מעשה בשלוש שפחות

מאת: רום לבקוביץ, מוקד סיוע לעובדים זרים

היה היו שלוש שפחות: בנדיטה מברזיל, וסמירה ואונונג מאינדונזיה. מגיל צעיר התפרנסו השלוש בדוחק: בנדיטה עבדה עם חמשת אחיה בשדה כותנה; סמירה עבדה במפעל אורז בג'קרטה; אונונג נשלפה לעבודה מבית הספר היסודי בגיל 7, ובגיל 14 כבר נישאה. שלושתן החליטו לצאת נגד מה שייעדו להן החיים. המשפחות נשארו מאחור, מקוות לכסף, שעתיד להישלח מעבודה במרחקים. בני זוג, הורים והרבה ילדים: לבנדיטה שניים, לסמירה חמישה, לאונונג תשעה.

בנדיטה החלה לעבוד אצל משפחת ל', משפחה מבוססת ממוצא יהודי. במשך 30 שנה היתה למשרתת אישית: תחילה בסאו פאולו בברזיל, ומשנת 2002 בבית המשפחה בישראל. התוכנית הייתה כזאת: בנדיטה תשהה בישראל במסווה של מטפלת סיעודית באימו של ראש המשפחה, בעוד שבפועל תשמש שפחה של כל בני משפחת ל' המורחבת - 11 אנשים וילדיהם, המתגוררים בין ירושלים לבין מודיעין. כל בני המשפחה העבידו אותה מדי יום שעות ארוכות בעבודות שונות, כמו ניקיון, כביסה, טיפול בילדים, בישול, סיוד בתים וגינון. הם אף הגדילו לעשות, כשדרשו ממנה למלא עבורם אחר מצוות היהדות השונות (בהיותם שומרי מסורת), כגון בניית סוכה והכשרת כלים לקראת חג הפסח. מדי יום עבדה בין 12 ל-18 שעות, והשתכרה סכומים שונים אשר נעו לאורך השנים בין 200 ל-550 דולר לחודש. השכר הולן דרך קבע, ושולם לה רק כאשר היה אב המשפחה מגיע לישראל מברזיל. פעמים רבות נמנע ממנה לאכול, ולא אחת מצאה עצמה מולנת בבתי האחים על הרצפה במסדרון. בני המשפחה בודדו אותה מהסביבה, ואף איימו עליה שאם תיצור קשר ותשוחח עם אנשים, ידאגו לבטל את רישיון העסקתה ולגרשה מהארץ.

גם מזלן של סמירה ושל אונונג לא שפר עליהן: הן נשלחו לעבוד אצל בני הזוג מהנדר וורשה סבנאני מלונג איילנד (ניו-יורק), מהגרים הודים שהפכו למולטי מיליונרים בזכות חברת בשמים משגשגת שבבעלותם. לאורך שנים עבדו סמירה ואונונג במשך 17 שעות ביממה, והשתכרו 100 דולר לחודש (20 סנט בממוצע לשעה). הן לא יצאו לחופשות אלא כמשרתות בחופשות האדונים, ולא הורשו ליצור קשר עם העולם, אף לא בטלפון. הן היו מורעבות, ולא אחת נאלצו לאכול מהזבל. זה היה המראה שמדאם סבנאני שנאה במיוחד. כשהיא תפסה את אונונג שותה חלב מהמקרר, היא היכתה אותה נמרצות. בכלל, לגברת סבנאני דימיון יצירתי במיוחד, והיא הפתיעה את שפחותיה בכל פעם מחדש בשלל עונשים שונים ומשונים: היא נעלה אותן בתאים קטנים, צרבה אותן מאחורי האוזניים ואף האכילה אותן בצ'ילי חריף עד שהקיאו. כשכעסה על הלכלוך שנגרם לאחר מכן, הכריחה אותן לנקות אותו בלשונן.

עלילותיהן של בנדיטה, של סמירה ושל אונונג דומות, ובכל זאת שונות בשל משתנה אחד משמעותי: סמירה ואונונג שועבדו בארה"ב. בנדיטה חסרת המזל – בישראל. בשבוע שעבר הרשיע בית המשפט בניו-יורק את ורשה סבנאני בעבירות של עבדות ועבודות כפייה. היא נשלחה לרצות 11 שנות מאסר. בן זוגה, שידע ולא התערב, נשלח ל-3 שנים. סמירה ואונונג זכו באשרות עבודה בשל היותן קורבנות סחר בבני אדם, וקיבלו מגורים וסיוע כלכלי מהמדינה.

ובינתיים בישראל - משפחת ל' מתנהלת כרגיל. זאת אומרת, כמעט כרגיל, כי קצת יותר מלוכלך כשבנדיטה השפחה שוהה במקלט לקורבנות סחר. מה יעלה בגורלה של בנדיטה? לא ממש ברור. משרד הפנים מתמהמה במתן תשובה לבקשת האשרה שהוגשה על ידי "מוקד סיוע לעובדים זרים", ועל סיוע אין מה לדבר בכלל. האם נזכה לראות את משפחת ל' מושלכת לכלא? כנראה שלא בקרוב. בפרקליטות, שם בוחנים את התיק משך חודשים רבים, עדיין לא החליטו האם להגיש כתב אישום. לא מומלץ לעצור את הנשימה. בכל הקשור לסחר בבני אדם שלא למטרות זנות, הססטיסטיקה בישראל עגומה מאוד: אף כתב אישום לא הוגש בגין סחר בבני אדם מעולם, ואף קורבן עבדות לא קיבלה אשרה ממשרד הפנים ללא עתירה.

שיקום

מאת: עידן חלילי, מוקד סיוע לעובדים זרים

בראשית החודש קיבל השופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים החלטה מקוממת בעניין בקשתה של אישה, שנפלה קורבן לסחר בבני אדם, לקבל מעמד ארעי בישראל לצורך שיקום. פסק הדין מעורר שאלות מדאיגות באשר ליכולתם של שופטים נעדרי ידע על אודות קורבנות סחר ועבירה ועל אודות מצבם הנפשי להכריע בעניינים אלה.

העותרת, אזרחית אוזבקיסטן, הובאה לישראל כקורבן סחר למטרות זנות בשנת 2002, תוך שהיא מוברחת דרך גבול מצרים. קורבנות סחר רבות שהוברחו דרך הגבול תיארו את "המסע" כרצוף בהפרות זכויות אדם, לרבות אונס, התקפות ירי והיעדר מזון ושתייה.

בישראל הועסקה העותרת בזנות כפויה עד שנעצרה בשנת 2004 וגורשה בשל שהייתה בארץ ללא היתר. כפי שקורה במקרים רבים, בהם קורבן סחר מגורשת ללא שיקום, מצאה עצמה העותרת קורבן לסחר חוזר – מוברחת בשנית לישראל דרך הגבול עם מצרים, ומועסקת בזנות כפויה פעם נוספת.

העותרת ברחה מהמקום בו הועסקה והתלוננה נגד מי שסחרו וסרסרו בה. היא שיתפה פעולה עם רשויות המדינה, והעידה נגדם בבית המשפט, חרף החוויה הקשה שכרוכה בעדות מסוג זה.

לכל אורך אותה תקופה לא קיבלה העותרת כל סיוע שיקומי. היא פנתה למשרד הפנים במהלך אותה תקופה ולאחריה בבקשות שונות להסדרת מעמדה בישראל באופן ארעי. ההמתנה לתשובות משרד הפנים נמשכה חודשים ארוכים.

העותרת הביעה רצונה להשתקם ולהיחלץ מחיי הזנות, ואולם, שלא במפתיע, במהלך התקופה מאז ברחה, חזרה לזנות, והתגוררה בביתה של אישה ישראלית שאף היא מצויה בזנות. אדם שאינו מודע להשלכותיה הנפשיות של הזנות, שלא נחשף מעולם לבחינת השפעותיהן של טראומות על ההתנהגות האנושית, עשוי לפרש את התנהגותה של העותרת כרצון לעסוק בזנות.

לא אחת נשמעים בציבור קולות תמהים ביחס לתופעות של סחר חוזר וחזרה לעולם הזנות. אנשים חסרי ידע רלוונטי סוברים, כי טראומה קשה, מציאות רצופת השפלות, סטיגמות, היעדר שליטה בסיסית בחיים ושאר חוויות שמזמנת הזנות לעוסקות ולעוסקים בה, מובילים להתנהגות ברורה אחת – ליציאה מן הזנות. תמיד ימצא האדם שיטען, בלב תמים, כי "אם היה לה כל כך רע, היא הייתה עושה הכל כדי לברוח, ובטח שלא הייתה חוזרת פעם נוספת."

המציאות היא, כמובן, אחרת לגמרי. אפשר להשוות זאת לתופעת האלימות במשפחה, אשר דפוסיה מפורסמים למדי: אלימות הגוררת אחריה שלל התנצלויות, הרעפת אהבה, פרחים ומחוות מצדו של בן הזוג האלים. אחרי הסליחה, המעגל חוזר לנקודת ההתחלה: אלימות נפשית הולכת וגוברת ואלימות פיזית נוספת. לא מעט נשים חיות בתוך המעגל הזה ואינן ממהרות לעזוב. אין ספק כי הסיבה להישארותן אינה רצון לחיות בתוך ההתעללות, ואין ספק כי על מנת שאישה תוכל להיחלץ ממעגל אלימות זה, היא תזדקק למסגרת תומכת, אותה תוכל לקבל באחד המקלטים הפזורים ברחבי הארץ לצורך זה. בדיוק כפי שברור לנו, שאישה שחזרה לבן זוגה המתעלל זקוקה לשיקום, כך החזרה למעגל הזנות והסחר צריכה להוות הוכחה לנחיצותו של השיקום. הטענה כי החזרה לזנות מוכיחה רצון להיות בה שגויה מבסיסה.

בניגוד לכל ציפיותינו ההוליוודיות נדיר למצוא נשים שבורחות מסרסוריהן וחוזרות אל העולם "הנורמטיבי" ולזרועותיו של ריצ'ארד גיר כשיונים מתעופפות ברקע. נשים נשארות בזנות או חוזרות אליה לא "למרות" הטראומה שהיא מזמנת, אלא דווקא בגללה.

אישה שגורשה מישראל, ונותקה באופן פיזי מסרסור ספציפי, אינה מנותקת מהחוויה שהיא "זונה" ומתחושת היעדר הערך העצמי. החברה אינה ממהרת להסיר מעליה את הסטיגמה, ואלטרנטיבות לפרנסה שפויה אינן נוטות לצמוח יש מאין.

על מנת לשרוד בזנות אישה צריכה לסגל לעצמה מנגנוני הגנה נוקשים למדי, ובראשם התנתקות רגשית מוחלטת (על מנת לא לחוות את ההשפלה, את הכאבים, את המפגש עם ערב רב של לקוחות, על שלל ריחותיהם, מראותיהם ודרישותיהם), לעתים תוך שימוש בסמים או באלכוהול, המגבירים את חווית התלות.

אנשים, המנסים לשרוד בתוך מציאות טראומתית, לעתים ישמעו כאנשים שטחיים, בלתי אמינים, כאלה שאינם מתעניינים בדבר מעבר לענייני היום-יום החומריים. ההסבר העיקרי לכך הינו שכל חיבור לעולם הרגשי, הגדוש בכאב, נעשה כמעט בלתי אפשרי. המחיר הוא ניתוק גם מחוויות רגשיות חיוביות, משמחה, מהתרגשות ומתקווה, ולא רק מהכאב. על כן, היציאה מהזנות נעשית קשה פי כמה. גם אישה שנכנסה לתהליך שיקום עלולה לחוות לא מעט מפלות במהלכו.

פסק דינו של השופט סובל מעלה, כי הוא אינו בקי בכל אלה. השופט סובל נאחז בעמדת משרד הפנים, המשווה לבקשתה של העותרת חוסר כנות, בשל חזרתה לזנות והיותה קורבן לסחר חוזר, בשל העובדה שהתגוררה משך תקופה ארוכה בביתה של אישה אחרת שעסקה בזנות בעצמה, וכולי. בפסק דינו הציג את התנהגותה של העותרת, האופיינית כל-כך לסובלים מחוויה טראומתית, כעילה לשלילת בקשתה לשיקום: "העותרת לא רק המשיכה לעסוק בליווי או בעיסוי, אלא העלימה עובדה זאת פעם אחר פעם בבקשות שהגישה לרשויות..."

השופט סובל הסביר, כי כיוון שהעותרת שהתה תקופת זמן לא מבוטלת בישראל אחרי מתן עדותה, היא יכולה הייתה להשתכר די הצורך כדי להתחיל חיים חדשים, אף שעשתה זאת באופן בלתי חוקי, ומטרת השיקום הכלכלית הושגה. משום כך, לשיטתו, אין להקנות לעותרת רישיון ישיבה בישראל לצורך שיקום.

השיקום אינו מתמצה בשיקום כלכלי. שנת השיקום אמורה לאפשר, לכל הפחות, חוויה שונה ועצמאית של השתכרות ושליטה בחיים בזכות עצמך ובזכות עבודתך, שלא באמצעות התלות שבזנות.

השיקום אינו שיקום, כאשר לכל הקשיים הכרוכים במעגל הזנות ובניסיונות לצאת ממנו, נוספים אי הודאות והאיום בגירוש, הנובעים מתקופות ההמתנה הארוכות לתשובות משרד הפנים. משום כך, קביעתו של השופט סובל, כי תקופות ההמתנה להחלטה בעניינה של העותרת אפשרו לה לקיים את תכליתה הכלכלית של שנת השיקום, והשימוש שהוא עושה בתקופות אלה כעילה למנוע מתן אפשרות לשיקום של ממש בחסות רישיון ישיבה בישראל, הינם בבחינת לעג לרש.

לא יתכן, כי רק נשים, שמצויות במצב נפשי טוב יותר ומצליחות להימנע מהמובן מאליו ולא ליפול שוב ושוב למעגל הזנות, תיזכנה לשנת שיקום, ואילו אלה שזקוקות לשיקום יותר מכל תסורבנה, משום שהתנהגותן מעוצבת על ידי דפוסים טרואמתיים.

שר הפנים כועס

מאת: יובל לבנת, חבר הועד המנהל של קו לעובד

בטורו הפוליטי מיום 27.12.2007 ("התקצר הפיוז") דיווח שחר אילן על התפרצותו של שר הפנים, מאיר שטרית, בעת דיון משותף של ועדת העובדים הזרים וועדת המשנה לסחר בנשים שבכנסת. על פי הדיווח, התפרצותו של שטרית, אשר אף איים לעזוב את הישיבה, היתה תולדה של ביקורת אשר הוטחה במשרד הפנים על-ידי נציגי ארגוני זכויות האדם. התפרצותו של השר, כך דווח, החלה בעקבות תלונתה של נציגת מוקד סיוע לעובדים זרים בדבר הקשיים שמערים משרד הפנים במתן אשרות לקרבנות סחר בבני אדם, והגיעה לשיאה נוכח הביקורת שהטיחה נציגת מכון "תודעה" במדיניות משרד הפנים שלא להסדיר מעמדן של נשים שנישאו לישראלים מכיוון שעסקו בעבר בזנות, מדיניות אותה הכתירה נציגת המכון כקפקאית.

שטרית טען בתגובה ש"אי אפשר לומר שהמדינה קפקאית", שנציגי הארגונים "מוציאים את דיבת הארץ רעה" ושהוא "לא חייב להם תשובות". אילן בטורו העלה את הסברה שקצפו של שטרית עלה מכיוון "שהארגונים מדווחים על המחדלים הישראליים בטיפול בסחר בבני אדם למחלקת המדינה האמריקאית, עניין מביך למדי."

התנהגותו של שטרית משקפת, למרבה הצער, את היחס לו זוכים ארגוני זכויות האדם מרשויות המדינה ככלל. נראה כי ברוב מדינות המערב כבר חלחלה ההכרה בדבר חשיבותם של ארגוני זכויות האדם להגנה על הדמוקרטיה. נציגי "המגזר השלישי", וארגוני זכויות האדם בפרט, נתפסים במדינות אלה כבעלי ידע מקצועי, המגוּבֶּה לא אחת באיסוף מידע "מן השטח", אשר ראוי להן לרשויות השלטון לשמוע את עמדתם. גם אם נציגי השלטון אינם נכונים לקבל את המלצותיהם של אותם ארגונים, הרי שבדרך כלל הדבר נעשה תוך הכרה בחשיבות עבודתם. בישראל, לעומת זאת, ארגוני הזכויות נתפסים לא אחת כ"סכין בגב האומה", גורם אשר נועד לפגוע באינטרסים של מדינת ישראל ולהלבין את פניה ברבים.

התפיסה לפיה אדם הוא "פטריוט" רק אם הוא מצדד בפעולותיהם של נציגי השלטון, תהיינה אשר תהיינה, היא ילדותית במקרה הטוב ומסוכנת במקרה הרע. ארגוני זכויות האדם, אשר מגנים על זכויותיהם של "האחרים" – לדוגמה, מהגרי העבודה, או הנשים הנסחרות בישראל למטרות זנות – עושים זאת הן למען אותם חלשים, אשר לעיתים קרובות קולם אינו נשמע כלל, והן למען שיפור פניה של המדינה, כמדינה דמוקרטית והומניסטית. הרצון שישראל תהא מדינה השומרת על זכויות האדם אינו פחות פטריוטי מצידוד אינסטינקטיבי בכל פעולה אשר עושה המדינה, תהא מידת פוגענותה אשר תהא.

חרף היעלבותו של שר הפנים, ארגוני זכויות האדם ימשיכו להתריע בפני התנהלותו הפוגענית של המשרד עליו הוא מופקד. עמותת "קו לעובד" טיפלה, לדוגמה, במקרה של עשרה עובדי חקלאות תאילנדים אשר התלוננו בפני שגרירות תאילנד על כך שלא קיבלו כל שכר משך מספר חודשים ממעסיקם, אצלו עבדו באשרה כדין. בעקבות התלונה, שלל משרד התמ"ת את היתרי ההעסקה של המעסיק, אך לא טרח ליידע את העובדים בדבר. שבועיים לאחר מכן הגיעו פקחי משרד הפנים ויחד עם נציגי משטרת ההגירה עצרו את כל העובדים משום שהם עבדו אצל מעסיק חסר היתר העסקה. כנגד אחד מן העובדים אף הוצא צו גירוש, אשר בוטל רק בעקבות התערבותה של העמותה. האם יהא זה מוגזם להכתיר מקרה זה כקפקאי? ומה לגבי המצב עליו כתבה השופטת יהודית צור בפסק דינה מלפני שבועות ספורים, בו משרד הפנים ממאן לפרסם את נהליו, ומסתירם לא רק מאזרחי המדינה – אלא גם מהפרקליטות ומבתי המשפט?

למעשה, לאור היחס העקבי להם "זוכים" פלסטינים, מהגרי עבודה, פליטים ושאר "אחרים" ממשרד הפנים, נציגי ארגוני הזכויות היו עדינים עת הכתירו את התנהלותו של משרד הפנים כקפקאית. מוצדק היה להכתיר את אופי הפעולה של המשרד במילה חריפה יותר: גזענות. וראוי לו לשר בישראל שיפנים שאחד מתפקידיהם החשובים ביותר של ארגוני זכויות האדם הוא לפקח על השלטון, ולמתוח ביקורת – ביקורת נוקבת, בעת הצורך – נוכח התנהלות פוגענית מצד המדינה.