות הטיפולים הרפואיים נדבנים ומתנדבים.

סהרונים

אתמול ביקרתי בכלא "קציעות" באגפים המכונים "סהרונים" – שני אגפי אוהלים, שבהם מוחזקים במעצר כ-200 נשים וילדים מבקשי מקלט, רובם מאריתריאה ומסודן. טווח הגילאים של הילדים העצורים במקום נע בין שלושה שבועות ל-18 שנים, ולפחות 16 ילדים הם בני פחות משנתיים.

מדינת ישראל, בנחישותה להרתיע פליטים מלהיכנס לישראל ולבקש בה מקלט, החליטה להפוך את חיי מבקשי המקלט לגיהינום עלי אדמות, ומוכנה לעשות זאת גם על חשבון ילדיהם של מבקשי המקלט. איש אינו יודע עד מתי יוחזקו במעצר כל אותם ילדים, שבשלב זה אי אפשר לגרשם בשל הסכנה הצפויה לחייהם במדינות מוצאם אם יוחזרו אליהן. הילדים ואמהותיהם מוחזקים באוהלים פרוצים לרוח החורפית המקפיאה של הלילה המדברי, ללא חימום, כשלכל אחד שתי שמיכות צמר צבאיות, וישנים על מיטות צבאיות צרות. אחד הילדים, בן 10 שנים, סיפר לי אתמול שהוא לא מצליח לישון בגלל הקור העז. אם לארבעה ילדים סיפרה לי שילדיה נרדמים רק בשעה 8 בבוקר, לאחר שמתחמם מעט.

אין במקום אנשי מקצוע האמונים על טובתם של ילדים, אין עובדים סוציאליים ואין סיוע נפשי לילדים. רבים מהם חוו חוויות פליטות קשות, וחווים כעת בחסות מדינת ישראל חוויה של מעצר בלתי מוגבל בזמן בתנאים לא תנאים, חוויה שייתכן שתותיר בנפשותיהם צלקות אותן ישאו כל חייהם. אין ב"קציעות" שירותי חינוך או משחקים, למעט מגלשה קטנה הממוקמת במרכז אחד האגפים. ילדה בת 14 מסודן, העצורה כבר חצי שנה ומשתוקקת ללמוד, שאלה אותי מדוע שירות בתי הסוהר לא טורח, לפחות, לדאוג לספרי קריאה.

המקלחות במקום מוקפות תעלת מים קטנה, שאינה מתנקזת לשום מקום. זבובים רבים מרקדים סביבה, ופגריהם של זבובים אחרים מוטלים בתוכה. המים החמים אינם מספיקים לכולם, וכאשר הם נגמרים, מרתיחות האימהות מים בקומקום חשמלי, מוזגות את המים לתוך דלי, ורוחצות את ילדיהן. הילדים, שחלקם מוחזקים במקום כבר חודשים רבים, אינם יוצאים מתחומיה של חומת הברזל האטומה המקיפה את אגפי האוהלים, וחייהם מתוחמים לשטח הצר בעל רצפת הבטון של האגף. הצבעים השולטים במקום הם אפור, חום וחאקי, וסוהרים נושאי נשק ואזיקים הם היחידים עמם יש לילדים העצורים אינטראקציה כלשהי.

בביקורי הקודם שאלתי את אחד מאנשי שירות בתי הסוהר מה מקור השם "אגפי סהרונים", והוא השיב לי בחיוך שמדובר בהכלאה בין המילים "בית סוהר" ו"צהרון". סוג של הומור. דקות ספורות קודם לכן עברנו ליד תאים קטנים ומסורגים בהם הוחזקו עצורים. עמיתתי שהצטרפה אליי תהתה בתמימות, מדוע הם מוחזקים בכלובים. "הם ערבים", השיב איש השב"ס.

חליל

מאת: סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים

את חליל פגשנו לראשונה לפני כחודשיים, באחד מביקורי "מוקד סיוע לעובדים זרים" בכלא "קציעות". אגף "הסהרונים", שבו כלאה מדינת ישראל מאז חודש יולי האחרון נשים וילדים, שהוברחו דרך הגבול המצרי, היה גדוש נשים וילדים אפריקאים. ברחבה המוצלת שבין הקרוונים התגודדו העצורים בקבוצות (מאז, אגב, הועברו העצורים ל"עיר האוהלים" שליד קציעות וכיום כלואים בקור המדברי באוהלי בד אלף מבקשי מקלט, ביניהם 95 ילדים ששישה עשר מתוכם הנם בני פחות משנתיים).

באגף "הסהרונים" אפשר היה לזהות שתי קבוצות של נערים. בצד אחד של הרחבה התאספו נערים אריתראים ושוחחו בטיגרינית ואילו בצד השני – נערים סודנים ששוחחו בערבית, ולעיתים בשפותיהם המקומיות. חליל, שאינו אריתראי ואינו סודני אלא גינאי, ישב לבדו.

יש להניח שכלל לא היינו משגיחות בחליל, אלמלא פנה אלינו אחד הסוהרים והפנה את תשומת ליבנו לקטין הבודד, שכלוא כבר למעלה מחודש. הסוהר סיפר לנו, שסוהר אחר שזוכר מעט צרפתית מבית הוריו שעלו ממרוקו, שוחח עם הנער, שמע ממנו על אהבתו הגדולה לכדורגל, ובהיותו חובב כדורגל בעצמו, פנה לאיש עסקים ישראלי, תושב מרכז הארץ, דובר צרפתית, התומך באחת מקבוצות הכדורגל בארץ, וביקש ממנו שיפרוש חסותו על הנער. איש העסקים שוחח עם חליל מספר פעמים באמצעות הטלפון, והביע את הסכמתו לשמש משמורן לנער.

כאן המקום לציין שבהיעדר נציגות דיפלומטית של גינאה בישראל ובהתחשב בעובדה שהמוברחים מגבול מצרים אינם נושאים דרכונים, הרי שגירוש חזרה לגינאה הוא מלאכה מורכבת האורכת תקופה ממושכת. משום כך, אם מאותר אדם בוגר שמוכן לשמש משמורן לנער שכזה, לדאוג לו ולכלכל אותו, נוהג בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין לשחרר את הקטין לידי המשמורן.

כשסיפר לנו הסוהר איך אותר משמורן הולם לנער, לא האמנו למזלו הטוב של חליל. בעוד אזרחי ישראל נחלצים לאמץ ילדים קטנים וגלמודים מדרפור, הרי שבדרך כלל חולפים חודשים ארוכים עד שמצליחים מתנדבי המוקד לאתר אזרח ישראלי שמוכן לאמץ נער גינאי כמו חליל.

מיד עם יציאתנו מהכלא יצרנו קשר עם איש העסקים שאישר את דבריו של הסוהר, מסר פרטים אישיים והבהיר שיהיה מוכן לנסוע לקציעות הרחוקה בכל עת על מנת לחלץ משם את הנער האומלל. אם ישיבתו הבודדת של הנער בקצה האגף לא הבהירה לנו זאת, הרי שאיש העסקים חזר שוב ושוב על הדברים: "איך כולאים ילד כזה שדובר צרפתית ועוד שפה מקומית מגיניאה עם עשרות אריתראים וסודנים מבלי שאף אחד דובר את שפתו? איך יתכן שילד כזה כלוא כבר למעלה מחודש ואף אחד לא שם לב?"

למחרת היום, 14.10.07, פנו מתנדבי מוקד סיוע לעובדים זרים לבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בבקשה לשחרר את חליל לידי איש העסקים.

מהר מאוד התברר שחליל מוחזק על פי החוק למניעת הסתננות – חקיקת חירום שלהפעלתה אחראי צה"ל, אשר אינה מאפשרת ביקורת שיפוטית בפני בית הדין לביקורת משמורת. בחודש אוגוסט האחרון התחייבה המדינה בפני בג"ץ להביא את כל מי שנעצרו על פי החוק למניעת הסתננות בהקדם האפשרי בפני ממונה ביקורת הגבולות, פקיד של משרד הפנים, המוסמך להוציא צווי גירוש וצווי מעצר. על צווי המעצר של ממונה ביקורת הגבולות מתקיימת ביקורת שיפוטית של בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין.

משלא נענו הפניות הרבות לבית הדין בעניינו של חליל, פנו מתנדבי המוקד לממונה ביקורת הגבולות בכלא "קציעות". ביום 25.10.07, כשמלאו לכליאתו של חליל 53 ימים, התקבלה במוקד תשובת הממונה: "הנ"ל לא הובא בפניי לשימוע של משרד הפנים. ככל הנראה יעבור שימוע ביום א' הקרוב וכך יוכל לראות שופט."

יום א' הקרוב חלף וכך גם יום א' שאחריו. ביום 12.11.07 נמסר למתנדבים ממשרד הרישום בקציעות שטרם הוצאו צו גירוש וצו מעצר נגד חליל על ידי ממונה ביקורת הגבולות, ומשום כך הוא טרם הובא בפני בית הדין.

רק ביום 19.11.07 הועבר למשרדי מוקד סיוע לעובדים זרים פרוטוקול דיון בית הדין לביקורת משמורת בעניינו של חליל. חליל הובא בפני בית הדין לאחר 77 ימים במעצר.

מפרוטוקול הדיון אפשר היה ללמוד מדוע התעכבה כל כך הבאתו של הקטין לביקורת על מעצרו. במילותיו של דיין בית הדין: "נבצר מהממונה על ביקורת הגבולות מלקיים דיון בעניינו של המוחזק עובר ליום 13.11.07 משום שתיקו של המוחזק היה חסר את צו הגירוש לפי החוק למניעת הסתננות. רק לאחר פניית הממונה על ביקורת הגבולות לגורמים הרלוונטים בצה"ל, צורף, בסופו של יום, צו הגירוש."

כלומר, משום שצה"ל התרשל ואיבד את צו גירושו, או שמא לא טרח כלל להוציאו, גם משרד הפנים הקפיד להתרשל, לא ערך שימוע לקטין, ובכך מנע את הבאתו בפני בית הדין שעשוי היה לשחררו.

על פי הפרוטוקול, הדיון התקיים בסיוע מוחזק אחר, סודני, שתרגם את דבריו של חליל לבית הדין ותרגם לחליל את דברי בית הדין. אם דיין בית הדין בחר באדם זה דווקא לתרגם, הרי שיש להניח שהוא דובר ערבית ואולי אף אנגלית ברמה סבירה. עם זאת, האם יתכן ששלושת החודשים שחליל בילה בקרב סודנים הפכו גם אותו לדובר ערבית?

בכל זאת נראה שחליל הצליח בדרך כלשהי להבהיר לדיין שהוא מבקש מקלט בישראל. בית הדין הורה לבחון את בקשתו. כעת ממתין חליל בכלא לדיון בעניינו בפני נציבות הפליטים של האו"ם.

חליל שוהה במעצר מזה 90 ימים. עלות מעצרו עד כה מגיעה ל-18,000 ₪. כל יום כליאה עולה למשלם המסים הישראלי 200 ₪. ההליכים עד לשחרורו ממעצר עלולים לארוך חודש נוסף. לחליל אין דרכון והוא ממילא לא יגורש בתקופה הקרובה. איש העסקים שמוכן לקחתו תחת חסותו עדיין ממתין.