סוף המסע, תחילת הדרך.

ללא גבול

נחתום את חג החירות בזה:

האיחוד האירופי הגיע להסכם בעניין תקופת מעצרם של מהגרים, ששוהים במדינות האיחוד ללא היתר. כיום נעות תקופות המעצר במדינות האיחוד בין שלושים ימים בצרפת לשמונה עשר חודשים במלטה למעצר בלתי מוגבל בבריטניה. על פי ההסכם, שטעון אישור מועצת האיחוד, תוגבל תקופת המעצר לשישה חודשים בכל המדינות. ארגוני זכויות האדם נערכים למאבק.

בניגוד לדין הפלילי, שמורה להעדיף חלופות מעצר על פני מעצר, בדיני ההגירה הישראלים מעצר הוא כלל ושחרור הוא חריג. אמנם, על פי החוק, אדם שמשתף פעולה עם גירושו, ואין בשחרורו כדי לסכן את בטחון המדינה או את שלום הציבור או את בריאותו, אמור להיות משוחרר ממעצר לאחר ששים ימים, אם גירושו אינו מתאפשר. ואולם, בית המשפט העליון פסק, שמשרד הפנים רשאי לשקול "במקרים המתאימים, את דבר קיומו של אינטרס ציבורי בעל משקל של ממש, המחייב את המשך החזקת השוהה במשמורת לתקופה שאינה חורגת מהסביר." המקרים המתאימים הפכו הכלל, והתקופה חורגת מן הסביר.

יתרה מזו, מי שמעז לבקש מקלט מדיני בישראל נתפס כמי שמסכל את גירושו, ולכן עלול לבלות במעצר עד לסיום בדיקת בקשתו. המעצר אמור, אמנם, לשרת את הגירוש בלבד, ואולם בחודשים האחרונים מוחזקים במעצר לאורך תקופות ממושכות מבקשי מקלט שאי אפשר לגרשם – שישראל אינה מתכוונת לגרשם – רק לצורך הרתעת אחרים ("אינטרס מוצדק כשלעצמו, ששהות מסתננים למדינה לא תכפה על המדינה", כדברי אחד משופטי בית המשפט לעניינים מינהליים). לצורך הרתעה בלבד, כולאים מבקשי מקלט, כדי לשוב ולשחררם לאחר ימים או לאחר חודשים ארוכים. גם תנאי המעצר הקשים ב"קציעות" נועדו לשרת את ההרתעה. בג"ץ, כזכור, משתף עם כך פעולה, וממאן להתערב.

כדי למנוע שחרורם של מבקשי מקלט לאחר ששים ימים של מעצר חסר תוחלת על ידי בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, הוחלט לעשות שימוש בחקיקת חירום משנות החמישים לצורך מעצרם של מי שנכנסו ללא היתר. החוק למניעת הסתננות הוא באחריות משרד הבטחון, ואינו כולל ביקורת שיפוטית. בעקבות עתירה לבג"ץ מונה אחד מדייני בית הדין לביקורת משמורת לשמש יועץ לשר הבטחון – כלומר בית דין לעניין החוק למניעת הסתננות. לאחר מספר חודשים קרס המנגנון, שלא תפקד כראוי מלכתחילה. מרבית עצורי החוק למניעת הסתננות הועברו למסלול המעצר הרגיל.

בל נתעה: המדינה לא ויתרה על החוק למניעת הסתננות. הממשלה ממשיכה לעמוד בפני בג"ץ על סמכותה לעשות בו שימוש, ובראשית החודש הניחה הצעת חוק חדשה למניעת הסתננות. על פי ההצעה, את מי שנכנס ללא היתר אפשר יהיה להחזיק במעצר ללא הגבלת זמן.

פתוח סגור פתוח

המרפאה הפתוחה של רופאים לזכויות אדם סגורה. המרפאה קרסה תחת עומס הפליטים ומבקשי המקלט הפונים בבקשה לסיוע רפואי. למרפאה הפתוחה אין די מתנדבים, אין די ציוד רפואי, ואין אפשרות להעניק טיפול רפואי מורכב ומתמשך. משום כך הוחלט לסגור את המרפאה הפתוחה ולהפסיק למלא את תפקידה של המדינה.

מאז ראשית השבוע שעבר העובדים והמתנדבים של העמותה מלווים את הפליטים החולים לחדרי המיון. בתי החולים איכילוב, וולפסון, שיבא ובילינסון פתחו לעת עתה את שעריהם בפני הפליטים. משרד האוצר טרם פתח את הארנק. לא לרופאים לזכויות אדם יש להעביר את התקציב, אלא לבתי החולים, על מנת שאלה לא יסגרו בפני הפליטים.

קרבינו

מאת: סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים

קרבינו, ילד טוב דרום סודן, איבד את הוריו לפני שנים. כיום הוא בן 19 וחצי.

בחודש מרץ 2006, כשהיה בן 17, הגיע לישראל לבקש בה מקלט. הוא נכלא באגף האוהלים ב"קציעות" יחד עם מבקשי מקלט אחרים מסודן. לאחר מספר חודשים עבר לאגף אסירי העבודה, שם עבד ימים ארוכים בניקיון עם אסירים פליליים. בתמורה זכה למגורים אנושיים, למזון משופר, לגישה לטלפון ציבורי ולקנטינה, בה יכול היה לבזבז את 80 השקלים שהרוויח מדי חודש עבור עבודתו.

בחודש נובמבר 2006 שוחרר לחלופת מעצר במושב עין יהב שבערבה. במשך 12 שעות מדי יום ליקט עגבניות שרי. כעבור חצי שנה, כשתמה עונת העגבניות, ביקשנו לאפשר לו לעבוד במלונות באילת כחלופת מעצר. לאחר קבלת האישור עבר קרבינו לאילת ועבד במלון במשך חצי שנה נוספת. כשנה עבד קרבינו כשהוא כבול – תחילה למושב עין יהב ולחקלאי שהעסיקו, ולאחר מכן לאילת ולמלון – מנוע מלעזוב את מקום מגוריו או להחליף את עבודתו ללא אישור.

בחודש ינואר 2008 קיבל קרבינו מסמך הגנה מטעם נציבות הפליטים של האו"ם. הוא עבר לתל-אביב, ופתח פאב ברחוב נוה שאנן. בכל פעם ששוטרי משטרת ההגירה הגיעו לפאב שלו, וצעקו: "מי כאן בלבית?", התכווץ קרבינו, לפני שהודה שהוא "בלבית". בכל ביקור שכזה חזר על עצמו הטקס: השוטרים דרשו לראות תעודת זהות, קרבינו הציג את מסמך ההגנה מטעם האו"ם, השוטרים צחקו ועזבו את המקום. קרבינו נשם לרווחה.

ביום 19.03.08 פגש קרבינו פעם נוספת את שוטרי משטרת ההגירה. הפעם לקחו אותו איתם לתחנה בחולון, ודרשו שיחתום על התחייבות שלא יתגורר ולא יעבוד באיזור המרכז. נתנו בידיו מפה מסומנת היטב, והבהירו: "רק צפונה לחדרה או דרומה לגדרה". "אבל יש לי עסק בתל-אביב!", הסביר קרבינו. "תחתום, או שתחזור לכלא!", איימו השוטרים, ואף שקרבינו החליט, לאחר שנועץ בנו, לחתום, על מנת להילחם בכך לאחר מכן, עצרו אותו השוטרים, והוא נשלח ל"מעשיהו".

למחרת היום פגש קרבינו בכלא את דיין בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, אלעד אזר. הדיין אזר הורה לשחררו מיד:

"אני סבור כי נעשה עוול למוחזק שכן לא היה כל בסיס אמיתי לעצור אותו ולשים אותו במשמורת בנסיבות המתוארות לעיל. המוחזק שהה תקופה ארוכה בחלופת מעצר שנקבעה לו. לאחר למעלה משנה, כאשר ברור כי אין כל אפשרות להרחיק את המוחזק או להעבירו למדינה שלישית זכאי המוחזק שלא להיות כבול למעסיק מסוים או למקום מגורים מסוים ואין להתנות את שחרורו בהתחייבות שלא ישוב להתגורר בתל-אביב. אשר על כן הנני מורה על שחרור המוחזק לאלתר ובלא תנאי".

כך היה קרבינו לדרום סודני החופשי הראשון – משוחרר ללא תנאים.

מצפון לחדרה יש שטח כבוש

עוד שינוי לטובה שהביאו עלינו הפליטים, והפעם מן הגבול הצפוני.

את הפליטים שנעצרים ומשוחררים מצייד משרד הפנים בצו ובמפה. הצו מורה להם לשהות מדרום לגדרה או מצפון לחדרה. המפה היא מפת ישראל, שעל גביה נמתחו שני קוים: מעל לגדרה ומתחת לחדרה. עיון במפה המטושטשת מגלה הפתעה: מדינת ישראל מחלקת לפליטים מפה המכירה בכך, שרמת הגולן היא שטח כבוש.

הפליטים הפיליפינים מאפריקה ורשות ההגירה המופקרת של הקשישים

"מדיניות הגירה מופקרת" כינה עיתון "הארץ" את המתרחש בישראל, במאמר המערכת המבולבל שהתפרסם אמש. נדמה כאילו מישהו הונחה להריץ בארכיון "הארץ" ו"דה מרקר" כל מה שכתבו בתקופה האחרונה על "פליטים" ועל "מהגרי עבודה", לאסוף מה שמצא ולהדביק יחד.

"הארץ", כמו ממשלת ישראל, אינו מצליח להחליט האם דרך הגבול עם מצרים נכנסים לישראל פליטים או מהגרי עבודה. המאמר פותח ב"אלפי מהגרי עבודה מאפריקה", אשר "נוהרים לארץ". בהמשך הם לא מהגרי עבודה, אלא פליטים ממש, שההחלטה "לעזוב אותם לגורלם אינה אנושית". לאחר מכן הם מתאחדים והופכים ל"מהגרי העבודה והפליטים המגיעים באלפים מאפריקה". בסוף הם סתם "אלפי אפריקאים בשנה".

פליטים? מהגרי עבודה? לא ממש משנה. העיקר שאפשר לכרוך את "זרימת אלפי הפליטים לגנים ציבוריים ומקלטים בתל אביב" עם התוכנית עליה דווח ב"דה מרקר" לפני ימים אחדים, לצמצם את מספר מהגרי העבודה בתחום הסיעוד: "במקום לקבוע נורמה, שלפיה כל קשיש בן 80 ויותר הרוצה בסיעוד צמוד יזכה לכך, בלי מבחנים משפילים - מחליטה הממשלה להקשות דווקא ולצמצם את מספר העובדים הפיליפינים לחמישית ממספרם היום." מישהו היה צריך להסביר למערכת "הארץ", ש"פיליפינים" אינם שם נרדף לעובדי סיעוד. לא רק משום שזו גזענות להדביק תווים אתניים לענף תעסוקה שלם, אלא פשוט משום שזה מזמן לא נכון. סרסורי כוח האדם וברוני התיווך מרעננים ומחליפים מעת לעת את הסחורה. אם אפשר למצוא עלובי נפש הודים או סרי לנקים, כאלה שטרם הספיקו ללמוד מקרובים וממכרים כיצד מסתדרים בישראל, ואשר מוכנים למשכן את עתידם תמורת התענוג לטפל בקשישי ישראל, מי צריך פיליפינים?

בחזרה לפליטים. אלה, לפי "הארץ", "ייקלטו כנראה בחקלאות, בבנייה ובשירותים בתנאים מחפירים, ויציגו באור מגוחך את הפיקוח המבורך על העסקת עובדים זרים בשכר הוגן." הפיקוח המבורך של מי? איזה שכר הוגן? מישהו בטח דיווח ב"דה מרקר", ופספסתי. גם ב"קו לעובד" לא שמעו.

"הארץ" מציע "אנושיות" במקום "נוקשות". "על הממשלה להחמיר בכניסה ולהקל בקליטה של מי שהחליטה להכניסו כי הוא פליט. דרך האמצע היא גם מטופשת וגם אכזרית." מה פירוש להחמיר בכניסה? לאטום את הגבול ולסרב לקבל פליטים? ומה זה אם לא אכזריות? גם טפשות לא חסרה, אבל אותה שומרים ב"הארץ" עבור הקשישים והפיליפינים: "זה הרגע שבו מפלגת הגמלאים צריכה להוכיח כי יש טעם לקיומה."

כמעט גמרנו. כתבו בזמן האחרון שמשרד הפנים שוקד על הקמת רשות הגירה, אז גם היא בפנים, עוד לא נוסדה וכבר חוטפת: "הסרבול הביורוקרטי מאפיין את הרשות הזאת עוד בטרם הקמתה." הרשות שטרם הוקמה, שודאי לא תתפקד בהצלחה כמו "הפיקוח המבורך על העסקה בשכר הוגן", היא הדבק שמאחה את העיסה כולה: "בעוד הטפסים עוברים משולחן לשולחן יסבלו הקשישים מצמצום אכזרי במספר העובדים הפיליפינים שאין להם תחליף, ודרך הגבול הדרומי יזרמו אלפי אפריקאים בשנה ששום פורום לא אישר את בואם."

אגב, ה"ניו יורק טיימס" הקדיש לפני ימים אחדים את מאמר המערכת למדיניות ההגירה האמריקאית. ניתוח מדוייק ומאיר עיניים של הביורוקרטיה האכזרית, ומה שעומד מאחריה:

You can tell a country’s priorities from what works and where the money goes. With billions for border and workplace enforcement, the government has been rushing to impose ever more sophisticated and intrusive means to keep immigrants out. Yet it continues to tolerate a creaky, corrosively inept system for welcoming immigrants in - an underperforming bureaucracy that takes their money and makes them wait, with a chronic indolence that is just another form of hostility

קריאה לפעולה: מצב חירום במרפאה הפתוחה למהגרים ולחסרי מעמד

מאת: נועה קאופמן, רופאים לזכויות אדם

בשבועות האחרונים גבר בצורה ניכרת העומס על המרפאה הפתוחה של רופאים לזכויות אדם בדרום ת"א, וזאת בעקבות מספרם הגדול של פליטים ומבקשי מקלט אשר הגיעו לישראל או שוחררו לאחרונה מבתי הכלא אל הרחוב – ללא פתרון וללא לקיחת אחריות על ידי מדינת ישראל.

פליטים ומבקשי המקלט החיים בישראל אינם זכאים לשירותי בריאות ציבוריים – לא מבוגרים וגם לא ילדים – ונסמכים כמעט לחלוטין על השירותים הרפואיים שמספקת עמותת רופאים לזכויות אדם.

התפלגות הביקורים במרפאה בשנת 2007 מדגימה היטב את העלייה בחלקם של מבקשי המקלט והקטינים בקרב מטופלי המרפאה. במספרים מוחלטים מדובר על עלייה מ-121 מבקשי מקלט מטופלים בינואר 2007 ל-437 מטופלים בנובמבר 2007 – עלייה של 261%. חלקם היחסי של מבקשי המקלט והקטינים בקרב מטופלי המרפאה עלה מ-28% בחודש ינואר ל-69% בחודש נובמבר. מאז תחילת חודש ינואר 2008, מגיעים כ-100 מטופלים מדי ערב למרפאה, רובם המכריע פליטים ומבקשי מקלט. עקב העומס הרב והמשאבים המצומצמים איננו מסוגלים לספק שירותי בריאות לכולם.

בחודשים הראשונים לשהייה בישראל אוכלוסיית הפליטים ומבקשי המקלט היא לרוב חלשה יותר מאוכלוסיות מהגרים אחרות ומתקשה לממן גם תרופות וטיפולים שעלותם נמוכה ואשר אין באפשרותינו לספק במרפאה (בדיקות מעבדה, צילומים וכו').

עמותת רופאים לזכויות אדם פועלת מול משרד הבריאות בדרישה למצוא פתרון רשמי הולם לצרכי הבריאות של פליטים ומבקשי מקלט.

בשל העומס הרב, בשל מצבם הקשה של פליטים, החיים במקלטים ארעיים וברחוב, ובשל מתכונת החירום בה פועלת המרפאה הפתוחה, אנו קוראים לציבור אנשי הרפואה במדינת ישראל לפעול במספר מישורים על מנת להקל על מצוקתם של הפליטים ומבקשי המקלט:

* פתחו את מרפאותיכם עבור פליטים ומבקשי מקלט כאקט של סולידריות עם אוכלוסיית הפליטים וכאקט של מחאה אל מול אטימות משרד הבריאות בנושא והתנערותו מאחריות (הודיעו לנו על פתיחת המרפאה ואנו נתאם הגעתם של הפליטים ומבקשי המקלט. גם קבלה של מספר חולים בודדים ביום תועיל).

* צאו לבדוק פליטים ומבקשי מקלט במקלטים ובמרכזים בהם הם שוהים, וזאת על מנת להוריד את הלחץ על המרפאה הפתוחה (פנו אלינו ואנו נתאם הגעתכם למקלטים).

* פנו בקריאה אישית אל מקבלי ההחלטות במשרד הבריאות בדרישה שיפעלו למציאת פתרון עבור צרכי הבריאות של פליטים ומבקשי מקלט.

* הרימו תרומה למען המרפאה הפתוחה, על מנת שנוכל לאפשר טיפול רפואי הולם למבקשי המקלט המגיעים אלינו. ניתן לתרום באמצעות המחאה לפקודת: רופאים לזכויות אדם, למוטב בלבד, ובמשלוח דואר רגיל לרופאים לזכויות אדם, רח' גולומב 52 ת"א 66171. קבלה תישלח לתורם. למוסד אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה.

* אנו זקוקים בדחיפות לתרופות ולציוד רפואי. אם יש ברשותכם מוצרים שאתם יכולים לתרום, אנא צרו איתנו קשר.

להתנדבות במרפאה או מחוצה לה אנא צרו קשר עם אימאן (iman@phr.org.il או בטלפונים: 03-6390104; 054-6995399).

לתרומת תרופות וציוד נא לפנות לנועה (noa@phr.org.il או בטלפונים: 03-6873027; 054-6995299).

על כולם תבוא הברכה

שופטי בג"ץ - אילה פרוקצ'יה, מרים נאור ויוסף אלון – דחו את עתירתם של ארגוני זכויות האדם נגד החזקתם של ילדים באגף "סהרונים" בכלא "קציעות".

קר, ואין שירותי חינוך ובעיקר אין צפי לשחרורו של איש. העותרים הסבירו: "רוחות החורף הקרות חודרות את בדי האוהלים, ובהעדר חימום, שמיכות הצמר אינן מחממות כראוי את הילדים הרכים, הישנים על מיטות צבאיות צרות. אין באגפים שירותי חינוך הולמים או שירותים סוציאליים, אין פעילות לילדים, וחלק מן הילדים לא יצאו כבר כחצי שנה מן המתחם הקטן וחסר החיים. בין הילדים העצורים תינוקות בני יומם, שלושה מהם נולדו בימים האחרונים ואחד נולד בסוף חודש נובמבר 2007. נוסף עליהם, במקום עצורים לפחות 16 ילדים בני שנתיים ומטה."

נורא? זה מה שיש. "אין המדובר בעיקרו של דבר, כך לדברי המדינה, בתופעה של מבקשי מיקלט מדיני כי אם בתופעה שעיקרה רצונם של הנכנסים שלא כדין לשפר את תנאי חייהם." כך דברי המדינה לבג"ץ – המדינה שאין לה מנגנון לבדיקת בקשות למקלט, ושממילא לא בדקה בעצמה את בקשת המקלט של אף לא אחד מאותם עצורים.

"לא ראינו לעת הזו הצדקה להתערבותנו", פסקו השופטים והוסיפו, "המדינה פעלה תוך תקופת התארגנות קצרה, והתרשמנו שהמשיבים ימשיכו לפעול לפתרון בעיות שונות שהתעוררו. התרשמנו כי הבעיות הבוערות במיוחד הן בעיית הקור העז ובעיית החינוך. אנו תקווה כי המשיבים יפעלו בדחיפות לפתרון בעיות אלה. המשיבים נעזרים בארגונים שונים, שעל כולם תבוא הברכה. איננו סבורים כי יש כרגע הצדקה להתערבות שיפוטית ואנו תיקווה שגם לא יהיה צורך בה. מכל מקום, ובמידת הצורך, שערי בית המשפט פתוחים."

אמר בית המשפט, וטרק את שעריו.

כשאני אהיה נשיא ארה"ב

מאת: סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים

ביום רביעי האחרון, לאחר למעלה מחמישה חודשי מעצר, שוחרר מכלא "מעשיהו" מנהיג הקהילה הליברית בישראל, איובה. יחד עמו שוחררו מכלא "מעשיהו" עוד חמישה פליטים ליברים שהיו עצורים אף הם במשך חודשים ארוכים. תשעה פליטים ליברים נוספים עדיין כלואים בבתי הכלא "מעשיהו" ו"קציעות" ועל פי השמועות, אף הם אמורים להשתחרר בימים הקרובים. הליברים ששוחררו נדרשים להתייצב במשטרת ההגירה אחת לשבוע, ולעזוב את הארץ בכוחות עצמם בתוך חצי שנה.

בישראל שוהים כיום 86 פליטים אזרחי ליבריה, ביניהם 16 ילדים שנולדו בישראל. הפליטים עזבו את ליבריה בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה בשנת 1989. בסוף שנת 2005 התקיימו בחירות בליבריה. אף שטרם הובהר האם המצב בליבריה בטוח, והאם המשטר החדש יציב דיו ויכול לשמור על זכויות אדם, קבעה נציבות הפליטים של האו"ם בחודש אפריל 2006, כי ליברים שקיבלו הגנה קבוצתית זמנית במדינות רבות בעולם יכולים לשוב לארצם.

ליבריה אינה יציבה ואינה בטוחה עבור הפליטים. על פי יוניס"ף, ליבריה היא כיום המדינה החמישית בעולם בשיעור תמותת ילדים עד גיל חמש: למעלה מ- 15% מהתינוקות אינם מגיעים כלל לגיל שנה ולמעלה מ-40% מהילדים מתחת לגיל 5 סובלים מתת תזונה בדרגה חריפה. מעדויות המגיעות מליבריה, וכן ממדינות אפריקאיות אחרות שסבלו משנים של עימותים אלימים, עולה שאף שנפסקה הלחימה, אנשים רבים מחזיקים כלי נשק בבתים ומי שחוזר מאחת ממדינות המערב, ואולי מעט מזומנים בכיסו, חייו בסכנה של ממש. גורמים בינלאומיים מסכימים שהמצב בליבריה אינו יציב ושזרם הפליטים השב אליה, אינו תורם ליציבות. משום כך, למרות שהגנת האו"ם הסתיימה באופן רשמי, ארה"ב השכילה לאפשר לפליטים הליברים להמשיך ולשהות בתחומה עד לחודש אוקטובר 2008, בתקווה שהמצב בליבריה יתייצב עד אז.

ישראל, לעומת זאת, מיהרה לאמץ את קביעת האו"ם. לאחר הודעת האו"ם מסר משרד הפנים לפליטים הליברים, כי ההגנה הקבוצתית הזמנית תפוג בסוף חודש מרץ 2007, ולאחר מכן עליהם לעזוב את ישראל.

פעילי זכויות אדם ואישי ציבור, ובהם : ח"כ אופיר פינס-פז (שר הפנים לשעבר), ח"כ דב חנין, ח"כ גלעד ארדן וח"כ רן כהן, התגייסו לסייע לפליטים הליברים לעכב את גירושם. ועדת הפנים ואיכות הסביבה בראשות חה"כ פינס-פז קיימה ישיבה בנושא בחודש מרץ 2007 וועדת העובדים הזרים בראשות חה"כ כהן קיימה ישיבה נוספת בחודש יוני 2007. שתי הוועדות סיכמו את הישיבות בקובען, שאין לגרש בשלב זה את הפליטים הליברים מישראל, ובקריאה למשרד הפנים להאריך את תקופת ההגנה. ארגוני זכויות אדם פנו למשרד הפנים בקריאה דומה.

משרד הפנים לא השיב לפניות חברי הכנסת והארגונים. ההתייחסות הראשונה נתקבלה במסגרת ראיון טלפוני שערכה נטע אחיטוב מעיתון "העיר" עם מנהל מינהל האוכלוסין, יעקב גנות, אשר התפרסם בחודש ספטמבר 2007. "נשיא ארצות הברית האריך להם (לליברים) את השהות באופן אישי ב-18 חודשים", סיפרה אחיטוב לגנות. "כשאני אהיה נשיא ארצות הברית," השיב גנות, "אני אשנה את ההחלטה. את חייבת להבין, האו"ם קבע שהם צריכים לחזור לארצם." אחיטוב הקשתה: "כשנוח למשרד הפנים הוא חוסה תחת החלטות האו"ם ובפעמים אחרות אינו?" גנות השיב: "האו"ם קבע שאין שום סיבה להשאיר אותם. נקודה." "ומה באשר להארכת השהייה שלהם כאן לחצי שנה נוספת?", שאלה. "התשובה היא שלילית לגבי עוד חצי שנה", חרץ גנות.

בחודש נובמבר 2007 השתתפנו בפגישה עם גנות. סיפרנו לו על ניסיונותינו הכושלים לאתר מדינה אפריקאית שלישית שתסכים לקלוט את הליברים, ועל כך שהם מוכנים לנסוע לכל מקום שיסכים לקבלם. גנות הבהיר לנו, שאין כל סיכוי שתינתן לפליטים אורכה במהלכה ינסו למצוא מדינה אחרת שתקלוט אותם.

משטרת ההגירה המשיכה לצוד פליטים ליברים, ואלו הצטרפו לחבריהם בכלא "מעשיהו", אשר מסרבים לחזור לארצם בטרם יתייצב המצב. עד שלפתע, באמצע השבוע האחרון, חודשים לאחר שנראה היה שהמאבק למען הפליטים הליברים נחל כישלון, שוחררו הפליטים מהכלא בתנאים דומים לאלו שביקשנו עבורם.

150 ימי מעצרו של מנהיג הקהילה, איובה, עלו למשלם המיסים הישראלי 30,000 ₪. עלות מעצרם של 15 הפליטים הליברים שהוחזקו בכלא הסתכמה עד כה, בהערכה זהירה, ב-225,000 ₪. יש להניח שמישהו בקרב מקבלי ההחלטות טרח אף הוא לערוך את החישוב, והסיק שהליברים המתאספים בבתי הכלא מתבצרים כולם בעמדתם, שלא ישובו לליבריה במצבה הנוכחי אף ששחרורם אינו נראה באופק. מדוע נדרשו חמישה עשר עצורים וחמישה חודשי מעצר כדי להגיע למסקנה זו?

שקיות

כך נראו בשבועות האחרונים משרדי מוקד סיוע לעובדים זרים:

המון שקיות. ערימות של שקיות.

אנשים טובים תרמו בגדים וצעצועים למען העצורים ב"קציעות" ולמען ילדיהם. בראשית השבוע נסעו השקיות אל הכלא.

בבג"ץ התקיים אתמול דיון בעתירת ארגוני זכויות האדם בדרישה לסגור את אגפי "הסהרונים" ב"קציעות", בהם מוחזקים הילדים באוהלים בקור המצמית של המדבר, ללא מעש, ללא תחזית לשחרור. "מה אתם מציעים במקום?", הקשו השופטים.

התמונות באדיבות עו"ד עדי וילינגר

מלכוד

מאת: ניב מיכאלי, רופאים לזכוית אדם

ג'וזף הלר הסביר את הפרדוקס כך: אם אור הטייס היה מטורף, הוא לא היה צריך לצאת למשימות צבאיות, משום שמטורפים מקורקעים ולא חייבים לטוס. אבל אם היה מבקש לא לטוס, הרי שהיה נחשב שפוי, ולכן חייב לטוס. "אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב."

הפרדוקס שב"מלכוד 22" של הלר אינו יכול שלא לעלות בראשו של כל מי שפוגש במוחמד אדם. סיפורו מדגים את האבסורד שבטיפול באנשים חסרי מעמד בישראל.

מוחמד הוא פליט מדרפור, בן 24. הוא הגיע לארץ בגפו ומוחזק כפליטים רבים במעצר ב"קציעות", שבניהול שירות בתי הסוהר. בחודש ספטמבר האחרון התגלתה אצל מוחמד מחלת הלויקמיה. הוא זקוק לטיפולי כימותרפיה אינטנסיביים, הצפויים להימשך כשנה.

כל עוד נמצא מוחמד בכלא עול מימון הטיפולים הרפואיים מוטל על שירות בתי הסוהר. אך אליה וקוץ בה – מוחמד חשוף בשל מחלתו למחלות זיהומיות, ולכן הכלא אינו מסגרת ראויה עבורו. אין צורך לומר שהשהות בכלא יוצרת מתח רב אשר מזיק לאנשים חולים, אלא שהמצב ב"קציעות" גרוע עוד יותר. הפליטים ב"קציעות" מוחזקים בתנאים משפילים ומבישים, ולנים בצפיפות רבה בקור העז של המדבר באוהלים שאינם מחוממים. על מוחמד לבחור בין המשך שהייה בכלא, הכרוכה בהשפלה ובסכנת הידבקות במחלות זיהומיות, לבין שחרור מהכלא והפסקת הטיפול החיוני להצלת חייו.

מוחמד הינו אחד מחמש מאות הפליטים מדרפור שהתמזל מזלם, ועל פי הצהרת ראש הממשלה מחודש אוקטובר עתידים לקבל מעמד בישראל. פועל יוצא של המעמד הוא זכאות לביטוח בריאות ממלכתי. אם המדינה לא תענה לבקשתו לאפשר לו לקבל טיפול רפואי על סמך המעמד העתידי המובטח, ייאלץ מוחמד להמתין למימוש הצהרת ראש הממשלה, אשר מועד קיומה עודנו עלום ולוט בערפל.

סיפורו של מוחמד מצטרף לרשימה ארוכה ומתארכת של סיפורים של אנשים חסרי מעמד, עצורים אשר סובלים ממחלות קשות, שאת הטיפול היקר בהן לא יוכלו לממן בכוחות עצמם. רבים מביניהם בוחרים להיוותר בכלא על פני חוסר הוודאות שמחוץ לכלא, או חלילה השיבה למדינותיהם, שם ימותו.

יש לבטל את התניית הטיפול הרפואי בוויתור על חירותם של אנשים תוך פגיעה בסיכוי להחלמתם. המדינה ממילא מממנת את הטיפולים להם זקוקים האנשים החולים, כאשר הם מוחזקים על ידי שירות בתי הסוהר, ולכן לא ברור מדוע היא סבורה, שמחוץ לכותלי הכלא צריכים לשאת בעלות הטיפולים הרפואיים נדבנים ומתנדבים.

סהרונים

אתמול ביקרתי בכלא "קציעות" באגפים המכונים "סהרונים" – שני אגפי אוהלים, שבהם מוחזקים במעצר כ-200 נשים וילדים מבקשי מקלט, רובם מאריתריאה ומסודן. טווח הגילאים של הילדים העצורים במקום נע בין שלושה שבועות ל-18 שנים, ולפחות 16 ילדים הם בני פחות משנתיים.

מדינת ישראל, בנחישותה להרתיע פליטים מלהיכנס לישראל ולבקש בה מקלט, החליטה להפוך את חיי מבקשי המקלט לגיהינום עלי אדמות, ומוכנה לעשות זאת גם על חשבון ילדיהם של מבקשי המקלט. איש אינו יודע עד מתי יוחזקו במעצר כל אותם ילדים, שבשלב זה אי אפשר לגרשם בשל הסכנה הצפויה לחייהם במדינות מוצאם אם יוחזרו אליהן. הילדים ואמהותיהם מוחזקים באוהלים פרוצים לרוח החורפית המקפיאה של הלילה המדברי, ללא חימום, כשלכל אחד שתי שמיכות צמר צבאיות, וישנים על מיטות צבאיות צרות. אחד הילדים, בן 10 שנים, סיפר לי אתמול שהוא לא מצליח לישון בגלל הקור העז. אם לארבעה ילדים סיפרה לי שילדיה נרדמים רק בשעה 8 בבוקר, לאחר שמתחמם מעט.

אין במקום אנשי מקצוע האמונים על טובתם של ילדים, אין עובדים סוציאליים ואין סיוע נפשי לילדים. רבים מהם חוו חוויות פליטות קשות, וחווים כעת בחסות מדינת ישראל חוויה של מעצר בלתי מוגבל בזמן בתנאים לא תנאים, חוויה שייתכן שתותיר בנפשותיהם צלקות אותן ישאו כל חייהם. אין ב"קציעות" שירותי חינוך או משחקים, למעט מגלשה קטנה הממוקמת במרכז אחד האגפים. ילדה בת 14 מסודן, העצורה כבר חצי שנה ומשתוקקת ללמוד, שאלה אותי מדוע שירות בתי הסוהר לא טורח, לפחות, לדאוג לספרי קריאה.

המקלחות במקום מוקפות תעלת מים קטנה, שאינה מתנקזת לשום מקום. זבובים רבים מרקדים סביבה, ופגריהם של זבובים אחרים מוטלים בתוכה. המים החמים אינם מספיקים לכולם, וכאשר הם נגמרים, מרתיחות האימהות מים בקומקום חשמלי, מוזגות את המים לתוך דלי, ורוחצות את ילדיהן. הילדים, שחלקם מוחזקים במקום כבר חודשים רבים, אינם יוצאים מתחומיה של חומת הברזל האטומה המקיפה את אגפי האוהלים, וחייהם מתוחמים לשטח הצר בעל רצפת הבטון של האגף. הצבעים השולטים במקום הם אפור, חום וחאקי, וסוהרים נושאי נשק ואזיקים הם היחידים עמם יש לילדים העצורים אינטראקציה כלשהי.

בביקורי הקודם שאלתי את אחד מאנשי שירות בתי הסוהר מה מקור השם "אגפי סהרונים", והוא השיב לי בחיוך שמדובר בהכלאה בין המילים "בית סוהר" ו"צהרון". סוג של הומור. דקות ספורות קודם לכן עברנו ליד תאים קטנים ומסורגים בהם הוחזקו עצורים. עמיתתי שהצטרפה אליי תהתה בתמימות, מדוע הם מוחזקים בכלובים. "הם ערבים", השיב איש השב"ס.

חליל

מאת: סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים

את חליל פגשנו לראשונה לפני כחודשיים, באחד מביקורי "מוקד סיוע לעובדים זרים" בכלא "קציעות". אגף "הסהרונים", שבו כלאה מדינת ישראל מאז חודש יולי האחרון נשים וילדים, שהוברחו דרך הגבול המצרי, היה גדוש נשים וילדים אפריקאים. ברחבה המוצלת שבין הקרוונים התגודדו העצורים בקבוצות (מאז, אגב, הועברו העצורים ל"עיר האוהלים" שליד קציעות וכיום כלואים בקור המדברי באוהלי בד אלף מבקשי מקלט, ביניהם 95 ילדים ששישה עשר מתוכם הנם בני פחות משנתיים).

באגף "הסהרונים" אפשר היה לזהות שתי קבוצות של נערים. בצד אחד של הרחבה התאספו נערים אריתראים ושוחחו בטיגרינית ואילו בצד השני – נערים סודנים ששוחחו בערבית, ולעיתים בשפותיהם המקומיות. חליל, שאינו אריתראי ואינו סודני אלא גינאי, ישב לבדו.

יש להניח שכלל לא היינו משגיחות בחליל, אלמלא פנה אלינו אחד הסוהרים והפנה את תשומת ליבנו לקטין הבודד, שכלוא כבר למעלה מחודש. הסוהר סיפר לנו, שסוהר אחר שזוכר מעט צרפתית מבית הוריו שעלו ממרוקו, שוחח עם הנער, שמע ממנו על אהבתו הגדולה לכדורגל, ובהיותו חובב כדורגל בעצמו, פנה לאיש עסקים ישראלי, תושב מרכז הארץ, דובר צרפתית, התומך באחת מקבוצות הכדורגל בארץ, וביקש ממנו שיפרוש חסותו על הנער. איש העסקים שוחח עם חליל מספר פעמים באמצעות הטלפון, והביע את הסכמתו לשמש משמורן לנער.

כאן המקום לציין שבהיעדר נציגות דיפלומטית של גינאה בישראל ובהתחשב בעובדה שהמוברחים מגבול מצרים אינם נושאים דרכונים, הרי שגירוש חזרה לגינאה הוא מלאכה מורכבת האורכת תקופה ממושכת. משום כך, אם מאותר אדם בוגר שמוכן לשמש משמורן לנער שכזה, לדאוג לו ולכלכל אותו, נוהג בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין לשחרר את הקטין לידי המשמורן.

כשסיפר לנו הסוהר איך אותר משמורן הולם לנער, לא האמנו למזלו הטוב של חליל. בעוד אזרחי ישראל נחלצים לאמץ ילדים קטנים וגלמודים מדרפור, הרי שבדרך כלל חולפים חודשים ארוכים עד שמצליחים מתנדבי המוקד לאתר אזרח ישראלי שמוכן לאמץ נער גינאי כמו חליל.

מיד עם יציאתנו מהכלא יצרנו קשר עם איש העסקים שאישר את דבריו של הסוהר, מסר פרטים אישיים והבהיר שיהיה מוכן לנסוע לקציעות הרחוקה בכל עת על מנת לחלץ משם את הנער האומלל. אם ישיבתו הבודדת של הנער בקצה האגף לא הבהירה לנו זאת, הרי שאיש העסקים חזר שוב ושוב על הדברים: "איך כולאים ילד כזה שדובר צרפתית ועוד שפה מקומית מגיניאה עם עשרות אריתראים וסודנים מבלי שאף אחד דובר את שפתו? איך יתכן שילד כזה כלוא כבר למעלה מחודש ואף אחד לא שם לב?"

למחרת היום, 14.10.07, פנו מתנדבי מוקד סיוע לעובדים זרים לבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בבקשה לשחרר את חליל לידי איש העסקים.

מהר מאוד התברר שחליל מוחזק על פי החוק למניעת הסתננות – חקיקת חירום שלהפעלתה אחראי צה"ל, אשר אינה מאפשרת ביקורת שיפוטית בפני בית הדין לביקורת משמורת. בחודש אוגוסט האחרון התחייבה המדינה בפני בג"ץ להביא את כל מי שנעצרו על פי החוק למניעת הסתננות בהקדם האפשרי בפני ממונה ביקורת הגבולות, פקיד של משרד הפנים, המוסמך להוציא צווי גירוש וצווי מעצר. על צווי המעצר של ממונה ביקורת הגבולות מתקיימת ביקורת שיפוטית של בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין.

משלא נענו הפניות הרבות לבית הדין בעניינו של חליל, פנו מתנדבי המוקד לממונה ביקורת הגבולות בכלא "קציעות". ביום 25.10.07, כשמלאו לכליאתו של חליל 53 ימים, התקבלה במוקד תשובת הממונה: "הנ"ל לא הובא בפניי לשימוע של משרד הפנים. ככל הנראה יעבור שימוע ביום א' הקרוב וכך יוכל לראות שופט."

יום א' הקרוב חלף וכך גם יום א' שאחריו. ביום 12.11.07 נמסר למתנדבים ממשרד הרישום בקציעות שטרם הוצאו צו גירוש וצו מעצר נגד חליל על ידי ממונה ביקורת הגבולות, ומשום כך הוא טרם הובא בפני בית הדין.

רק ביום 19.11.07 הועבר למשרדי מוקד סיוע לעובדים זרים פרוטוקול דיון בית הדין לביקורת משמורת בעניינו של חליל. חליל הובא בפני בית הדין לאחר 77 ימים במעצר.

מפרוטוקול הדיון אפשר היה ללמוד מדוע התעכבה כל כך הבאתו של הקטין לביקורת על מעצרו. במילותיו של דיין בית הדין: "נבצר מהממונה על ביקורת הגבולות מלקיים דיון בעניינו של המוחזק עובר ליום 13.11.07 משום שתיקו של המוחזק היה חסר את צו הגירוש לפי החוק למניעת הסתננות. רק לאחר פניית הממונה על ביקורת הגבולות לגורמים הרלוונטים בצה"ל, צורף, בסופו של יום, צו הגירוש."

כלומר, משום שצה"ל התרשל ואיבד את צו גירושו, או שמא לא טרח כלל להוציאו, גם משרד הפנים הקפיד להתרשל, לא ערך שימוע לקטין, ובכך מנע את הבאתו בפני בית הדין שעשוי היה לשחררו.

על פי הפרוטוקול, הדיון התקיים בסיוע מוחזק אחר, סודני, שתרגם את דבריו של חליל לבית הדין ותרגם לחליל את דברי בית הדין. אם דיין בית הדין בחר באדם זה דווקא לתרגם, הרי שיש להניח שהוא דובר ערבית ואולי אף אנגלית ברמה סבירה. עם זאת, האם יתכן ששלושת החודשים שחליל בילה בקרב סודנים הפכו גם אותו לדובר ערבית?

בכל זאת נראה שחליל הצליח בדרך כלשהי להבהיר לדיין שהוא מבקש מקלט בישראל. בית הדין הורה לבחון את בקשתו. כעת ממתין חליל בכלא לדיון בעניינו בפני נציבות הפליטים של האו"ם.

חליל שוהה במעצר מזה 90 ימים. עלות מעצרו עד כה מגיעה ל-18,000 ₪. כל יום כליאה עולה למשלם המסים הישראלי 200 ₪. ההליכים עד לשחרורו ממעצר עלולים לארוך חודש נוסף. לחליל אין דרכון והוא ממילא לא יגורש בתקופה הקרובה. איש העסקים שמוכן לקחתו תחת חסותו עדיין ממתין.

לא משתפת פעולה

לידיה לסטור, אזרחית מולדובה, הגישה בקשה לקבלת מקלט בישראל ולהכרה בה כפליטה. לטענתה, אם תגורש בחזרה למולדתה היא צפויה לסכנת מוות. מדינת ישראל, החתומה על אמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים, אפשרה לה להגיש את בקשתה, ואף מקבלת על עצמה שלא לגרש את לידיה עד שנציבות האו"ם לפליטים תסיים את הבדיקות המורכבות והממושכות הנדרשות על מנת להכריע בטענת הפליטות.

עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שלצד נכונותה של מדינת ישראל לכבד את עקרון איסור הגירוש (non-refoulement) ביחס למבקשי מקלט עד להכרעה בבקשתם, היא דורשת מהם לשלם מחיר, שלשיטתה הוא פעוט וזניח, בחירותם. משרד הפנים מכריז, מצד אחד, כי כל אדם (למעט נתיני מדינות עוינות, שבעניינם נכתוב בהזדמנות אחרת) זכאי להגיש בקשה לקבל מקלט בישראל, ולא יגורש עד להכרעה בבקשתו. ואולם, מצד שני, משרד הפנים גם אוחז בעמדה, לפיה מי שהעז להגיש בקשה כזו "אינו משתף פעולה" עם הרשויות ומכאן שהוא "מסכל את הרחקתו מן המדינה", ועל כן דינו מעצר, לפחות עד לסיום שלב הסינון הראשוני של בקשתו.

כמה זמן על מבקש מקלט להמתין במעצר עד לסיום השלב הראשוני? "רק" מספר חודשים, או במקרה הגרוע שנה עד שנתיים. מדינת ישראל, בניגוד למרבית המדינות (המכונות מדינות מערביות) האחרות, לא השכילה במהלך חמישים ושש השנים שחלפו מאז חתמה על האמנה, ליצור מנגנון סינון מבקשי מקלט עצמאי ומקצועי, והיא נאלצת להסתמך באופן בלעדי על מנגנון המיון של נציבות האו"ם לפליטים. אמנם מדובר במנגנון המורכב מכוח אדם מקצועי בעל הכישורים הנדרשים על מנת לראיין, למיין, לסנן ולתת חוות דעת בנוגע להיותו של אדם זכאי למעמד פליט לפי האמנה, אלא שמנגנון מיון זה מונה חמישה בני אדם בלבד. מדינת ישראל אינה נוקפת אצבע כדי לקדם הקמת מנגנון מקצועי גדול יותר, שיאפשר את בחינת בקשותיהם של מבקשי מקלט בתוך פרק זמן סביר. ומדוע שתטרח לעשות זאת, כאשר ממילא היא סבורה שאין מניעה להחזיק במעצר למשך פרק זמן בלתי מוגבל אדם שביקש מקלט?

אתמול קיבל השופט רון שפירא מבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה את ערעורה של לידיה, שטענה כי לא ניתן להחזיקה במעצר בלתי מוגבל בזמן עד לסיום בחינת בקשתה לקבלת מעמד פליט בישראל. בפסק הדין נקבע, כי בקשתו של אדם לקבל מעמד פליט אינה יכולה להיחשב "חוסר שיתוף פעולה" עם הרשויות המצדיק החזקתו במעצר, וזאת במיוחד כשהטיפול בבקשה מסוג זה הוא הליך שמדינת ישראל מכירה בו ומקבלת על עצמה לעכב גירוש עד לסיומו של הליך בחינת הבקשה. בניגוד לעמדה בה אוחז משרד הפנים מזה שנים, אשר מכוחה הוחזקו באופן גורף מאות מבקשי מקלט במעצר לא מוגבל בזמן במשך חודשים ארוכים ולעיתים במשך למעלה משנה, נקבע בפסק הדין שכאשר הבדיקה הראשונית בדבר בקשתו של אדם לקבל מקלט בישראל נמשכת פרק זמן ממושך, יש לשקול, בכל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו, האם ניתן לשחרר את מבקש המקלט ממעצר. אי אפשר להפעיל את המדיניות הגורפת, זו שמפעיל היום משרד הפנים, לפיה כל עוד לא הסתיים השלב הראשון של הליך בדיקת טענת הפליטות, יוחזקו מבקשי מקלט במעצר פרקי זמן בלתי מוגבלים בשל "חוסר שיתוף פעולה".

הרתעה

עבד אלרחמאן, אזרח סעודי, נכנס לישראל דרך הגבול עם מצרים בחודש מרץ 2005. הוא נעצר עם כניסתו, והועמד לדין בגין הסתננות. נגזרו עליו שלושה חודשי מאסר. מאז סיים לרצות את עונשו הוא מוחזק במעצר ("משמורת") לצורך גירושו מישראל.

עבד אלרחמאן ביקש הכרה כפליט, ואולם בקשתו נדחתה. ישראל אינה מוכנה להקנות לו מעמד משום שהוא נתין של מדינת אויב. נציבות הפליטים של האו"ם מוכנה להכיר בו כ"Sur Place", כלומר מי שאסור להחזירו למדינתו, משום ששם הוא עלול למצוא את מותו בגין בואו לישראל. הנציבות טוענת שהיא מחפשת עבורו מדינה שתקלוט אותו, אף שהסיכוי לכך נמוך מאוד. בינתיים הוא במעצר.

עבד אלרחמאן עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים בדרישה לשחררו ממעצר עד שיימצא פתרון לעניינו. מעצרו הרי אינו משרת את גירושו מישראל, וזו התכלית היחידה להחזקה מוגבלת במעצר בנסיבות שכאלה. שופט בית המשפט לעניינים מינהליים, עודד מודריק, שהכריע השבוע בעתירה, התיר להחזיק את עבד אלרחמאן עוד שישה חודשים לפחות במעצר. בחלוף שישה חודשים, כך פסק, יש לשחררו אלא אם יוכח שנשקפים ממנו סיכון בטחוני או סיכון אחר לשלום הציבור. הטעם להמשך החזקתו במעצר הוא הרתעתם של מסתננים אחרים. כך כותב השופט מודריק:

"ברור לי שהוראה בדבר שחרורו של העותר בתנאי ערובה יוצרת מציאות תקדימית מאוד לא נוחה. פירושו של דבר שבידי המסתננים מצויה האפשרות לכוף את מדינת ישראל הר כגיגית לקלוט אותם, לכל הפחות קליטה מעשית גם אם לא קליטה פורמאלית, בתוך גבולות המדינה. זו תוצאה לא רצויה. יחד עם זה החזקת העותר במשמורת רבת שנים היא בגדר פגיעה לא מידתית בזכות אוניברסאלית של אדם באשר הוא אדם לחרות. בשלב הזה במעין מגמה של איזון בין האינטרס הפנימי הכללי של מדינת ישראל, אינטרס מוצדק כשלעצמו, ששהות מסתננים למדינה במדינה לא תכפה על המדינה, לבין זכות היסוד לחרות, אני פוסק שהמשך החזקת העותר לתקופה מוגבלת במשמורת הוא עדיין מתקבל על הדעת."

זוהי תוצאה חמורה ומדאיגה מאוד. לא זו בלבד שבית המשפט מתיר להחזיק במעצר אדם שברור שלא יעזוב את ישראל בעתיד הנראה לעין, ושלא הוכח שנשקפת ממנו כל סכנה. זו הפעם הראשונה שבית משפט מתיר להחזיק אדם במעצר, שנועד, כאמור, להבטיח רק את גירושו הוא, לצורך הרתעת אחרים. מעצר מינהלי לצורכי הרתעה.

כדאי לשוב ולהזכיר, שעבד אלרחמאן נעצר מיד עם כניסתו לישראל, הועמד לדין וריצה עונש מאסר בגין הסתננות. הערכאה הפלילית שגזרה את דינו הביאה בחשבון במסגרת שיקוליה את הצורך בהרתעה. משעה שסיים לרצות את עונשו, אי אפשר להמשיך וליטול את חירותו לצורך הרתעתם של אחרים.

מצעד המונים עם פליטים ומבקשי מקלט מדיני

יום שישי, 2.11.2007.

בשעה 09:30 התכנסות בשד' רוטשילד 22 (פינת רח' נחלת בנימין) בתל-אביב.

בשעה 10:30 יציאה למצעד עד לרחבת הסינמטק.

הופעות חיות, מוזיקה, נאומים, דוכני מידע.

בואו.

אל תעמדו מנגד

מאת: אהוד שם טוב, הטלוויזיה החברתית באינטרנט

צילום ועריכה: יוסי יעקב צילום פוסטר והפקתו: אקטיבסטילס
מתוך הטלוויזיה החברתית באינטרנט.

אולמרט פולט

בדיון מיוחד שנערך הבוקר במליאת הכנסת בעניין פליטים ומבקשי מקלט אפריקאים מסר ראש הממשלה אולמרט לחברי הכנסת מידע מטעה ושגוי בעניין מספר הפליטים הנמצאים בישראל. ראש הממשלה מסר, כי בישראל יש 498 פליטים, וכי כל יתר מבקשי המקלט אינם אלא "מבקשי עבודה", שהגיעו לישראל שלא על רקע רדיפה. ראש הממשלה הוסיף וטען, כי זוהי קביעת נציבות האו"ם לפליטים בישראל.

כפי שמסר ראש הממשלה לכנסת, בישראל אכן שוהים היום כ-2,000 אזרחי סודן וכמה מאות אזרחים ממדינות אפריקאיות אחרות. אולם בניגוד לטענתו של ראש הממשלה נציבות האו"ם לפליטים מעולם לא קבעה כי רק 498 מתוכם הם פליטים. כל שקבעה נציבות האו"ם לפליטים הוא כי 498 מבין מבקשי המקלט מקורם בחבל דרפור שבמערב סודן, בו מתחולל זה מספר שנים רצח העם. עניינם של רוב מבקשי המקלט האחרים טרם נבדק על ידי הנציבות באופן אינדיבידואלי, וממילא לא נתקבלה על ידי הנציבות החלטה לפיה איש מהם אינו פליט.

נדמה, כי ראש הממשלה שוגה לחשוב שהמונח "פליט" הוא מילה נרדפת למונח "דרפור" וכי כל מבקש מקלט שנרדף ממקום אחר אינו פליט הזכאי להגנה. למעשה, נציבות האו"ם לפליטים מעולם לא קבעה כי יתר מבקשי המקלט שנכנסו לישראל דרך גבולה הדרומי אינם פליטים, שכן בדיקה אינדיבידואלית ומקיפה, כפי שנדרש על מנת להכריע בטענת הפליטות של כל מבקש מקלט, עדיין לא נערכה. פרט לפליטים מדרפור ברחו לישראל מבקשי מקלט ממדינות בקונפליקט צבאי כגון חוף השנהב, קונגו או אזורים שונים מסודן, בהם אנשים מעונים ונרדפים, ונשים נופלות קורבנות לאונס שיטתי, על רקע השתייכותם הקבוצתית או פעילותם הפוליטית.

קביעה גורפת, לפיה כל מבקש מקלט שאינו מדרפור אינו פליט אלא "מבקש עבודה" מהווה הפרה של חובתה של ישראל לבחון באופן אינדיבידואלי את טענת הרדיפה של כל מבקש מקלט בטרם גירושו מישראל.