To punch a hole

בית המשפט המחוזי באמסטרדם "punched a hole" במדיניות ההגירה ההולנדית (לא מצאתי תרגום ראוי למונח החביב הזה, שמלווה את הדיווח באתרי האינטרנט). השבוע פסק, שרשויות ההגירה ההולנדיות אינן רשאיות לדרוש מאישה מרוקאית שאינה יודעת קרוא וכתוב לעבור מבחן בהולנדית כתנאי להצטרפותה לבן זוגה בהולנד. כפי שסיפרנו, "מבחן האינטגרציה" ההולנדי נועד לסנן אזרחי מדינות "לא מערביות", ובהם בעיקר את אזרחי טורקיה ומרוקו. אזרחי "מדינות מערביות" – פטורים ממנו.

ובינתיים, בצרפת מתנהל דיון ער בפרשת פאיזה סלימי. ערכאת הערעורים העליונה לעניינים אדמינסטרטיביים פסקה בחודש שעבר שסלימי, המתגוררת בצרפת מזה שמונה שנים עם בן זוגה וארבעת ילדיהם (כולם אזרחים צרפתים), לא תוכל לרכוש אזרחות צרפתית, משום שהיא לבושה מכף רגל ועד ראש ופניה מכוסים בניקאב (רעלה). "אדיקותה המוסלמית המופרזת אינה הולמת את ערכי היסוד של צרפת, בהם השיוויון בין המינים", נפסק.

ליהנות מפירות הזכייה

למשרד הפנים נוהג פסול (עוד נוהג פסול מיני רבים מדי), שזוכה לגיבויה של פרקליטות המדינה: לא לקיים פסקי דין של בית המשפט המחוזי, עליהם ערער, עד להכרעת בית המשפט העליון בערעור. כלומר, משרד הפנים סבור, שדי בהגשת ערעור כדי לפטור אותו מן החובה לציית לצו שיפוטי של בית המשפט המחוזי.

בחודש ינואר סיפרתי על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, בו נקבע שמשרד הפנים אינו רשאי לסרב לטפל בבקשה להסדרת מעמדו בישראל של זיאד חטיב, אזרח ירדני, בן זוג של אזרחית ישראלית, רק משום שבנעוריו, בעת ביקור של משפחתו בגדה המערבית, נרשם במרשם האוכלוסין הפלסטיני. השופטת יהודית צור הורתה למשרד הפנים לבחון האם חטיב הוא אכן תושב הגדה, ואם אינו – להחיל עליו את ההליך להסדרת מעמדם של בני זוג לאזרחים ישראלים.

פרקליטות המדינה ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון. בינתיים פנו חטיב וזוגתו למשרד הפנים, וביקשו להסדיר את מעמדו על יסוד פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. נמסר להם שהטיפול בעניינם מושהה. רק כאשר תהו מדוע, פנתה הפרקליטות לבית המשפט העליון בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין.

בראשית השבוע דחה שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, את בקשת הפרקליטות, והורה למדינה לפעול על פי פסק הדין של השופטת צור. כיוון שממילא חטיב ממתין בישראל להכרעה בערעור, וכיוון שהליך הסדרת המעמד אינו בלתי הפיך (עד לקבלת מעמד של קבע ניתנים למבקשים רישיונות ישיבה זמניים), אין הצדקה שלא תיבחן בקשתו להתחיל בהליך ולקבל רישיון עבודה. הגשת הערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין:

"באשר לנכונות שהביעה המבקשת לאפשר את שהייתו של המשיב בתחומי ישראל עד להכרעה בערעור, סבורני כי בזו אין די. כידוע, ראוי כי בעל דין יוכל ליהנות מפירות זכייתו במשפט, בהעדר טעם חריג למנוע זאת ממנו. קביעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים התייחסה למכלול ההיתרים שהם תולדה של קבלת מעמד מכוח איחוד משפחות, מבלי להגביל אילו מהם. משכך, נדרשת המבקשת לבחון את הבקשה לקבלת מעמד, ובכללה לא רק את סוגיית שהייתו של המבקש בישראל, אלא אף את האפשרות ליתן לו אשרת עבודה, הכל בהתאם להוראות הדין."

אין בנמצא לאום ישראלי

רק אתמול בבוקר הכרזתי שישראל היא מדינת הגירה, אבל לאום ישראלי, כך התברר לפנות ערב, עדין אין.

בשנת 1972 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של גאורג רפאל טמרין, שדרש להצהיר, כי הוא שייך ללאום הישראלי. בית המשפט שלל את קיומו של לאום ישראלי הנפרד מן הלאום היהודי, וקבע שפירוד שכזה "יפצל ויפלג לשני לאומים - יהודי מזה, וישראלי מזה. פילוג כזה, אילו התהווה חלילה, היה עומד בסתירה למטרות הלאומיות, שבגללן הוקמה המדינה... התוצאות שהיו עלולות לנבוע ממנו, משמעותן סיכול המטרות ההן וחתירה מתחת לאחדותו של העם היהודי כולו. לפיכך, אם קיים היום בארץ - 23 שנים בלבד אחרי הקמת המדינה - קומץ אנשים - ואפילו יותר מזה - המבקשים להיבדל מהעם היהודי ולקנות לעצמם את המעמד של אומה ישראלית נפרדת, כי אז מגמה ספרטיסטית זו, אין לראותה כמגמה לגיטימית ומן הנמנע להכיר בה, באשר העקרון של זכות ההגדרה העצמית הלאומית אינו יכול לשמש לה צידוק."

חלפו מאז 35 שנים. 21 אזרחים ישראלים, ביניהם פרופ' עוזי אורנן, אורי אבנרי, שולמית אלוני, אלון אולארצ'יק, יהושע סובול ועאדל קעדאן, פנו לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה דומה: להצהיר, כי לאומם הוא ישראלי. הקבוצה עתרה קודם לכן לבג"ץ בדרישה להורות למשרד הפנים לשנות את הרישום. בג"ץ המליץ בפניהם למשוך את עתירתם, ולפנות תחת זאת בבקשה לבית המשפט המחוזי. פסק הדין, בו יקבע שלאומם הוא ישראלי, הנחה אותם בג"ץ, יוכל לשמש תעודה ציבורית לצורך שינוי מרשם האוכלוסין.

הבקשה הגיעה בפני השופט נעם סולברג, שהחליט שלא לדון בה, משום שלטעמו "איננה שפיטה".

משרד הפנים והיועץ המשפטי לממשלה טענו במסגרת ההליך, שקביעה שיפוטית בדבר קיומו של לאום ישראלי "חותרת תחת יסוד הקמתה של מדינת ישראל... אינה משקפת את עמדות הרוב היהודי במדינת ישראל, כמו גם את עמדות המיעוטים, הערבים והדרוזים, באשר לזהותם הלאומית והאתנית, והיא עומדת בסתירה להכרזת העצמאות."

השופט סולברג סבר, ש"יש ממש בטענות אלה", והכריע ש"אופיה הדומיננטי" של השאלה "הוא ציבורי, אידיאולוגי, חברתי, היסטורי ופוליטי, ואיננו משפטי... להצהרה בדבר קיום לאום ישראלי ישנן השלכות כבדות משקל על זהותה של מדינת ישראל; בעיני עצמה, בעיני אזרחיה ותושביה, בעיני העם היהודי בתפוצות, ובעיני אומות העולם."

למעשה, קבע השופט סולברג, מזה מספר שנים אין רושמים עוד את פרט הלאום בתעודת הזהות, אלא רק במרשם האוכלוסין. "הדעת נותנת כי לא אל אותו רישום נסתר נשואות עיניהם של המבקשים, אלא להצהרת בית המשפט הפומבית ולהכרה הציבורית הכללית בדבר היווצרותו של לאום ישראלי... דומני, כי אם אכנס בעובי הקורה ואפסוק אם קיים לאום ישראלי, אם לאו, אגרום לפגיעה באֵמון הציבור בשפיטה... מכיוון שההיבט הדומיננטי של הסוגיה הנדונה הוא לבר-משפטי, אין לבית המשפט יתרון יחסי על פני אחרים, ודעתו-שלו אינה בהכרח הדעה ה'נכונה'. בנסיבות שכאלה שב ואל תעשה עדיף על פני קום עשה... אין בנמצא - מבחינת החוק והמשפט - לאום ישראלי, ואל לו לבית המשפט לברוא בריאה שכזו יש מאין; לחוקק במקום לשפוט."

כיצד בכל זאת מתמודד השופט סולברג עם כך שבעניין טמרין דן בית המשפט בשאלה לגופה? "בבקשה הנדונה כאן, חברו להם יחדיו כאמור בני דתות, תרבויות ולאומים שונים, יהודים, ערבים, דרוזים ועוד, מה שאין כן בבקשה שנדונה בעניין טמרין, שדוּבּר בה ביהודי בלבד. לא דומה אפשרות להכרה בלאום ישראלי לגבי יהודי, להכרה בלאום זה לגבי בני לאומים שונים כנ"ל." מלים אחרות: השופט סולברג נדרש להכריע האם ערבים הם ישראלים, ודי בכך על מנת שיקבע שהשאלה איננה שפיטה.

אם תשאלו אותי, המבקשים הם ישראלים מאין כמותם. רק ישראלים מנהלים מאבקים אובססיבים סביב פרטי הרישום במרשם האוכלוסין. אין צורך בהוכחה נוספת.

מהיום זה רשמי: ישראל היא מדינת הגירה

לפני מספר שנים ביקש מוקד סיוע לעובדים זרים לשנות את רישומו אצל רשם העמותות: להחליף את המונח "עובדים זרים" ב"מהגרי עבודה". הרשם דחה את הבקשה. אין בישראל מהגרי עבודה, קבע הרשם, אלא עובדים זרים, והשינוי עלול להטעות.

לאחר מכן קמה מנהלת ההגירה, שהיא בעצם משטרת גירוש, ומהיום אין עוד מינהל אוכלוסין במשרד הפנים, אלא רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול. נראה מי ינסה להמשיך ולעצום עיניו לכך שישראל היא מדינת הגירה.

מנהל מינהל האוכלוסין יהיה מעתה ראש הרשות. טוב שכך. הרשות לא צריכה מנהל. היא צריכה ראש, וכדאי שיהיה לה גם לב.

עזה תחילה

את העזתים בעטו ראשונים מבית המשפט הגבוה לצדק.

כפי שהערכנו, בג"ץ פסק, שעתירות בענין כניסה לישראל של פלסטינים תושבי הרצועה תידונה מעתה בבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע.

"השאלה האמורה מתעוררת לעתים קרובות ועל כן ראוי ליתן לה תשובה מהירה. קביעתנו היא כי אכן מצויה סמכות בידי בית המשפט לעניינים מינהליים", פסקו שופטי בג"ץ והוסיפו: "נימוקיני יינתנו בנפרד." לא קשה להעריך מהם: כיוון שבתוככי רצועת עזה אין עוד משטר צבאי ישראלי, הרי שהחלטות בעניין כניסת פלסטינים לישראל מן הרצועה אינן שונות מהחלטות בעניין כניסה לישראל מכל מקום אחר.

אז מה אם הממשלה רימתה את הכנסת, והביאה לאישור רפורמה במערך השיפוט המינהלי בלי לספר על כך לאיש. רק שילכו מכאן עלובי הנפש. תושבי הגדה המערבית הבאים בתור.

אזרחות אינה תנאי מספיק לקבלת דרכון

פסק דין של בג"ץ מן הימים האחרונים מאשר, כי על פי חוק, משרד הפנים רשאי לסרב להנפיק דרכון לאזרח ישראלי, שאינו מקיים זיקה הדוקה לישראל. משרד הפנים רשאי לתת לאזרח שלא השתקע בישראל דרכון לתקופה קצרה או תעודת מעבר במקום דרכון.

התנועה בין מדינות באמצעות תעודת מעבר ("לסה פסה", אם תהיתם) אינה פשוטה. מי שמחזיק בה אינו נהנה מקשרי החוץ של ישראל, ולכן עליו לקבל מבעוד מועד אשרות כניסה למדינות, שהכניסה אליהן עם דרכון ישראלי אינה מצריכה זאת.

ככל שתהיה בידו עילה לכך

מעדכנים את קוראי הבלוג, העוקבים בדריכות אחר סיפורו של רוסתם מנוקיאן.

תקציר הפרקים הקודמים: מנוקיאן הוא צעיר, שחי בישראל כבר שש עשרה שנים. בקשתו למעמד בישראל נדחתה רק משום שבנעוריו למד בסמינר של הכנסיה הארמנית בירושלים. השופט נעם סולברג מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קבע שמדובר ב"דפוס חיים בדלני", ודחה את עתירתו. השופטת מרים נאור מבית המשפט העליון סברה שיש לעצור את מנוקיאן עד להכרעה בערעורו, וכיוון שהוא לא הסכים להיחבש - דחתה את הבקשה לצו ארעי שיאסור על גירושו. השופט אליקים רובינישטיין, שכיועץ משפטי לממשלה פעל לסכל את ההסדר למתן מעמד לילדים שגדלו ובגרו בישראל, סרב לפסול עצמו מלשבת בדין.

בסוף השבוע שעבר דן בית המשפט העליון בערעור. נציג הפרקליטות הסכים שעניינו של מנוקיאן יבחן במסגרת הועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים. עורך דינו של מנוקיאן משך את הערעור. מנוקיאן, חתמו השופטים, זכאי "לשוב ולפנות לערכאות, ככל שתהיה בידו עילה לכך." עד לסיום ההליכים אסור לגרשו מישראל.

משרשרים

אם יש דבר שמוציא את פקידי ההגירה בישראל מדעתם הוא "משרשרים": מהגרים לא יהודים שרכשו בישראל מעמד, ומבקשים להקנות מעמד ללא יהודים אחרים. בהחלטות להקנות מעמד בישראל לקהילת הכושים העבריים ולילדי מהגרי עבודה נקבע במפורש, שמי שקיבל מעמד בישראל מכוח ההסדרים הללו לא יוכל להקנות מעמד לאחרים. אז נקבע. אין שום צידוק להפלות בין תושבי ישראל, ולהחליט שיהיו כאלה שלא יוכלו להקנות מעמד לבני משפחותיהם, רק משום ההסדר מכוחו רכשו בעצמם את מעמדם.

פסק דין שניתן היום מלמד על התנכלות ל"משרשרים". גנאדי סקוסירב הגיע לישראל עם אשתו הראשונה ועם בנו בשנת 1991. בהסתמך על מסמכיה של אשתו בדבר יהדותה רכשו אזרחות ישראלית. בשנת 2001, עשר שנים לאחר שהגיע לישראל, נפרד מאשתו. בשנת 2006 היא הלכה לעולמה. סקוסירב שב לבקר באזרביג'אן, ארץ מוצאו, שם פגש באהבת נעוריו. הוא נישא לה, הזמינה לישראל, וביקש להקנות לה מעמד. סקוסירב ואשתו הוזמנו ל"לשכת הקשר" – ארגון חשאי בדימוס, שמשרד הפנים נעזר בו (לא ברור באיזו סמכות) לצורך תשאולים וחקירות של מבקשי מעמד ממדינות חבר העמים. לשכת הקשר הורתה לסקוסירב להציג את המסמכים בדבר יהדותה של אשתו הראשונה כתנאי לטיפול בבקשה להסדרת מעמדה של אשתו השניה. ללא המסמכים, נמסר לו, על אשתו לצאת את הארץ.

סקוסירב הבהיר, שהמסמכים אינם ברשותו, משום שנפרד מאשתו הראשונה מספר שנים לפני שנפטרה, וממילא אין בהם צורך בשלב זה, שנים לאחר שרכש אזרחות ישראלית. לא הועיל לו. בג"ץ סרב להתערב בעניין מטעמים פרוצדוראליים: החליט שהעניין מצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ולכן דחה את העתירה וביטל את צו הביניים, שאסר על גירושה מישראל של בת הזוג.

אין לדבר סוף

ממשיכים לעקוב אחר טיפולה של מערכת המשפט ברוסתם מנוקיאן, הצעיר שחי בישראל כבר שש עשרה שנים, ובקשתו למעמד בישראל נדחתה רק משום שבנעוריו למד בסמינר של הכנסיה הארמנית בירושלים. "דפוס חיים בדלני" כינה זאת השופט נעם סולברג מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שדחה את עתירתו. השופטת מרים נאור מבית המשפט העליון הציעה שהצעיר, המתהלך חופשי, ימתין במעצר עד להכרעה בערעורו, וכשסרב - מיאנה לתת צו ארעי שיאסור על גירושו.

כעת הגיע תורו של השופט אליקים רובינשטיין. קודם שהתמנה לבית המשפט העליון שימש השופט רובינשטיין בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. כפי שסיפרנו זה מכבר, בתפקידו ובתוארו זה פעל לסכל את ההסדר למתן מעמד לילדים שגדלו ובגרו בישראל, ולתקופת מה אף הצליח בכך. כעת יושב השופט רובינשטיין בדין בתיקים שעניינם ההסדר, נגדו פעל, ובוחן את האופן בו מיישמו משרד הפנים. עורך דינו של מנוקיאן ביקש שהשופט רובינשטיין יפסול עצמו. השופט רובינשטיין דחה את הבקשה.

לא היה נגרם קושי ממשי לבית המשפט לו השופט רובינשטיין היה נמנע מלשבת בתיקים שעניינם הוא ההסדר. דומה שלא נותרו רבים שכאלה. ואולם, השופט רובינשטיין מתעקש לפסוק בתיקים אלה. אם יאלץ לפסול עצמו בתיק זה, קבע, "אין לדבר סוף". האם רק לבקשות הפסילה העתידיות מתכוון השופט רובינשטיין, שמא גם לתופעת הילדים שמבקשים לרכוש מעמד בישראל?

בתי המשפט ממשיכים להשליך אלה על אלה פלסטינים

"לא רק דין אין בשטחים הכבושים, מעתה גם אין דיין", כתבתי כאן לפני כחודשיים, וסיפרתי על המחלוקת שנטושה בין בג"ץ לבין בתי המשפט לעניינים מינהליים: מי יאלץ לטפל בעתירות של פלסטינים, שבקשותיהם להיכנס לישראל (לצורכי עבודה, או טיפול רפואי, או מכל טעם אחר) נדחו. אף אחד אינו רוצה בהם, ובתי המשפט משלחים אותם כבר כמה חודשים מן האחד לאחר. שופטי בג"ץ הם שיכריעו, כמובן, בסופו של דבר, וסביר להניח, שינערו מעליהם את הפלסטינים. שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים, עם זאת, אינם מוכנים לוותר ללא מאבק.

השופט יורם נועם מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים הצטרף אל השופט משה סובל ופסק בשבוע שעבר, שהסמכות לדון בעתירות היא לבג"ץ. סמכות השיפוט הטריטוריאלית של בית המשפט לעניינים מינהליים מוגבלת להחלטות שניתנו בישראל, קבע השופט נועם, והוא אינו מוסמך לדון בהחלטות של המפקד הצבאי בגדה. אמנם, לבתי המשפט לעניינים מינהליים הועברה הסמכות לדון בהחלטות לפי החוק שמגביל כניסת פלסטינים לישראל, ואולם החוק אינו מעניק סמכות לאשר כניסת פלסטינים לישראל, אלא רק מגביל את הוצאתה של הסמכות אל הפועל. הסמכות מצויה בחקיקה אחרת, והביקורת על הפעלתה היא לבג"ץ. כך עשה בג"ץ עד כה: דן בסמכות בכפוף למגבלות. הוא ימשיך לבקר את הפעלת הסמכות גם לאחר שתוקפו של החוק המגביל יפקע. לא היה כל בסיס להעביר את הדיון בעניינים אלה בין בתי המשפט בעבר, ודבר לא השתנה בעניין זה גם כעת.

השופט נועם מציין, כי העברת הסמכות לדון בסירוב לאפשר כניסה של פלסטינים לבתי המשפט לעניינים מינהליים היתה צריכה להיעשות במפורש. הוראה מפורשת בעניין זה לא ניתנה. הצדק עימו. השתתפתי בדיון, שנערך בועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת בחודש אוקטובר 2007. הועדה התבקשה לאשר העברת סמכויות מבג"ץ לבתי המשפט לעניינים מינהליים. דובר בהעברת סמכויות בענייני מינהל אוכלוסין בלבד. עיקר הרפורמה, כך הוסבר לועדה, נוגע להעברת הדיונים בעניינים הנוגעים להסדרת מעמדם של בני זוג של אזרחים ישראלים. הועדה ביקשה לדייק כדי כך בסמכויות שיועברו, שהחליטה למנוע אי בהירות שעלול היה להיווצר, לדעתה, מהעברה של חלק מן הסמכויות הנוגעות לביקורות על החלטות בעניין חוק מרשם האוכלוסין לבתי המשפט לעניינים, ולהותיר את הביקורת על כל ענייני המרשם לבג"ץ. הועדה היתה מוטרדת עוד מן העומס שיוטל על בתי המשפט לעניינים מינהליים, ובעיקר על בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. נציגי הממשלה ביקשו להפיס את דעתה, ומסרו הערכות על כמות התיקים שעוסקים בהסדרת מעמדם של בני זוג. דבר לא נאמר על העברת מאות ואולי אלפי תיקים בעניין כניסת פלסטינים לישראל. גם נציגת הנהלת בתי המשפט לא הסבירה שלדידה של מערכת המשפט הרפורמה מקפלת בתוכה העברת סמכויות אלה. טענות פרקליטות המדינה בעניין זה, שזוכות לעידוד שופטי בג"ץ ולמחאות שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, נשמעו לראשונה חודשים לאחר שהרפורמה אושרה על ידי הועדה.

השבוע שמעתי הערכה, לפיה שופטי בג"ץ עומדים לקבוע, שכיוון שבתוככי רצועת עזה אין עוד משטר צבאי ישראלי, הרי שהחלטות בעניין כניסת פלסטינים לישראל מן הרצועה אינן שונות מהחלטות בעניין כניסה לישראל מכל מקום אחר. המשמעות היא שביקורת עליהן תהיה לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע. בראשית השבוע הבא יקיים בג"ץ דיון בשאלה זו. קביעת הסמכות לדון בהחלטות לסרב לאפשר כניסת תושבי הגדה המערבית לישראל, שהמדינה מבקשת שתועבר לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, היא מורכבת יותר. ההחלטות מתקבלות על ידי גורמי הצבא בשטח. המדינה צפויה לערער על פסק דינו של השופט נועם, ובית המשפט העליון יכריע גם בעניין זה.

רישיון לארח

משרד הפנים הבריטי מבקש לקדם יוזמה חדשה: אזרחים ותושבים בריטים, המזמינים קרובים מחו"ל לבקרם, יהיו אחראים ליציאת קרוביהם עם סיום אשרת הביקור. קרובים, על פי משרד הפנים הבריטי, כוללים גם בני זוג וילדים. אם הקרובים לא יצאו במועד, יהיו חשופים הספונסרים הבריטים, שהזמינו אותם, לקנסות בשיעור של 5,000 פאונד ולעונשי מאסר. במקרים חמורים של סיוע לשהייה שלא כדין עונשי המאסר יכולים להגיע ל-14 שנים.

בישראל אין מענישים את מי שמשמש ספונסר לקרוביו, ששוהים בישראל שלא כדין, ובלבד שהקרובים אינם פלסטינים. מי שמלין, מעסיק או מסיע פלסטיני תושב השטחים הכבושים, השוהה בישראל ללא היתר – אף אם מדובר בקרוב משפחתו – עובר עבירה שעונשה מאסר.

כך ארע, למשל, לאשרף אבו הרשיק, אזרח ישראל. הוא נתפס על ידי המשטרה ברכבו בשעת מפגש רומנטי עם זוגתו, תושבת השטחים, שלה הוא מתעתד להינשא. אבו הרשיק הועמד לדין, ובית משפט השלום הרשיעו, וגזר עליו מאסר בפועל לתקופה של 21 ימים בתוספת מאסר על תנאי וקנס בסך 1,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו. בית המשפט העליון פסק, שיש לבדוק אפשרות שירצה את עונש המאסר בדרך של עבודות שירות.

פליטי אקלים

בשבוע שעבר התפרסם סיפורם של תושבי טובאלו המבקשים מניו זילנד להכיר בהם כפליטים. גובהם של איי טובאלו שבאוקיינוס השקט הוא מטרים ספורים מעל פני הים. בשנים האחרונות עלה מפלס פני הים, והאיים מוצפים. על פי הערכות, גורמים לכך ההתחממות הגלובאלית, סחף ומיזמי נדל"ן. איי טובאלו שוקעים.

עוד אזורים מישוריים בגובה פני הים עתידים להיעלם. בשנת 2005 הוצף חצי מהאי בולה בבנגלדש, והותיר 500 אלף בני אדם ללא בית. בנגלדש צפויה לאבד 20 אחוזים משטחה עד לשנת 2030. האי קיריבטי שבאוקיאנוס השקט, הסמוך לטובאלו, עתיד לשקוע. גם איים בפפואה גיניאה החדשה. גם האיים המלדיביים שבאוקיינוס ההודי.

ארגון ההגירה הבין-לאומי (IOM) פירסם לאחרונה דו"ח על הקשר בין שינוי אקלים לבין הגירה. שקיעה של יבשות, שטפונות, מידבור, מחסור במשקעים לחקלאות והדלדלות מי השתיה הופכים אזורים לבלתי אפשריים למחיה. הערכות הן שכ-19.2 מיליון בני אדם הם פליטי אקלים. הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי אקלים של האו"ם מעריך, שעד לשנת 2050 יגדל מספרם ל-150 מיליון. ארגון ההגירה הבין-לאומי מעריך שמספרם יכול להגיע באותה עת ל-250 מיליון (אחד מכל 45 בני אדם בעולם, לפי הערכות אלה, יעקר בשל שינוי אקלים). יש שמעריכים שאף למעלה מכך. למעשה, כבר כיום יותר אנשים נאלצים להגר בשל פגעי אקלים מאשר בשל פגעי מלחמות (ובל נטעה: שינוי אקלים גורמים גם למלחמות).

המאמצים הבין-לאומיים מופנים ליצירתם של מנגנונים למניעת ההתחממות הגלובאלית. בכך עוסקת אמנת קיוטו, ובכך עסקה ועידת באלי, שהתכנסה באינדונזיה בדצמבר האחרון. הוחלט על הצורך ביצירת הסכם בין-לאומי חדש עד לשנת 2009 להתמודדות עם משבר האקלים.

לצד הצורך במציאת פתרונות להתחממות הגלובאלית יש לייצר מנגנונים בין-לאומיים לטיפול בפליטי אקלים, אשר בניגוד לפליטים פוליטיים טרם הוכרו על ידי המשפט הבין-לאומי כמי שזכאים להגנה. אותם רציונאלים שהובילו לאימוצה של אמנת הפליטים – להגן על חייהם של בני אדם; לסייע להם להיחלץ מאזורי סכנה; ולאפשר להם לשקם את חייהם – חלים גם על פליטי אקלים.

קורבנות לרדיפה חוזרת

בית המשפט הפדרלי של ארה"ב הפך את החלטות ערכאת הערעורים בענייני הגירה (טריבונל מינהלי הפועל במסגרת משרד המשפטים האמריקאי) בנוגע לשלוש נשים גיניאיות, המבקשות מקלט בארה"ב, והורה לשוב ולבחון את בקשותיהן.

שלוש המערערות נפלו קורבן בארצן לפרקטיקה הנוראה של מילת נשים. בקשותיהן למקלט בארה"ב נדחו. ערכאת הערעורים פסקה, שהנשים אינן זכאיות למקלט, משום שהן חסינות מפני רדיפה בעתיד; אברי מינן הרי הושחתו זה מכבר.

בית המשפט הפדרלי ביקר את ההחלטות בחריפות. ערכאת הערעורים טעתה, שעה שקבעה שהשחתה של אברי מין הינה אירוע חד פעמי. יש נשים בגיניאה אשר סובלות מהשחתה חוזרת ונשנית של אברי מינן. לאחר שהמערערות הוכיחו שנרדפו, על ממשלת ארה"ב להציג ראיות לכך, שלא יוטלו בהן מומים נוספים אם תחזורנה לגיניאה.

יתרה מזו, משעה שהמערערות הוכיחו שנרדפו משום היותן נשים – כלומר על רקע השתייכותן לקבוצה חברתית – על הממשלה להציג ראיות לכך, שחייהן או חירותן לא יפגעו, אם תאלצנה לשוב למקום שם נרדפו על רקע זה. הן אינן צריכות להיות קורבנות לרדיפה, החוזרת באותם אמצעים. די בכך שקיים חשש להמשך רדיפה על אותו רקע שבגינו הוגשו בקשות המקלט, כלומר בגין היותן נשים. בית המשפט מציין, שנשים גיניאיות ונשים בנות שבט הפולה נופלות תדיר קורבן לאונס ולסחר (וכדאי להזכיר שגם לאלימות מקרב בני משפחותיהן ולנישואין בכפיה).

זהו נצחון לנשים, הכריז "הניו יורק טיימס" במאמר המערכת שהוקדש אתמול לפסק הדין. העיתון קרא לממשלת ארה"ב, שלעתים רחוקות מתביישת להטיף לשאר מדינות העולם בעניינים של הפרת זכויות אדם, לאמץ מדיניות נחושה להבטחת זכויותיהן של קורבנות מילת נשים.

תושבי רצועת עזה אינם יכולים לרכוש מעמד בישראל

כמו מהפכות איומות נוספות בדיני ההגירה גם זו עברה בדממה. בראשית השבוע החליטה הממשלה: תושבי רצועת עזה, שהם בני זוג של אזרחים ושל תושבים ישראלים, או ילדים של אזרחים ושל תושבים ישראלים, אינם יכולים עוד לרכוש מעמד בישראל. בכלל. בקשות שאושרו קודם להחלטת הממשלה ימשיכו להיות מטופלות, ואולם בקשות חדשות תסורבנה. הביצוע - מידי.

אם בשנים האחרונות תושבי רצועת עזה כמו תושבי הגדה המערבית יכולים היו לקבל היתרים לשהות בישראל ובלבד שהם עומדים במגבלות החוק (גברים בני 35 שנים ומעלה ונשים בנות 25 שנים ומעלה), הרי שמעתה אין עוד אפשרות כזו עבור תושבי הרצועה. אזרחים או תושבים ישראלים, שנישאו לתושבי הרצועה אינם יכולים לבקש להקנות לבני זוגם מעמד. ילדים בני 14 ומעלה, המתגוררים ברצועה, לא יוכלו לקבל היתרים לשהות בישראל, אפילו הוריהם אזרחי ישראל או תושביה.

ממשלת ישראל ניצלה סעיף, שהוסף לחוק הגזעני בשנת 2007, ולפיו אפשר לקבוע "אזורי סיכון", שתושביהם לא יוכלו לרכוש מעמד בישראל. בדיון שהתקיים בועדת הפנים של הכנסת בחודש מרץ 2007, לקראת אישור התיקון לחוק, הצהירו נציגי הממשלה, כי הסעיף לא יוחל על תושבי רצועת עזה, משום שהחוק הנורא ממילא מטיל הגבלות על הסדרת מעמדם. לדברים, מתברר כעת, לא היה כיסוי.

החוק הגזעני יעמוד בתוקפו עד לסוף חודש יולי 2008. בחודש שעבר הורה הרכב מורחב של שופטי בג"ץ לממשלה ולכנסת לנמק מדוע לא יבוטל. בהחלטתה מראשית השבוע הבהירה הממשלה מה דעתה על כך. היא החליטה להאריך את תוקפו של החוק בשנה נוספת.

אינו רואה מקום להתערב

השופט יהונתן עדיאל, עדיין מועמד לכהונה בבית המשפט העליון, יושב בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים ומסייע למשרד הפנים לחבוט בתושבים הפלסטינים של מזרח העיר. דוחה בזו אחר זו עתירות בענייני מעמד של תושבי ירושלים המזרחית, ומרביץ בעותרים אלפי שקלים של הוצאות משפט. מקבץ מן התקופה האחרונה.

השופט עדיאל הוא חסיד גדול של ההלכה, המתירה להפקיע את רישיונות הישיבה של תושבי ירושלים המזרחית. תושב העיר נסע ללימודים בארה"ב ואף רכש בה אזרחות? תושבותו הופקעה כדין, ושלא יטען להפליה, אם "בחר" שלא להיות אזרח ישראל.

לתושבת אחרת של העיר, שנכפתה להינשא בעודה קטינה לאזרח ארה"ב ולימים שבה לירושלים, אין להשיב את מעמדה. השופט עדיאל: "אני מוכן לצאת מההנחה שכל טענותיה של העותרת הן אמת. היינו, כי חיה בארה"ב חיי סבל, כי מסיבה זו היא עזבה את בעלה ושבה לארץ יחד עם ילדיה וכיום אין לה בארה"ב קרוב או מכר ואין לה 'כל סיבה או עילה לחיות בארה"ב'. עם זאת, לעותרת אין זכות קנויה לרכישת מעמד בישראל... איני רואה מקום להתערב בשיקול דעתו של המשיב במקרה זה."

תושב אחר, בן ששים כיום, נסע בשנת 1969 ושב לירושלים בשנת 1985. מאז, משך למעלה מעשרים שנה, אין משיבים לו את מעמדו, אף שהוא תלוי למחייתו בבני משפחתו שבירושלים. "מקובלת עלי טענת העותר שקיימים שיקולים הומניטאריים התומכים בבקשה", קובע השופט עדיאל, ואולם לעותר "אין זכות קנויה לרכישת מעמד בישראל."

תושב אחר של ירושלים המזרחית מבקש להבטיח את שובו לביתו לאחר ביקור אצל אחותו החולה, המתגוררת בחו"ל. משרד הפנים הפקיע את רישיונו, ואינו מוכן לתת לו אשרה לצורך חזרתו. השופט עדיאל מאשר.

אזרחית ירדן, אם לשלושה קטינים, שהם תושבי ירושלים המזרחית, התאלמנה מבן זוגה, תושב העיר ואבי הילדים. משרד הפנים קטע את הליך הסדרת מעמדה, ונתן לה מעמד ארעי לשנתיים. עם זאת, הוא ממאן להקנות לה מעמד של קבע ואינו מוכן להתחייב לחדש את מעמדה. "משנפטר בעלה המנוח של העותרת... נפל הטעם המונח ביסודו של הליך איחוד המשפחות", כך השופט עדיאל.

עניינה של אישה אחרת, שהתאלמנה אף היא מבן זוגה תושב העיר, ומעמדה הופקע, הוחזר למשרד הפנים לבחינה מחודשת על ידי השופט דוד חשין. השופט חשין פסק, כי יש לתת את הדעת להשלכות שתהיינה לגירושה של אישה בת 57, שמזה עשר שנים יושבת בירושלים, ואיתרע מזלה והתאלמנה. כצפוי, משרד הפנים שב ודחה את הבקשה להסדיר את מעמדה. העתירה החדשה הגיעה בפני השופט עדיאל, שקיבל, כמובן, את עמדת משרד הפנים.

ילדיה של תושבת ירושלים המזרחית נרשמו בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ בשנת 1998. לימים התברר, שאף שמשרד הפנים הודיע לבג"ץ שירשום את הילדים, הוא רשם אותם כתושבים ארעיים ולא כתושבי קבע כמו אימם. משום כך פקע מעמדם. השופט עדיאל מקבל, שמהודעת הפרקליטות לבג"ץ לא היה ברור שהילדים אינם מקבלים את מעמדה של אימם. ואולם, כיוון שכל שצויין בהודעה הוא שהילדים ירשמו, ולא באיזה מעמד ירשמו, אפשר לקבל את עמדת משרד הפנים, שרשם את הילדים כתושבים ארעיים. התוצאה: מעמדם של הילדים פקע שנה לאחר שניתן, וכיום הם אינם זכאים עוד למעמד.

ילדים בגירים של תושבי ירושלים המזרחית, אשר חיים בעיר עם הוריהם ואחיהם הקטנים מעל לעשר שנים, תומכים בהורים החולים ומפרנסים אותם – אינם זכאים למעמד. "לא שוכנעתי שמדובר בטעמים מיוחדים וחריגים", פוסק השופט עדיאל, ובכלל, "מצב רפואי לקוי, עשוי לתמוך במתן מעמד לנסמך (שמצבו הרפואי לקוי) אשר מבקש להסתייע בסומך, שהוא בעל מעמד בישראל, ולא ההפך."

הבקשה להסדרת מעמדה של בת הזוג הוגשה בחודש אוגוסט 2007 ולא זכתה למענה? אין הצדקה למהר ולעתור. "לאור העומס המוטל על לשכת משרד הפנים והגופים האחרים המטפלים בבקשות אלה", דברי השופט עדיאל, "אני סבור שההליך המינהלי בעניין נשוא העתירה טרם מוצה ויש למחוק את העתירה על הסף מטעם זה בלבד."

על עתירות לרישום ילדים קטינים של תושבי ירושלים המזרחית ועל עתירות להסדרת מעמדם של בני זוג אין טעם להרחיב את הדיבור – אלה נדחות בסיטונות משום אי הוכחת "מרכז חיים".

רק בעניין אחד רואה השופט עדיאל לחנך את משרד הפנים – מתן זכות טיעון. כלומר, השופט עדיאל יאשר, סביר להניח, כמעט כל החלטה שלילית של משרד הפנים בענייני מעמד, ובתנאי שקודם למתן ההחלטה ישמעו את התושבים.

סילבוס ליום הפליט

לקראת יום הפליט, שיצויין ב-20.6.2008, פרסם הפורום לזכויות פליטים (פורום של שמונה ארגוני זכויות אדם) שלושה פרקים ראשונים מתוך מסמך מדיניות מעמיק, אשר יעסוק בהיבטים שונים הנוגעים להגנה על פליטים ועל זכויותיהם:

• עקרונות להגנה על מבקשי מקלט ועל פליטים
• עקרון איסור הגירוש
• מעצר מבקשי מקלט ופליטים

מוקד סיוע לעובדים זרים, האגודה לזכויות האזרח והתכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב פנו לחברי הכנסת והתריעו, כי הצעת החוק הממשלתית למניעת הסתננות, הידועה גם בשם "חוק וילנאי", היא אחת ההצעות הקשות והמסוכנות אשר הונחו על שולחן הכנסת בשנים האחרונות.

האגודה לזכויות האזרח פרסמה בימים האחרונים ידיעון בעריכתה של טל דהן על אודות פליטים ומבקשי מקלט בישראל. בידיעון אפשר למצוא מסמך רקע של הפורום לזכויות פליטים על מצבם של הפליטים ושל מבקשי המקלט בישראל, על התנהלותה של ממשלת ישראל, ונתונים מספריים עדכניים.

עוד בידיעון:

עו"ד ענת בן דור מהתוכנית לזכויות פליטים מנתחת את יחסה של מדינת ישראל כלפי אלפי הפליטים ומבקשי המקלט שהגיעו אליה במהלך השנים: הדרך שבה בחרה מדינת ישראל להתמודד עם התופעה נעה בין התעלמות והזנחה לנקיטת אמצעי הרתעה חריפים, תוך הפרתן של חובות משפטיות מובהקות ופגיעה בזכויות אדם. על המדינה לחדול מחיפוש אחר "פתרונות ישראליים יצירתיים" ולמלא את חובותיה לפי אמנת הפליטים כרוחה וכלשונה.

סיגל רוזן, רכזת פעילות ציבורית במוקד סיוע לעובדים זרים, מביאה את סיפורן של לילה בת השש ושל עמירה ושני ילדיה, הממחישים את חיוניות הביקורים של מתנדבי המוקד בבתי הכלא. היא גם מתארת כיצד הוגבלה מתכונת הביקורים מאז שארגוני זכויות אדם עתרו לבג"ץ בעניין תנאי כליאתם של ילדים, בחודש ינואר 2008.

עו"ד אורה בלום מהתוכנית לזכויות פליטים כותבת על נשים הנמלטות ממסורות פוגעניות ועל רדיפה על בסיס השתייכות מגדרית.

אפילו ביפן

ועדת השרים לענייני חקיקה אמורה לדון מחר בהצעת חוק של ח"כ מיכאל איתן להגביל את סמכות בג"ץ להתערב בחוקים העוסקים בענייני הגירה ואזרחות. מדובר בהצעה לתיקון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהניח ח"כ איתן לפני שנתיים, ולפיה "במקרים שבהם ימצא בית משפט שחוק המגביל את הכניסה לישראל פוגע פגיעה לא מידתית בזכויות יסוד - הוא לא יוכל לבטל אותו, כפי שבכוחו לעשות כעת, אלא יסתפק בקביעת עובדה זאת בפסק דין." הצעה זו מובאת לדיון בפני ועדת השרים, לאחר ששר המשפטים, דניאל פרידמן, החל לקדם הצעה דומה משלו. על החומרה היתרה שבהצעות מסוג זה כתב אצלנו בחודש שעבר עו"ד דן יקיר מן האגודה לזכויות האזרח.

איתן ופרידמן סבורים, שבית המשפט העליון אינו רשאי לעסוק בנושאים אלה. האמנם? בתי משפט במדינות דמוקרטיות ביטלו חקיקה שעוסקת בהגירה ובאזרחות בשל פגיעתה בזכויות אדם. אפילו בית המשפט העליון של יפן, מן הדמוקרטיות המסורתיות והשמרניות בתבל, עשה זאת בשבוע שעבר.

חקיקת האזרחות ביפן נותנת משקל מכריע למסגרות משפחתיות "לגיטימיות". ילד, שאביו יפני ואימו אינה יפנית, רוכש אזרחות אם אביו הכיר בהורותו בטרם הלידה. הכרה בהורות לאחר הלידה, אם ההורים נשואים זה לזה, מאפשרת לילד לבקש להתאזרח. ואולם, אב יפני שאינו נשוי לאם, אשר מכיר בהורותו רק לאחר לידת הילד - אינו יכול להקנות לילדו אזרחות יפנית.

כאשר הותקפה חוקתיות ההסדר שבחוק האזרחות מאן בית המשפט להתערב. במקרה שנדון בשנת 1996, הוכרה אחותה הצעירה של העותרת על ידי האב יום לפני שבאה לאוויר העולם, ולכן קיבלה אזרחות יפנית, בעוד שהעותרת, שהוכרה רק לאחר לידתה, נותרה בלא אזרחות. בית המשפט סרב לצאת חוצץ נגד המסורת החברתית והמשפטית, ולבטל סעיפים מפורשים בחוק האזרחות המבחינים בין ילדים "לגיטימיים" לבין ילדים "בלתי לגיטימיים". כך ארע גם במקרים נוספים.

במקום לבטל את החוק עשה בית המשפט העליון של יפן במהלך השנים מאמץ להקנות לו פרשנות, שתאפשר לילדים לרכוש אזרחות. במקרה אחד, שנדון בשנת 1995, הוכרה הזכות לאזרחות של ילד אסופי, שנולד על ידי אם שאינה יפנית, וננטש מיד לאחר לידתו. בית המשפט העליון ביכר פרשנות תכליתית על פרשנות דווקנית, והורה להעניק לילד אזרחות מן הטעם שתכלית חוק האזרחות היא לצמצם ככל האפשר תופעות של מחוסרי אזרחות. מקרה אחר, שנדון בשנת 1997, עסק באזרחית קוריאנית שנישאה לאזרח יפני וילדה במהלך הנישואין ילד לאזרח יפני אחר. בן הזוג (ולא האב הביולוגי) הכיר בהורות והילד רכש אזרחות. לימים התגרשו בני הזוג, ובן הזוג לשעבר זכה בסעד הצהרתי, שהכריז כי אינו אביו של הילד. בתוך שבועיים הכיר האב הביולוגי בהורותו. הילד עתר לבית המשפט בדרישה להכיר בו כמי שזכאי לאזרחות אוטומטית מכוח העובדה שנולד להורה יפני. בית המשפט העליון קיבל את הטענה, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, האב הביולוגי היה מכיר בילד טרם לידתו אלמלא טען בן הזוג לשעבר לאבהות, וקבע כי רצוי שרכישת האזרחות היפנית תושלם קרוב ככל האפשר למועד לידתו של הילד.

הפרשנות התכליתית של בית המשפט הועילה במידה מוגבלת ורק במקרים מיוחדים. מאות ילדים, שהחוק חל על עניינם במובהק, הפכו למחוסרי אזרחות.

בשבוע שעבר קיבל בית המשפט העליון של יפן את עתירותיהם של עשרה ילדים לאבות יפנים ולאימהות פיליפיניות, שאינם נשואים זה לזה. האבות לא הכירו בהורותם לפני לידת הילדים. נפסק, שלטיב הקשר הזוגי בין ההורים אין דבר עם אזרחותם של הילדים, וכי שלילת האזרחות מן הילדים מפרה את הזכות לשוויון. בית המשפט הפך את ההלכה, ביטל את החוק, והורה להקנות לילדים אזרחות.

כן, כן, אפילו ביפן, מיכאל איתן, אפילו ביפן, דניאל פרידמן.

תודה לנעם פלג על ההפנייה לידיעה על פסק הדין

חכמה ופולשנית

בריטניה החליטה לפני חודשים אחדים להנפיק לאזרחיה ולמהגרים השוהים בתחומה תעודות זהות. מהגרים יחוייבו לקבלן ולשאת אותן החל מחודש נובמבר 2008. אזרחים לא ידרשו לכך בשלב זה (זולת אזרחים העובדים בשדות התעופה), והממשלה שוקלת האם לחייבם בחקיקה. כל תעודה תכלול שבב, בו תאוחסן טביעת אצבעו של המחזיק בה. גורמים ליברלים מתנגדים. נשיאת תעודות זהות נתפסת על ידי רבים כהתערבות טוטאליטרית בחיי הפרט. הויכוח בעניין נשיאת תעודות זהות בבריטניה נמשך שנים ארוכות מאוד.

בשעה שאזרחי בריטניה סרבו לשאת תעודות זהות, הקפיד המנדט הבריטי בארץ לחייב בכך את נתיניו. הדין הישראלי המשיך באותה מסורת: כל תושב וכל אזרח בן שש עשרה ומעלה חייב להחזיק בתעודת זהות בכל עת. במקום להתנער מן הירושה שהותיר המשטר הצבאי המנדטורי, הפך העיסוק בתעודת הזהות לאובססיה של ממש. פיסת הנייר המנויילנת, שאמורה היתה לשמש לזיהוי בלבד, נהנית מכוחות מאגיים מכונני זהות.

היא מחולקת בבתי הספר בטקסים אוויליים ולאומניים. המבקשים לרכוש מעמד בישראל לומדים במהרה, שלא אישור בקשתם הוא שמשנה את מעמדם והופכם "חברים במועדון", אלא קבלתה של התעודה. השאלה מי לנו ומי לצרינו מוכרעת לא אחת על יסוד צבעה של התעודה. "תעודה כחולה" מעניקה חותם של כשרות. סביב הפרטים שנרשמים או לא נרשמים בתעודה – המעמד האישי, הלאום ושם המשפחה - ניטשים מאבקים, שמוצאים את דרכם פעם אחר פעם אל בית המשפט. כדברי שופט בית המשפט העליון מישאל חשין: "מאז ראשית ימיה של המדינה מתדפקות על דלתו של בית המשפט, שוב ושוב, עתירות הכורכות את נושא מרשם האוכלוסין – המרשם בספרי המדינה והמרשם בתעודות הזהות – עם זהותה של המדינה ועם זהותם של העותרים."

התפקיד המכונן לו זכתה התעודה בעיצוב הזהות הפך את החזקתה לברורה מאליה, ולעניין שאין מהרהרים אחריו. הסוגיות שמעסיקות את אזרחי בריטניה – הדרישה לשאת תעודה והפגיעה בחירויות הפרט שנלווית לכך – אינן מטרידות בישראל את איש.

מזה כמה שנים פועלים במשרד הפנים להנפקתן של "תעודות זהות חכמות", שתכלולנה מידע אישי מוצפן. הטעם לכך, כך נטען, הוא הקלות בה מזויפות תעודות הזהות כיום לצרכים עבריניים ולהגירה שלא כחוק. "התעודות החכמות" טרם הונפקו, ואולם השבוע התבשרנו על יוזמת חקיקה ממשלתית, שתתיר לכלול בתעודות הזהות ובדרכונים דרכי זיהוי ביומטריות – מאפיינים ביולוגיים או פיזיולוגיים, אשר מאפשרים זיהוי באמצעים ממוחשבים. לפי תזכיר החוק (טיוטה של הצעת חוק, שטרם הונחה על שולחן הכנסת), למשרד הפנים יינתנו סמכויות ליטול שתי טביעות אצבעות וצילום של תווי הפנים, אשר ישמרו על גבי התעודות ובמאגר מרכזי. המאגר נועד לאפשר למשרד הפנים זיהוי בעת הנפקת תעודות חדשות, ואולם הוא יהיה פתוח גם בפני השב"כ ובפני המוסד לצורך פעילותם, ובאישור בית המשפט אף בפני המשטרה. רשויות נוספות תוכלנה לקבל בעתיד היתר להשתמש בתעודות, אשר אמורות לסייע לאזרחי ישראל ולתושביה לבצע פעולות ולקבל שירותים ממשלתיים מקוונים.

קידמה טכנולוגית ויעילות ביורוקרטית בחסות "האח הגדול" משתלבות בחשש הגובר והולך בישראל ובעולם המערבי מפני מהגרים. לפי פרסומים, החל משנת 2009 ארה"ב והאיחוד האירופי לא יאפשרו כניסה של אזרחים זרים שאינם נושאים דרכונים ביומטריים.

אינטרס ממשי בגילוי עמדת נציבות האו"ם לפליטים

ההליכים לקבלת מקלט בישראל מתקיימים כבאחרונת מדינות העולם השלישי. הטיפול בפליטים אינו מוסדר בחקיקה אלא בנוהל, שהפעלתו החלה בשנת 2002. על פי הנוהל, על מנת שאדם יוכר כפליט עליו לזכות ראשית בהכרה של משרד הקורספונדנט (הנציג) בישראל של הנציב העליון לפליטים של האו"ם. המלצתה של נציבות האו"ם מובאת בפני ועדת הפליטים – ועדה בין-משרדית, הממליצה לשר הפנים, האם להעניק למבקש המקלט רישיון ישיבה בישראל. ההליכים מתמשכים תקופה ארוכה מאוד ואינם פומביים. הלכה למעשה, בודדים זוכים בהכרה ובמעמד. אין אפשרות לערער על החלטת נציבות הפליטים של האו"ם שלא להכיר באדם כמבקש מקלט, ומשרד הפנים מסתמך על קביעה שלילית של הנציבות באופן מוחלט.

פסק דין מן הימים האחרונים של נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, מבקר את חוסר השקיפות שבהליך. משרד הפנים סרב למסור לעותרת, מבקשת מקלט מאתיופיה שבקשתה למקלט נדחתה, את המלצות נציבות האו"ם לפליטים בעניינה. לטענת משרד הפנים, מדובר ב"מסמכים פנימיים של גורם מייעץ", אשר אין חובה למוסרם על פי הוראות חוק חופש המידע. השופטת ארד דוחה עמדה זו. חוק חופש המידע קובע, כי בבואה לסרב למסור מידע שהוא בגדר "התייעצות פנימית" על הרשות לתת דעתה לעניינו של המבקש במידע. עניין אישי במידע מטה את הכף לטובת מסירתו, כמו גם חוות דעת מנומקת, שעמדה בבסיס החלטת הרשות, ומסייעת בהבנת אופן קבלת ההחלטה. לעותרת, כך השופטת ארד, אינטרס ממשי בקבלת המלצות הנציבות:

"נציבות האו"ם לפליטים היא גוף חיצוני ונפרד מן המשיב, אשר מבצע עבור המשיב חלק מרכזי ביותר בבדיקת בקשות למקלט מדיני. כפי שציין זאת המשיב בתשובתו לעתירה, נציבות האו"ם לפליטים היא הגורם אשר מראיין ושומע את מגישי הבקשות. נציגות נציבות האו"ם לפליטים בישראל אף פונה לקבלת מידע מהאו"ם והיא הגורם אליו מוגשים ערעורים על החלטות המשיב. נוכח מומחיותה ולאור הליך הבדיקה המעמיק והיסודי המבוצע על ידה, מתקבלת במרבית המקרים המלצתה על ידי הרשויות בישראל. גם במקרה הנדון אומצו המלצות נציבות האו"ם לפליטים על ידי המשיב, כך שהנימוקים לדחיית בקשתה של העותרת הם למעשה נימוקיה. בנסיבות אלה, לעותרת אינטרס ממשי בגילויה של עמדת נציבות האו"ם לפליטים. מבלי לדעת מה היו הנימוקים להמלצות נציבות האו"ם לפליטים, לא תוכל העותרת לבחון נימוקים אלה ובמידת הצורך, להשיב עליהם ולמנוע טעויות."

עצם היותו אזרח איראני

אזרחית ישראלית הכירה אזרח איראני. הם נישאו, יש להם בת משותפת, ולשלושה אין מדינה בעולם לחיות בה יחדיו.

השופטת רות רונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב: "התיקון לחוק... קובע באופן קטגורי כי ככל שהדבר נוגע לתושבי איראן, שר הפנים לא יעניק להם אזרחות, ואף לא ייתן להם רישיון לישיבה בישראל בשום מקרה... יישום האמור בחוק מביא, אם כן, למסקנה כי למשיב לא היה שיקול דעת לבחון את הנסיבות הספציפיות של העותר, ואף בהנחה שברור שלא נשקף ממנו באופן אישי כל סיכון ביטחוני שהוא, הרי עצם היותו אזרח איראני שולל ממנו את הזכות לקבל רישיון ישיבה או אזרחות בישראל."