לא נאה ולא יאה

בוקי נאה, הכתב הפלילי של "ידיעות אחרונות", מספר היום לקוראי העיתון על הסכנה החדשה לשלומם: "העבריינים החדשים של דרום ת"א: הפליטים מאריתריאה ומסודאן. הבינו שכדי לשרוד שם צריך להיות פושע." סיפורו של פליט מאריתריאה, שנעצר בחשד לתקיפתה של אישה באזור התחנה המרכזית הישנה בת"א, משמש מנוף להאשמות גזעניות חסרות שחר. כמו נלקח מבטאוני הימין הקיצוני באירופה.

"אל הפחד ואל הסכנות התמידיות במתחם התחנה המרכזית הישנה בעיר הצטרפה באחרונה הפשיעה של מאות הפליטים-מסתננים מהמדינות האיסלאמיות שהתמקמו שם", פותח נאה. איזה מצבור של גזענות חשוכה עולה ממשפט אחד בודד: "מאות הפליטים" - כולם, בעצם - מצטרפים "אל הפחד ואל הסכנות התמידיות", כאילו לא די היה לנו מאלה גם בלעדיהם; לא מדובר בעבריינות קלה, כי אם ב"פשיעה"; הפליטים, בל נטעה, הם בעצם מסתננים, פולשים בלתי רצויים, שהתמקמו שם, במקום המפחיד והמסוכן, שנקרא התחנה המרכזית; וחלילה נשכח מניין הגיעו: ממדינות איסלאמיות. מפחידים, מסוכנים וברברים. מי אמר אויבים?

נאה ממשיך ומתאר את חייהם של הפליטים ואת שצפוי היה להם: "בחודשים הראשונים ישבו הפליטים מאריתריאה ומסודאן בשקט, אכלו לחם צר, שתו מים לחץ, נראו מסכנים מאוד - וקיוו לישועה. הם התגוררו במקלטים ובבתים נטושים שבהם תפסו מחסה מהקור, קיבלו בגדים מארגוני סיוע ונראו כמי שהולכים למות ברעב בתוך זמן קצר."

אלא שהתחזיות של נאה לא התממשו: "באחרונה, לאחר שהתאקלמו במתחם שנחשב לביב השופכין של מדינת ישראל, הפכו בו לכוח פעיל. יש ביניהם מי שמצאו עבודה. אחרים למדו שכדי לשרוד בתחנה המרכזית צריך לגנוב - והרבה. רבים מהם מעורבים באחרונה בפשיעה: בגניבות, באונס נרקומניות ובשוד תיקים וטלפונים מעוברי אורח."

דוגמאות? סיפורו של פליט מאריתריאה, שנעצר כאמור בחשד לתקיפתה של אישה. לפי סיפורו של נאה, פליטים אחרים מאריתריאה שהיו בסביבה שמעו את קולות המאבק בין הפליט לבין האישה, והגיעו למקום. לדברי האישה, הפליט "הציע להם לעזור לו לאנוס אותה, אך הם סירבו ועזרו לה להימלט ממנו." כשקוראים את נאה, קשה להבין מדוע.

למשמורת האם, בבית הסוהר בו נמצאת האם

לשבריר של שניה חשבנו היום, שאולי צודקים אותם אלה הטוענים, שכדי שיהיה טוב צריך להיות קודם לכן רע מאוד. החלטה איומה של משרד הפנים גררה החלטה איומה עוד יותר של בית המשפט. רק הצירוף של שתיהן יחד הצליח לזעזע את מי שצריך היה להזדעזע, ולהביא, לפחות באופן זמני, דברים על תיקונם.

כך התפרסם במהלך היום: לאזרחית הפיליפינים בת משותפת עם אזרח ישראלי. כיוון שהאב אזרח ישראלי, הבת היא אזרחית ישראלית. ההורים אינם בני זוג. הם מנהלים מאבק על משמורת הילדה. משרד הפנים מסרב להקנות לאם מעמד בישראל. האב פנה לבית המשפט בבקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ, על מנת שהאם לא תוציא מישראל את הבת.

כיוון שלאם אין מעמד, היא שוהה בישראל ללא היתר. על אף שהיא אם לילדה בת ארבע, היא נעצרה והושמה במתקן כליאה בחדרה. בית המשפט המחוזי בחיפה נדרש היום לעניין צו עיכוב היציאה מהארץ, ולשאלה במשמורתו של מי מן ההורים תהיה הבת עד להכרעה בעניין המשמורת.

השופטת שושנה שטמר הורתה על מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ לבת וצו האוסר על גירושה של אימה, וזאת עד להכרעת בית המשפט לעניינים מינהליים בשאלת מעמדה של האם בישראל. עד לקביעה במשמורתו של מי מן ההורים תהיה הבת, הורתה השופטת שטמר על "החזרת הקטינה למשמורתה של האם, בבית הסוהר בו נמצאת האם." עוד קבעה השופטת שטמר, כי האב רשאי להוציא את בתו מן הכלא כל בוקר על מנת להביאה לגן, ואולם עליו להחזירה לאם, כלומר לכלא, עם תום הפעילות בגן.

הכלל הגדול לפיו לא אוסרים קטינים ולא שוללים את חירותם, אלא בנסיבות קיצוניות ויוצאות דופן כאמצעי אחרון ובהעדר כל חלופה אחרת – כמו לא היה. בשם טובת הילדה נשלחה פעוטה בת ארבע אל הכלא. השופטת שטמר לא ראתה אפילו להעיר, שיש לשחרר את האם המשמורנית מן הכלא עד להכרעה בעניין מעמדה בישראל. היה זה משרד הפנים שהתעשת בעקבות הפרסומים בתקשורת, והורה לשחרר את האם, משום ש"העובדה שקטינה ישראלית תוכנס לכלא אינה הגיונית."

איזה סיפור. משעות הצהריים המוקדמות ועד הערב עקבנו אחריו בדריכות.

היינו עסוקים בו כל כך, שכמעט שכחנו שבאוהלים הפרוצים לכל רוח בכלא "קציעות" שבנגב אסורים כמאה ילדים, חלקם כבר חצי שנה. כמעט עשרים בני פחות משנתיים, מעל לשלושים נוספים בני פחות משש. הם אפריקאים, לא ישראלים, כך שהחזקתם בתנאים מחפירים היא, כנראה, הגיונית. לעתים נדירות כותבים ומדווחים עליהם. למי אכפת.

בראשית השבוע הוגשה עתירה בדרישה לסגור את האגפים בהם מוחזקים הילדים ב"קציעות". מישהו שמע?

אולמרט פולט

בדיון מיוחד שנערך הבוקר במליאת הכנסת בעניין פליטים ומבקשי מקלט אפריקאים מסר ראש הממשלה אולמרט לחברי הכנסת מידע מטעה ושגוי בעניין מספר הפליטים הנמצאים בישראל. ראש הממשלה מסר, כי בישראל יש 498 פליטים, וכי כל יתר מבקשי המקלט אינם אלא "מבקשי עבודה", שהגיעו לישראל שלא על רקע רדיפה. ראש הממשלה הוסיף וטען, כי זוהי קביעת נציבות האו"ם לפליטים בישראל.

כפי שמסר ראש הממשלה לכנסת, בישראל אכן שוהים היום כ-2,000 אזרחי סודן וכמה מאות אזרחים ממדינות אפריקאיות אחרות. אולם בניגוד לטענתו של ראש הממשלה נציבות האו"ם לפליטים מעולם לא קבעה כי רק 498 מתוכם הם פליטים. כל שקבעה נציבות האו"ם לפליטים הוא כי 498 מבין מבקשי המקלט מקורם בחבל דרפור שבמערב סודן, בו מתחולל זה מספר שנים רצח העם. עניינם של רוב מבקשי המקלט האחרים טרם נבדק על ידי הנציבות באופן אינדיבידואלי, וממילא לא נתקבלה על ידי הנציבות החלטה לפיה איש מהם אינו פליט.

נדמה, כי ראש הממשלה שוגה לחשוב שהמונח "פליט" הוא מילה נרדפת למונח "דרפור" וכי כל מבקש מקלט שנרדף ממקום אחר אינו פליט הזכאי להגנה. למעשה, נציבות האו"ם לפליטים מעולם לא קבעה כי יתר מבקשי המקלט שנכנסו לישראל דרך גבולה הדרומי אינם פליטים, שכן בדיקה אינדיבידואלית ומקיפה, כפי שנדרש על מנת להכריע בטענת הפליטות של כל מבקש מקלט, עדיין לא נערכה. פרט לפליטים מדרפור ברחו לישראל מבקשי מקלט ממדינות בקונפליקט צבאי כגון חוף השנהב, קונגו או אזורים שונים מסודן, בהם אנשים מעונים ונרדפים, ונשים נופלות קורבנות לאונס שיטתי, על רקע השתייכותם הקבוצתית או פעילותם הפוליטית.

קביעה גורפת, לפיה כל מבקש מקלט שאינו מדרפור אינו פליט אלא "מבקש עבודה" מהווה הפרה של חובתה של ישראל לבחון באופן אינדיבידואלי את טענת הרדיפה של כל מבקש מקלט בטרם גירושו מישראל.

כלימה תכסה את פנינו

את הדברים הבאים פרסמנו ב"גלובס" ב-16.5.2006, שבועות מספר לאחר שניתן פסק הדין בעניין הסדר הכבילה:

שוו בנפשכם משטר משפטי, בו נאסר על עובד לעזוב את מעסיקו. משטר בו עובד שעזב את מעסיקו - משום שזה לא שילם לו את שכרו או שילם לו שכר נמוך משהובטח לו, משום שמעסיקו פיטר אותו או מסר אותו לעבודה אצל מעסיק אחר, משום שבחר לעבוד אצל מעסיק שונה, מיטיב יותר, או מכל טעם אחר - יאבד את מעמדו בארץ, ייעצר, ייאסר ויגורש. זהו המשטר המשפטי שנוהג מזה שנים במהגרי עבודה בישראל. זהו הסדר הכבילה.

בג"צ, אשר קיבל באחרונה את טענות "קו לעובד", "מוקד סיוע לעובדים זרים", "האגודה לזכויות האזרח" וארגוני זכויות אדם נוספים, שעתרו לביטול הסדר הכבילה, קבע כי "הסדר הכבילה יצר מעין עבדות בגרסה מודרנית". לאחר ארבע שנות דיון פסק בג"ץ, כי ההסדר הפך את העובדים לצמיתים של מעסיקיהם, פגע באוטונומיה של העובדים כבני אדם, ושלל מהם את חירותם. "כיצד זה שבעלי סמכות בארצנו כך רואים לנהוג", תהו שופטי בג"ץ והוסיפו: "כלימה תכסה את פנינו".

כלימה וודאי לא כיסתה את פניהם של בעלי הסמכות, פקידי משרד הפנים והתמ"ת, שעיצבו והוציאו אל הפועל מדיניות זו. כלימה אף לא כיסתה את פניהם של אנשי הפרקליטות, שהגנו על מדיניות זו שוב ושוב בבתי המשפט. אך חמור מכך - כלימה לא כיסתה את פניהם של שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב, שדנו בארבע השנים האחרונות בעשרות רבות של עתירות, שעסקו פעם אחר פעם בפרטיו של ההסדר הנורא ובעניינם של קורבנותיו. בית המשפט המחוזי בתל אביב קנה סמכות לדון בעניינם של עובדים, שהוצאו נגדם צווי גירוש. פעם ועוד פעם באו בפניו מהגרי עבודה שאיבדו את מעמדם בישראל לאחר שפוטרו או לאחר שמימשו את הזכות הנתונה לכל אדם - לעזוב את מעסיקו - ובית המשפט לא מצא לנכון לתת להם סעד, ולהכריז שכך לא ייעשה במקומותינו.

העובדים, שבחרו לממש את מה שכינה השופט לוי בפסק דינו של בג"ץ "פעולה לגיטימית וזכות יסוד הנתונה לכל עובד", ועזבו את מעסיקיהם, ננזפו על ידי בית המשפט המחוזי כמי שעשו "דין לעצמם". "אין להם להלין אלא על עצמם", פסקו השופטים, שעה שחרצו את דינם למעצר ולגירוש. היו שופטים שאימצו את הביטוי "בריחה" בהתייחס לעזיבת עובדים את מעסיקיהם, משל היו העובדים עבדים, הבורחים מאדונם. בחסות בית המשפט הפכו מתקני הכליאה לסוכנויות כוח אדם, לשם מוזמנים מעסיקים לברור להם עובדים ש"סרחו" (פוטרו או עזבו), וזכו, בטובם של בית המשפט ומשרד הפנים, להזדמנות חוזרת.

שופטים אחרים התייחסו אל מהגרי עבודה, אשר התפטרו מעבודתם לצורך עבודה בתנאים טובים יותר, כאל מי שהפרו "בעבור נזיד עדשים" את חובותיהם למעסיקיהם, והותירו את אלה בפני "שוקת שבורה". אכן, באחדים מפסקי הדין התבטאו שופטי המחוזי באופן חריף, ואף כינו את התנהלות המדינה "סדום". ואולם, תמיד כיוונו בכך להחלטות שפגעו בזכויות המעסיקים, תוך שהשופטים מדגישים שלעובדים "העושים דין לעצמם" אין כל זכות עצמאית משלהם.

באחד המקרים, בהם נטען בפני אחת השופטות, כי מדובר בהסדר דמוי עבדות (טענה שאומצה באחרונה על ידי בג"ץ), מצאה אותה שופטת לגנות את ההשוואה בין מצבם של מהגרי עבודה לעבדים, ועמדה על כך, שהואיל ולעובדים אין זכות לבוא לישראל ולעבוד בה, אפשר להכפיף אותם לאותו משטר.

במקרים בודדים פסל בית המשפט המחוזי החלטות פוגעניות של המדינה, אולם זאת בטענה שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל, ובאותם מקרים פרטניים יש מקום להתחשב במעסיק ולפעמים גם בעובד. הסדר הכבילה כשלעצמו, לדידו של בית המשפט המחוזי, לגיטימי.

"בהסדר הכבילה שהיא עצמה קבעה והשליטה, רצעה המדינה את אוזנם של העובדים הזרים למזוזת ביתם של מעסיקיהם, וכבלה את ידיהם ואת רגליהם באזיקים ובנחושתיים למעסיק", חתם בג"ץ את פסק דינו ותהה: "האומנם ידענו את נפש הגר?". בבית המשפט המחוזי בתל אביב לא ידעו.

שנה וחצי מאז ניתן פסק הדין. בבית המשפט המחוזי בתל אביב עדיין לא יודעים.

שלוש תרועות חצוצרה

במסעם אל הים הדרומי הגיעו קונרד, הדוד והסוס – חבורת "שלושים וחמישה במאי" של אריך קסטנר – למצודת ענק מימי הביניים. בינם לבין המצודה הפריד חפיר מלא מים. קונרד הציע לצלצל בפעמון, אבל הסוס צחק ואמר שאין פעמונים למצודות. "לאחר חיפוש קצר הם מצאו על החפיר שלט קטן ועליו היה כתוב: 'מצודת 'העבר הנהדר'. לשם כניסה נא להשמיע שלוש תרועות חצוצרה. על החתום: מפקד המצודה'. 'מניין לכל הרוחות אנחנו אמורים לקחת עכשיו שלוש תרועות חצוצרה?', שאל בכעס הדוד, 'למה בכל מעבר גבול עורמים קשיים כאלה על בני אדם?'"

אכן, שאלה. שאלה שאלה. אחת מיני שאלות רבות וקשות, בהן אנו הופכים מזה זמן. בשנים האחרונות חלקנו את הגיגינו בעניינים של הגירה ושל מעמד עם המקורבים לנו באגודה לזכויות האזרח בישראל, במוקד סיוע לעובדים זרים ובארגוני זכויות אדם אחרים. איננו זוכרים האם היה זה הקהל הביתי שמאס בנו, שמא נדמה היה לנו דווקא שהציבור צמא לדיון. מכל מקום, הגיעה העת להרחיב את המעגל.

אנו מזמינים לדיון על הגירה ועל מהגרים ועל מעמד בישראל. הכניסה חופשית. ויזה לכולם.

נשמח לארח כותבים וכותבות. שילחו אלינו פוסטים (כתובות המייל שלנו למעלה משמאל), ונשקול בחיוב לפרסמם.