הצגת רשומות עם תוויות משרד הפנים. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות משרד הפנים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי 17 יולי 2008

ליהנות מפירות הזכייה

למשרד הפנים נוהג פסול (עוד נוהג פסול מיני רבים מדי), שזוכה לגיבויה של פרקליטות המדינה: לא לקיים פסקי דין של בית המשפט המחוזי, עליהם ערער, עד להכרעת בית המשפט העליון בערעור. כלומר, משרד הפנים סבור, שדי בהגשת ערעור כדי לפטור אותו מן החובה לציית לצו שיפוטי של בית המשפט המחוזי.

בחודש ינואר סיפרתי על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, בו נקבע שמשרד הפנים אינו רשאי לסרב לטפל בבקשה להסדרת מעמדו בישראל של זיאד חטיב, אזרח ירדני, בן זוג של אזרחית ישראלית, רק משום שבנעוריו, בעת ביקור של משפחתו בגדה המערבית, נרשם במרשם האוכלוסין הפלסטיני. השופטת יהודית צור הורתה למשרד הפנים לבחון האם חטיב הוא אכן תושב הגדה, ואם אינו – להחיל עליו את ההליך להסדרת מעמדם של בני זוג לאזרחים ישראלים.

פרקליטות המדינה ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון. בינתיים פנו חטיב וזוגתו למשרד הפנים, וביקשו להסדיר את מעמדו על יסוד פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. נמסר להם שהטיפול בעניינם מושהה. רק כאשר תהו מדוע, פנתה הפרקליטות לבית המשפט העליון בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין.

בראשית השבוע דחה שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, את בקשת הפרקליטות, והורה למדינה לפעול על פי פסק הדין של השופטת צור. כיוון שממילא חטיב ממתין בישראל להכרעה בערעור, וכיוון שהליך הסדרת המעמד אינו בלתי הפיך (עד לקבלת מעמד של קבע ניתנים למבקשים רישיונות ישיבה זמניים), אין הצדקה שלא תיבחן בקשתו להתחיל בהליך ולקבל רישיון עבודה. הגשת הערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין:

"באשר לנכונות שהביעה המבקשת לאפשר את שהייתו של המשיב בתחומי ישראל עד להכרעה בערעור, סבורני כי בזו אין די. כידוע, ראוי כי בעל דין יוכל ליהנות מפירות זכייתו במשפט, בהעדר טעם חריג למנוע זאת ממנו. קביעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים התייחסה למכלול ההיתרים שהם תולדה של קבלת מעמד מכוח איחוד משפחות, מבלי להגביל אילו מהם. משכך, נדרשת המבקשת לבחון את הבקשה לקבלת מעמד, ובכללה לא רק את סוגיית שהייתו של המבקש בישראל, אלא אף את האפשרות ליתן לו אשרת עבודה, הכל בהתאם להוראות הדין."

יום שלישי 15 יולי 2008

מהיום זה רשמי: ישראל היא מדינת הגירה

לפני מספר שנים ביקש מוקד סיוע לעובדים זרים לשנות את רישומו אצל רשם העמותות: להחליף את המונח "עובדים זרים" ב"מהגרי עבודה". הרשם דחה את הבקשה. אין בישראל מהגרי עבודה, קבע הרשם, אלא עובדים זרים, והשינוי עלול להטעות.
לאחר מכן קמה מנהלת ההגירה, שהיא בעצם משטרת גירוש, ומהיום אין עוד מינהל אוכלוסין במשרד הפנים, אלא רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול. נראה מי ינסה להמשיך ולעצום עיניו לכך שישראל היא מדינת הגירה.
מנהל מינהל האוכלוסין יהיה מעתה ראש הרשות. טוב שכך. הרשות לא צריכה מנהל. היא צריכה ראש, וכדאי שיהיה לה גם לב.

יום חמישי 10 יולי 2008

אזרחות אינה תנאי מספיק לקבלת דרכון

פסק דין של בג"ץ מן הימים האחרונים מאשר, כי על פי חוק, משרד הפנים רשאי לסרב להנפיק דרכון לאזרח ישראלי, שאינו מקיים זיקה הדוקה לישראל. משרד הפנים רשאי לתת לאזרח שלא השתקע בישראל דרכון לתקופה קצרה או תעודת מעבר במקום דרכון.

התנועה בין מדינות באמצעות תעודת מעבר ("לסה פסה", אם תהיתם) אינה פשוטה. מי שמחזיק בה אינו נהנה מקשרי החוץ של ישראל, ולכן עליו לקבל מבעוד מועד אשרות כניסה למדינות, שהכניסה אליהן עם דרכון ישראלי אינה מצריכה זאת.

יום חמישי 3 יולי 2008

מעשה בשלוש שפחות

מאת: רום לבקוביץ, מוקד סיוע לעובדים זרים

היה היו שלוש שפחות: בנדיטה מברזיל, וסמירה ואונונג מאינדונזיה. מגיל צעיר התפרנסו השלוש בדוחק: בנדיטה עבדה עם חמשת אחיה בשדה כותנה; סמירה עבדה במפעל אורז בג'קרטה; אונונג נשלפה לעבודה מבית הספר היסודי בגיל 7, ובגיל 14 כבר נישאה. שלושתן החליטו לצאת נגד מה שייעדו להן החיים. המשפחות נשארו מאחור, מקוות לכסף, שעתיד להישלח מעבודה במרחקים. בני זוג, הורים והרבה ילדים: לבנדיטה שניים, לסמירה חמישה, לאונונג תשעה.

בנדיטה החלה לעבוד אצל משפחת ל', משפחה מבוססת ממוצא יהודי. במשך 30 שנה היתה למשרתת אישית: תחילה בסאו פאולו בברזיל, ומשנת 2002 בבית המשפחה בישראל. התוכנית הייתה כזאת: בנדיטה תשהה בישראל במסווה של מטפלת סיעודית באימו של ראש המשפחה, בעוד שבפועל תשמש שפחה של כל בני משפחת ל' המורחבת - 11 אנשים וילדיהם, המתגוררים בין ירושלים לבין מודיעין. כל בני המשפחה העבידו אותה מדי יום שעות ארוכות בעבודות שונות, כמו ניקיון, כביסה, טיפול בילדים, בישול, סיוד בתים וגינון. הם אף הגדילו לעשות, כשדרשו ממנה למלא עבורם אחר מצוות היהדות השונות (בהיותם שומרי מסורת), כגון בניית סוכה והכשרת כלים לקראת חג הפסח. מדי יום עבדה בין 12 ל-18 שעות, והשתכרה סכומים שונים אשר נעו לאורך השנים בין 200 ל-550 דולר לחודש. השכר הולן דרך קבע, ושולם לה רק כאשר היה אב המשפחה מגיע לישראל מברזיל. פעמים רבות נמנע ממנה לאכול, ולא אחת מצאה עצמה מולנת בבתי האחים על הרצפה במסדרון. בני המשפחה בודדו אותה מהסביבה, ואף איימו עליה שאם תיצור קשר ותשוחח עם אנשים, ידאגו לבטל את רישיון העסקתה ולגרשה מהארץ.

גם מזלן של סמירה ושל אונונג לא שפר עליהן: הן נשלחו לעבוד אצל בני הזוג מהנדר וורשה סבנאני מלונג איילנד (ניו-יורק), מהגרים הודים שהפכו למולטי מיליונרים בזכות חברת בשמים משגשגת שבבעלותם. לאורך שנים עבדו סמירה ואונונג במשך 17 שעות ביממה, והשתכרו 100 דולר לחודש (20 סנט בממוצע לשעה). הן לא יצאו לחופשות אלא כמשרתות בחופשות האדונים, ולא הורשו ליצור קשר עם העולם, אף לא בטלפון. הן היו מורעבות, ולא אחת נאלצו לאכול מהזבל. זה היה המראה שמדאם סבנאני שנאה במיוחד. כשהיא תפסה את אונונג שותה חלב מהמקרר, היא היכתה אותה נמרצות. בכלל, לגברת סבנאני דימיון יצירתי במיוחד, והיא הפתיעה את שפחותיה בכל פעם מחדש בשלל עונשים שונים ומשונים: היא נעלה אותן בתאים קטנים, צרבה אותן מאחורי האוזניים ואף האכילה אותן בצ'ילי חריף עד שהקיאו. כשכעסה על הלכלוך שנגרם לאחר מכן, הכריחה אותן לנקות אותו בלשונן.

עלילותיהן של בנדיטה, של סמירה ושל אונונג דומות, ובכל זאת שונות בשל משתנה אחד משמעותי: סמירה ואונונג שועבדו בארה"ב. בנדיטה חסרת המזל – בישראל. בשבוע שעבר הרשיע בית המשפט בניו-יורק את ורשה סבנאני בעבירות של עבדות ועבודות כפייה. היא נשלחה לרצות 11 שנות מאסר. בן זוגה, שידע ולא התערב, נשלח ל-3 שנים. סמירה ואונונג זכו באשרות עבודה בשל היותן קורבנות סחר בבני אדם, וקיבלו מגורים וסיוע כלכלי מהמדינה.

ובינתיים בישראל - משפחת ל' מתנהלת כרגיל. זאת אומרת, כמעט כרגיל, כי קצת יותר מלוכלך כשבנדיטה השפחה שוהה במקלט לקורבנות סחר. מה יעלה בגורלה של בנדיטה? לא ממש ברור. משרד הפנים מתמהמה במתן תשובה לבקשת האשרה שהוגשה על ידי "מוקד סיוע לעובדים זרים", ועל סיוע אין מה לדבר בכלל. האם נזכה לראות את משפחת ל' מושלכת לכלא? כנראה שלא בקרוב. בפרקליטות, שם בוחנים את התיק משך חודשים רבים, עדיין לא החליטו האם להגיש כתב אישום. לא מומלץ לעצור את הנשימה. בכל הקשור לסחר בבני אדם שלא למטרות זנות, הססטיסטיקה בישראל עגומה מאוד: אף כתב אישום לא הוגש בגין סחר בבני אדם מעולם, ואף קורבן עבדות לא קיבלה אשרה ממשרד הפנים ללא עתירה.

יום שני 30 יוני 2008

משרשרים

אם יש דבר שמוציא את פקידי ההגירה בישראל מדעתם הוא "משרשרים": מהגרים לא יהודים שרכשו בישראל מעמד, ומבקשים להקנות מעמד ללא יהודים אחרים. בהחלטות להקנות מעמד בישראל לקהילת הכושים העבריים ולילדי מהגרי עבודה נקבע במפורש, שמי שקיבל מעמד בישראל מכוח ההסדרים הללו לא יוכל להקנות מעמד לאחרים. אז נקבע. אין שום צידוק להפלות בין תושבי ישראל, ולהחליט שיהיו כאלה שלא יוכלו להקנות מעמד לבני משפחותיהם, רק משום ההסדר מכוחו רכשו בעצמם את מעמדם.

פסק דין שניתן היום מלמד על התנכלות ל"משרשרים". גנאדי סקוסירב הגיע לישראל עם אשתו הראשונה ועם בנו בשנת 1991. בהסתמך על מסמכיה של אשתו בדבר יהדותה רכשו אזרחות ישראלית. בשנת 2001, עשר שנים לאחר שהגיע לישראל, נפרד מאשתו. בשנת 2006 היא הלכה לעולמה. סקוסירב שב לבקר באזרביג'אן, ארץ מוצאו, שם פגש באהבת נעוריו. הוא נישא לה, הזמינה לישראל, וביקש להקנות לה מעמד. סקוסירב ואשתו הוזמנו ל"לשכת הקשר" – ארגון חשאי בדימוס, שמשרד הפנים נעזר בו (לא ברור באיזו סמכות) לצורך תשאולים וחקירות של מבקשי מעמד ממדינות חבר העמים. לשכת הקשר הורתה לסקוסירב להציג את המסמכים בדבר יהדותה של אשתו הראשונה כתנאי לטיפול בבקשה להסדרת מעמדה של אשתו השניה. ללא המסמכים, נמסר לו, על אשתו לצאת את הארץ.

סקוסירב הבהיר, שהמסמכים אינם ברשותו, משום שנפרד מאשתו הראשונה מספר שנים לפני שנפטרה, וממילא אין בהם צורך בשלב זה, שנים לאחר שרכש אזרחות ישראלית. לא הועיל לו. בג"ץ סרב להתערב בעניין מטעמים פרוצדוראליים: החליט שהעניין מצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ולכן דחה את העתירה וביטל את צו הביניים, שאסר על גירושה מישראל של בת הזוג.

שבת 21 יוני 2008

תושבי רצועת עזה אינם יכולים לרכוש מעמד בישראל

כמו מהפכות איומות נוספות בדיני ההגירה גם זו עברה בדממה. בראשית השבוע החליטה הממשלה: תושבי רצועת עזה, שהם בני זוג של אזרחים ושל תושבים ישראלים, או ילדים של אזרחים ושל תושבים ישראלים, אינם יכולים עוד לרכוש מעמד בישראל. בכלל. בקשות שאושרו קודם להחלטת הממשלה ימשיכו להיות מטופלות, ואולם בקשות חדשות תסורבנה. הביצוע - מידי.

אם בשנים האחרונות תושבי רצועת עזה כמו תושבי הגדה המערבית יכולים היו לקבל היתרים לשהות בישראל ובלבד שהם עומדים במגבלות החוק (גברים בני 35 שנים ומעלה ונשים בנות 25 שנים ומעלה), הרי שמעתה אין עוד אפשרות כזו עבור תושבי הרצועה. אזרחים או תושבים ישראלים, שנישאו לתושבי הרצועה אינם יכולים לבקש להקנות לבני זוגם מעמד. ילדים בני 14 ומעלה, המתגוררים ברצועה, לא יוכלו לקבל היתרים לשהות בישראל, אפילו הוריהם אזרחי ישראל או תושביה.

ממשלת ישראל ניצלה סעיף, שהוסף לחוק הגזעני בשנת 2007, ולפיו אפשר לקבוע "אזורי סיכון", שתושביהם לא יוכלו לרכוש מעמד בישראל. בדיון שהתקיים בועדת הפנים של הכנסת בחודש מרץ 2007, לקראת אישור התיקון לחוק, הצהירו נציגי הממשלה, כי הסעיף לא יוחל על תושבי רצועת עזה, משום שהחוק הנורא ממילא מטיל הגבלות על הסדרת מעמדם. לדברים, מתברר כעת, לא היה כיסוי.

החוק הגזעני יעמוד בתוקפו עד לסוף חודש יולי 2008. בחודש שעבר הורה הרכב מורחב של שופטי בג"ץ לממשלה ולכנסת לנמק מדוע לא יבוטל. בהחלטתה מראשית השבוע הבהירה הממשלה מה דעתה על כך. היא החליטה להאריך את תוקפו של החוק בשנה נוספת.

יום שישי 20 יוני 2008

אינו רואה מקום להתערב

השופט יהונתן עדיאל, עדיין מועמד לכהונה בבית המשפט העליון, יושב בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים ומסייע למשרד הפנים לחבוט בתושבים הפלסטינים של מזרח העיר. דוחה בזו אחר זו עתירות בענייני מעמד של תושבי ירושלים המזרחית, ומרביץ בעותרים אלפי שקלים של הוצאות משפט. מקבץ מן התקופה האחרונה.

השופט עדיאל הוא חסיד גדול של ההלכה, המתירה להפקיע את רישיונות הישיבה של תושבי ירושלים המזרחית. תושב העיר נסע ללימודים בארה"ב ואף רכש בה אזרחות? תושבותו הופקעה כדין, ושלא יטען להפליה, אם "בחר" שלא להיות אזרח ישראל.

לתושבת אחרת של העיר, שנכפתה להינשא בעודה קטינה לאזרח ארה"ב ולימים שבה לירושלים, אין להשיב את מעמדה. השופט עדיאל: "אני מוכן לצאת מההנחה שכל טענותיה של העותרת הן אמת. היינו, כי חיה בארה"ב חיי סבל, כי מסיבה זו היא עזבה את בעלה ושבה לארץ יחד עם ילדיה וכיום אין לה בארה"ב קרוב או מכר ואין לה 'כל סיבה או עילה לחיות בארה"ב'. עם זאת, לעותרת אין זכות קנויה לרכישת מעמד בישראל... איני רואה מקום להתערב בשיקול דעתו של המשיב במקרה זה."

תושב אחר, בן ששים כיום, נסע בשנת 1969 ושב לירושלים בשנת 1985. מאז, משך למעלה מעשרים שנה, אין משיבים לו את מעמדו, אף שהוא תלוי למחייתו בבני משפחתו שבירושלים. "מקובלת עלי טענת העותר שקיימים שיקולים הומניטאריים התומכים בבקשה", קובע השופט עדיאל, ואולם לעותר "אין זכות קנויה לרכישת מעמד בישראל."

תושב אחר של ירושלים המזרחית מבקש להבטיח את שובו לביתו לאחר ביקור אצל אחותו החולה, המתגוררת בחו"ל. משרד הפנים הפקיע את רישיונו, ואינו מוכן לתת לו אשרה לצורך חזרתו. השופט עדיאל מאשר.

אזרחית ירדן, אם לשלושה קטינים, שהם תושבי ירושלים המזרחית, התאלמנה מבן זוגה, תושב העיר ואבי הילדים. משרד הפנים קטע את הליך הסדרת מעמדה, ונתן לה מעמד ארעי לשנתיים. עם זאת, הוא ממאן להקנות לה מעמד של קבע ואינו מוכן להתחייב לחדש את מעמדה. "משנפטר בעלה המנוח של העותרת... נפל הטעם המונח ביסודו של הליך איחוד המשפחות", כך השופט עדיאל.

עניינה של אישה אחרת, שהתאלמנה אף היא מבן זוגה תושב העיר, ומעמדה הופקע, הוחזר למשרד הפנים לבחינה מחודשת על ידי השופט דוד חשין. השופט חשין פסק, כי יש לתת את הדעת להשלכות שתהיינה לגירושה של אישה בת 57, שמזה עשר שנים יושבת בירושלים, ואיתרע מזלה והתאלמנה. כצפוי, משרד הפנים שב ודחה את הבקשה להסדיר את מעמדה. העתירה החדשה הגיעה בפני השופט עדיאל, שקיבל, כמובן, את עמדת משרד הפנים.

ילדיה של תושבת ירושלים המזרחית נרשמו בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ בשנת 1998. לימים התברר, שאף שמשרד הפנים הודיע לבג"ץ שירשום את הילדים, הוא רשם אותם כתושבים ארעיים ולא כתושבי קבע כמו אימם. משום כך פקע מעמדם. השופט עדיאל מקבל, שמהודעת הפרקליטות לבג"ץ לא היה ברור שהילדים אינם מקבלים את מעמדה של אימם. ואולם, כיוון שכל שצויין בהודעה הוא שהילדים ירשמו, ולא באיזה מעמד ירשמו, אפשר לקבל את עמדת משרד הפנים, שרשם את הילדים כתושבים ארעיים. התוצאה: מעמדם של הילדים פקע שנה לאחר שניתן, וכיום הם אינם זכאים עוד למעמד.

ילדים בגירים של תושבי ירושלים המזרחית, אשר חיים בעיר עם הוריהם ואחיהם הקטנים מעל לעשר שנים, תומכים בהורים החולים ומפרנסים אותם – אינם זכאים למעמד. "לא שוכנעתי שמדובר בטעמים מיוחדים וחריגים", פוסק השופט עדיאל, ובכלל, "מצב רפואי לקוי, עשוי לתמוך במתן מעמד לנסמך (שמצבו הרפואי לקוי) אשר מבקש להסתייע בסומך, שהוא בעל מעמד בישראל, ולא ההפך."

הבקשה להסדרת מעמדה של בת הזוג הוגשה בחודש אוגוסט 2007 ולא זכתה למענה? אין הצדקה למהר ולעתור. "לאור העומס המוטל על לשכת משרד הפנים והגופים האחרים המטפלים בבקשות אלה", דברי השופט עדיאל, "אני סבור שההליך המינהלי בעניין נשוא העתירה טרם מוצה ויש למחוק את העתירה על הסף מטעם זה בלבד."

על עתירות לרישום ילדים קטינים של תושבי ירושלים המזרחית ועל עתירות להסדרת מעמדם של בני זוג אין טעם להרחיב את הדיבור – אלה נדחות בסיטונות משום אי הוכחת "מרכז חיים".

רק בעניין אחד רואה השופט עדיאל לחנך את משרד הפנים – מתן זכות טיעון. כלומר, השופט עדיאל יאשר, סביר להניח, כמעט כל החלטה שלילית של משרד הפנים בענייני מעמד, ובתנאי שקודם למתן ההחלטה ישמעו את התושבים.

שבת 7 יוני 2008

חכמה ופולשנית

בריטניה החליטה לפני חודשים אחדים להנפיק לאזרחיה ולמהגרים השוהים בתחומה תעודות זהות. מהגרים יחוייבו לקבלן ולשאת אותן החל מחודש נובמבר 2008. אזרחים לא ידרשו לכך בשלב זה (זולת אזרחים העובדים בשדות התעופה), והממשלה שוקלת האם לחייבם בחקיקה. כל תעודה תכלול שבב, בו תאוחסן טביעת אצבעו של המחזיק בה. גורמים ליברלים מתנגדים. נשיאת תעודות זהות נתפסת על ידי רבים כהתערבות טוטאליטרית בחיי הפרט. הויכוח בעניין נשיאת תעודות זהות בבריטניה נמשך שנים ארוכות מאוד.

בשעה שאזרחי בריטניה סרבו לשאת תעודות זהות, הקפיד המנדט הבריטי בארץ לחייב בכך את נתיניו. הדין הישראלי המשיך באותה מסורת: כל תושב וכל אזרח בן שש עשרה ומעלה חייב להחזיק בתעודת זהות בכל עת. במקום להתנער מן הירושה שהותיר המשטר הצבאי המנדטורי, הפך העיסוק בתעודת הזהות לאובססיה של ממש. פיסת הנייר המנויילנת, שאמורה היתה לשמש לזיהוי בלבד, נהנית מכוחות מאגיים מכונני זהות.
היא מחולקת בבתי הספר בטקסים אוויליים ולאומניים. המבקשים לרכוש מעמד בישראל לומדים במהרה, שלא אישור בקשתם הוא שמשנה את מעמדם והופכם "חברים במועדון", אלא קבלתה של התעודה. השאלה מי לנו ומי לצרינו מוכרעת לא אחת על יסוד צבעה של התעודה. "תעודה כחולה" מעניקה חותם של כשרות. סביב הפרטים שנרשמים או לא נרשמים בתעודה – המעמד האישי, הלאום ושם המשפחה - ניטשים מאבקים, שמוצאים את דרכם פעם אחר פעם אל בית המשפט. כדברי שופט בית המשפט העליון מישאל חשין: "מאז ראשית ימיה של המדינה מתדפקות על דלתו של בית המשפט, שוב ושוב, עתירות הכורכות את נושא מרשם האוכלוסין – המרשם בספרי המדינה והמרשם בתעודות הזהות – עם זהותה של המדינה ועם זהותם של העותרים."

התפקיד המכונן לו זכתה התעודה בעיצוב הזהות הפך את החזקתה לברורה מאליה, ולעניין שאין מהרהרים אחריו. הסוגיות שמעסיקות את אזרחי בריטניה – הדרישה לשאת תעודה והפגיעה בחירויות הפרט שנלווית לכך – אינן מטרידות בישראל את איש.

מזה כמה שנים פועלים במשרד הפנים להנפקתן של "תעודות זהות חכמות", שתכלולנה מידע אישי מוצפן. הטעם לכך, כך נטען, הוא הקלות בה מזויפות תעודות הזהות כיום לצרכים עבריניים ולהגירה שלא כחוק. "התעודות החכמות" טרם הונפקו, ואולם השבוע התבשרנו על יוזמת חקיקה ממשלתית, שתתיר לכלול בתעודות הזהות ובדרכונים דרכי זיהוי ביומטריות – מאפיינים ביולוגיים או פיזיולוגיים, אשר מאפשרים זיהוי באמצעים ממוחשבים. לפי תזכיר החוק (טיוטה של הצעת חוק, שטרם הונחה על שולחן הכנסת), למשרד הפנים יינתנו סמכויות ליטול שתי טביעות אצבעות וצילום של תווי הפנים, אשר ישמרו על גבי התעודות ובמאגר מרכזי. המאגר נועד לאפשר למשרד הפנים זיהוי בעת הנפקת תעודות חדשות, ואולם הוא יהיה פתוח גם בפני השב"כ ובפני המוסד לצורך פעילותם, ובאישור בית המשפט אף בפני המשטרה. רשויות נוספות תוכלנה לקבל בעתיד היתר להשתמש בתעודות, אשר אמורות לסייע לאזרחי ישראל ולתושביה לבצע פעולות ולקבל שירותים ממשלתיים מקוונים.

קידמה טכנולוגית ויעילות ביורוקרטית בחסות "האח הגדול" משתלבות בחשש הגובר והולך בישראל ובעולם המערבי מפני מהגרים. לפי פרסומים, החל משנת 2009 ארה"ב והאיחוד האירופי לא יאפשרו כניסה של אזרחים זרים שאינם נושאים דרכונים ביומטריים.

אינטרס ממשי בגילוי עמדת נציבות האו"ם לפליטים

ההליכים לקבלת מקלט בישראל מתקיימים כבאחרונת מדינות העולם השלישי. הטיפול בפליטים אינו מוסדר בחקיקה אלא בנוהל, שהפעלתו החלה בשנת 2002. על פי הנוהל, על מנת שאדם יוכר כפליט עליו לזכות ראשית בהכרה של משרד הקורספונדנט (הנציג) בישראל של הנציב העליון לפליטים של האו"ם. המלצתה של נציבות האו"ם מובאת בפני ועדת הפליטים – ועדה בין-משרדית, הממליצה לשר הפנים, האם להעניק למבקש המקלט רישיון ישיבה בישראל. ההליכים מתמשכים תקופה ארוכה מאוד ואינם פומביים. הלכה למעשה, בודדים זוכים בהכרה ובמעמד. אין אפשרות לערער על החלטת נציבות הפליטים של האו"ם שלא להכיר באדם כמבקש מקלט, ומשרד הפנים מסתמך על קביעה שלילית של הנציבות באופן מוחלט.

פסק דין מן הימים האחרונים של נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, מבקר את חוסר השקיפות שבהליך. משרד הפנים סרב למסור לעותרת, מבקשת מקלט מאתיופיה שבקשתה למקלט נדחתה, את המלצות נציבות האו"ם לפליטים בעניינה. לטענת משרד הפנים, מדובר ב"מסמכים פנימיים של גורם מייעץ", אשר אין חובה למוסרם על פי הוראות חוק חופש המידע. השופטת ארד דוחה עמדה זו. חוק חופש המידע קובע, כי בבואה לסרב למסור מידע שהוא בגדר "התייעצות פנימית" על הרשות לתת דעתה לעניינו של המבקש במידע. עניין אישי במידע מטה את הכף לטובת מסירתו, כמו גם חוות דעת מנומקת, שעמדה בבסיס החלטת הרשות, ומסייעת בהבנת אופן קבלת ההחלטה. לעותרת, כך השופטת ארד, אינטרס ממשי בקבלת המלצות הנציבות:

"נציבות האו"ם לפליטים היא גוף חיצוני ונפרד מן המשיב, אשר מבצע עבור המשיב חלק מרכזי ביותר בבדיקת בקשות למקלט מדיני. כפי שציין זאת המשיב בתשובתו לעתירה, נציבות האו"ם לפליטים היא הגורם אשר מראיין ושומע את מגישי הבקשות. נציגות נציבות האו"ם לפליטים בישראל אף פונה לקבלת מידע מהאו"ם והיא הגורם אליו מוגשים ערעורים על החלטות המשיב. נוכח מומחיותה ולאור הליך הבדיקה המעמיק והיסודי המבוצע על ידה, מתקבלת במרבית המקרים המלצתה על ידי הרשויות בישראל. גם במקרה הנדון אומצו המלצות נציבות האו"ם לפליטים על ידי המשיב, כך שהנימוקים לדחיית בקשתה של העותרת הם למעשה נימוקיה. בנסיבות אלה, לעותרת אינטרס ממשי בגילויה של עמדת נציבות האו"ם לפליטים. מבלי לדעת מה היו הנימוקים להמלצות נציבות האו"ם לפליטים, לא תוכל העותרת לבחון נימוקים אלה ובמידת הצורך, להשיב עליהם ולמנוע טעויות."

יום חמישי 5 יוני 2008

עצם היותו אזרח איראני

אזרחית ישראלית הכירה אזרח איראני. הם נישאו, יש להם בת משותפת, ולשלושה אין מדינה בעולם לחיות בה יחדיו.

השופטת רות רונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב: "התיקון לחוק... קובע באופן קטגורי כי ככל שהדבר נוגע לתושבי איראן, שר הפנים לא יעניק להם אזרחות, ואף לא ייתן להם רישיון לישיבה בישראל בשום מקרה... יישום האמור בחוק מביא, אם כן, למסקנה כי למשיב לא היה שיקול דעת לבחון את הנסיבות הספציפיות של העותר, ואף בהנחה שברור שלא נשקף ממנו באופן אישי כל סיכון ביטחוני שהוא, הרי עצם היותו אזרח איראני שולל ממנו את הזכות לקבל רישיון ישיבה או אזרחות בישראל."

יום שלישי 3 יוני 2008

מבט ממזרח על חגיגות איחוד ירושלים

לאחר כיבוש ירושלים המזרחית ב-1967 הקנתה ישראל לתושבים הפלסטינים, שהתגוררו בשטח שסופח לישראל, תושבות קבע. לתושבים הפלסטינים לא היתה ברירה של ממש. משמעות הסירוב לקבל את המעמד היתה שלילת הזכות להמשיך ולהתגורר בבתיהם וסיכון בגירוש. על מנת להפוך לאזרחים על תושבי ירושלים המזרחית להגיש מיוזמתם בקשה מיוחדת ולהישבע אמונים למדינת ישראל. מעטים נאותים לכך. כך נולד מעמדם המעוות של תושבי ירושלים המזרחית: תושבי ישראל בעל כורחם.

המשפט הבין-לאומי והקהילה הבין-לאומית אינם מכירים בסיפוח החד-צדדי של ירושלים המזרחית ובתוקפם של המהלכים שעשתה ישראל להחלת ריבונותה באזור זה, ורואים בו שטח כבוש. אף כל המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל אינן מכירות בסיפוח. חרף רוממות "אחדות העיר" בגרונם של מקבלי ההחלטות בישראל, הרי שגם ישראל מכירה בפועל בכך שתושבי ירושלים המזרחית אינם שונים מתושבי הגדה המערבית, ואף מעודדת את זיקתם לשטחים הכבושים ולרשות הפלסטינית. הדברים באים לידי ביטוי מפורש בהסכמי אוסלו, בהם הכירה ישראל בזכותם של תושבי ירושלים המזרחית לבחור ולהיבחר בבחירות לראשות הרשות הפלסטינית ולמועצה המחוקקת הפלסטינית. בפועל השתתפו תושבי ירושלים המזרחית בכל מערכות הבחירות שהתקיימו עד היום ברשות הפלסטינית.

מדינת ישראל רוצה "ללכת עם ולהרגיש בלי": חפצה בשטח אך לא בתושביו. מאז סיפוח ירושלים המזרחית סימנו להן ממשלות ישראל כיעד השגת רוב יהודי בירושלים תוך דחיקת תושביה הפלסטינים של העיר אל מחוצה לה. כדי להשיג מטרה זו נוקטת ישראל במדיניות של אפליה מכוונת בתחומים שונים.
תושבי ירושלים המזרחית מופלים לרעה בכל הקשור למדיניות התכנון והבנייה ולהשקעות בתשתיות פיזיות ובשירותים הממשלתיים והעירוניים - רווחה, תעסוקה, חינוך, דואר, מים, ביוב, תברואה, כבישים ומרחבים ציבוריים. ירושלים המזרחית היא עניה ומוזנחת. דומה, כי הדרך הבוטה ביותר בה פועלת ישראל היא שלילת הזכויות האזרחיות מתושבי ירושלים המזרחית.

ישראל מתייחסת אל תושבי ירושלים המזרחית כאל זרים, שאת מעמדם אפשר לשלול כעניין שבשגרה. התושבים הפלסטינים נאלצים לשוב ולהוכיח את תושבותם בעיר בפני משרד הפנים ובפני המוסד לביטוח לאומי, המנהלים חקירות ובדיקות, שכל תכליתן להפקיע את תושבותם בגין מגורים מחוץ לתחום, בו חלים "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה". מי שהתגוררו מספר שנים מחוץ לישראל (אפילו בשטחים הכבושים), ומי שרכשו מעמד של קבע במדינה אחרת, עלולים לאבד את תושבותם, ועימה את זכותם לשוב למולדתם. "הטרנספר השקט" מתרחש לא אחת באופן שרירותי, ללא הודעה מוקדמת וללא מתן זכות טיעון, ומתגלה רק בדיעבד, אגב הגשת בקשה לקבלת שירותים.

על פי נתונים שמקורם במשרד הפנים, מאז שנת 1967 ועד לשנת 2006 הפקיע משרד הפנים את מעמדם של למעלה מ-8,200 תושבים פלסטינים. בשנת 2006 לבדה הפקיע משרד הפנים את תושבותם של 1,363 איש. העלייה החדה במספר ביטולי התושבות נומקה כ"שיפור תהליכי עבודה ובקרה של המשרד". במלים אחרות, לדידו של משרד הפנים "התייעלות" אין פירושה מתן שירות טוב יותר לרווחת התושבים, אלא לכידת כמה שיותר פלסטינים ברשתה של מדיניות הפקעת התושבות.

לשכת משרד הפנים בירושלים המזרחית הפכה סמל לשירות מחפיר ובלתי נסבל. העומס בלשכה הוא עצום, והטיפול בפניות נמשך חודשים ארוכים ובמקרים רבים שנים ארוכות. התושבים נאלצים להמתין בתור ארוך (חרף העברתה של הלשכה למשכן חדש), ולא פעם גם אלה שזוכים להיכנס אל הלשכה, נשלחים מבלי שיקבלו שירות. רבים מן הפונים בבקשה לשירות נאלצים להסתייע בעורכי דין, ורבים נאלצים לפנות לבית המשפט, על מנת לקבל את מבוקשם.

עבור שירותים בסיסיים כמו הסדרת מעמדם של ילדים ורישומם נגבות אגרות בשיעור של מאות שקלים חדשים, והמבקשים נדרשים להמציא אין ספור מסמכים. ילדים רבים נותרים ללא מעמד, ללא זכויות סוציאליות וללא ביטוח בריאות. עבור הסדרת מעמדם של בני זוג גובה משרד הפנים אגרה בשיעור שגבוה מ-2,500 שקלים חדשים - כפול משיעור האגרה שנגבית מאזרחים.
החוק הגזעני, האוסר על הקניית מעמד של קבע בישראל לתושבי השטחים הכבושים, פוגע אנושות בתושבים הפלסטינים של ירושלים המזרחית, שעבורם תושבי הגדה המערבית הם הפוטנציאל הטבעי ביותר להקמת משפחה. גם ילדים נפגעים מן החוק באופן חמור. בשל הזיקה ההדוקה לגדה נרשמים לא פעם ילדיהם של תושבי ירושלים המזרחית עם לידתם במרשם של הרשות הפלסטינית. כיוון שכך הם נחשבים על ידי משרד הפנים לתושבי השטחים הכבושים, שאינם זכאים לרכוש מעמד של קבע בישראל.

בשולי התחום המוניציפאלי של ירושלים מתגוררים תושבים פלסטינים רבים שמעמדם לא הוסדר. לכל אורך השנים שמרו על זיקה לגדה המערבית. הקמת גדר ההפרדה ניתקה אותם ממרכז חייהם בגדה, וכלאה אותם בתחום ירושלים המזרחית ללא מעמד.
בחודש אוקטובר 2007 קיבלה ממשלת ישראל החלטה, ולפיה תושבים אלה לא יוכלו לרכוש מעמד של קבע בישראל, אלא לכל היותר היתרים זמניים מרשויות הצבא. הגשת הבקשות להיתרים כרוכה בביורוקרטיה מסובכת ויקרה. מי שמקבלים היתרים רשאים ללון בבתיהם, ואולם הם אינם רשאים לעבוד בירושלים או לנהוג בה, ואינם זכאים לשירותי חינוך ובריאות ולשירותים סוציאליים. הקמת הגדר והחלטת הממשלה יצרו באופן קבוע גטאות של מצוקה נוראה, בהם מתגוררים תושבים פלסטינים כזרים בבתיהם שלהם.

בכל פעם שתושב ירושלים המזרחית, המחזיק ברישיון לישיבת קבע בישראל, מעתיק את מגוריו למקום אחר ברחבי הארץ, אין משנים את רישום מענו במרשם האוכלוסין, ומתנים את שינוי הרישום בהליך לבירור מרכז חייו במקום מגוריו החדש. הבירור נמשך תקופה ממושכת מאוד, במהלכה עלול התושב לאבד את יכולתו לקבל שירותים ממשרד הפנים (כמו קבלת תעודת זהות ורישום ילדים) ומן הרשויות האחרות (שירותים מן הביטוח הלאומי, כמו קבלת גמלאות, ומרשויות מקומיות, כמו רישום ילדים לבתי ספר). על ידי התשה ביורוקרטית, שלילת זכויות ומניעת האפשרות לקבל שירותים מבקש משרד הפנים להקשות על תושבי ירושלים המזרחית להעתיק את מגוריהם לתחומי ישראל.

תושבי ירושלים המזרחית לא היגרו לישראל. ישראל כפתה את נוכחותה עליהם. כל עוד ירושלים המזרחית מצויה בשליטת ישראל, היא אחראית לרווחתם של התושבים ולהגנה על זכויותיהם. היא אינה רשאית להפקיע את תושבותם ולגרשם ממולדתם, אינה רשאית להמשיך להתנכל להם ולילדיהם ואינה רשאית להתעמר בהם באמצעים ביורוקרטיים.

יום שני 26 מאי 2008

שיעשו משהו

נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, האשים בכנס של לשכת עורכי הדין את פקידי משרד הפנים במספר הגבוה של עתירות המוגשות לבג"ץ. "בג"ץ הוא הדרך היחידה שפקידים יעשו משהו. אם פקידי ממשלה יתפקדו כראוי, ירד מספר הבג"צים", אמר ברק.

לפי הנתונים שהציג השופט ברק, מבין 2000 עתירות שמוגשות לבג"ץ בשנה 600 הן נגד משרד הפנים. כשמביאים בחשבון גם את מספר העתירות המוגשות לבתי המשפט לעניינים מינהליים, שם מתנהלים כיום מרבית ההליכים נגד משרד ההפנים, שיעור העתירות נגד המשרד מתוך כלל העתירות גדל.
לפני כשנה דיווח מנכ"ל משרד הפנים לועדה לביקורת המדינה של הכנסת, כי כשליש מבין העתירות נגד כל רשויות השלטון במדינת ישראל (4,000 מבין 12,000) עוסק בעניינים הקשורים במינהל האוכלוסין.

משרד הפנים אינו חושש מהתדיינויות משפטיות. הוא מנצל לרעה את העובדה שבתי המשפט ממעטים להתערב בהחלטות מינהל האוכלוסין. לשיטתו, אין מה להפסיד. עתירה לבג"ץ או לבית המשפט לעניינים מינהליים היא יקרה מאוד, וידם של רבים אינה משגת לפנות לבית המשפט. ברוב המקרים הפונה אל משרד הפנים יתייאש ולא יעתור. אם יעתור הפונה, ויש עילה בידו – משרד הפנים ייתן לו את מבוקשו, והעתירה תימחק. מעטות הן ההתדיינויות שמסתיימות בהכרעה של בית המשפט. משרד הפנים נכון לעמוד על דעתו בבית המשפט רק בשעה שהוא משוכנע, כי הדין עימו. מערכת בתי המשפט, הכורעת תחת נטל ההתדיינויות בעניינים הנוגעים למינהל האוכלוסין, משמשת, למעשה, "שרברב" ועוסקת "בפתיחת סתימות בצנרת", הנוצרות כתוצאה מאלפי המקרים, שמשרד הפנים מסרב לטפל בהם.
מדובר בתופעה מדאיגה מאוד, המעידה על פגיעה אנושה בשלטון החוק.

כשאלה הם פני הדברים, אין כל סיכוי שפקידי משרד הפנים "יעשו משהו" ו"יתפקדו כראוי", כפי שמצפה השופט ברק. בית המשפט הגבוה לצדק ובתי המשפט לעניינים מינהליים הם שצריכים לתת דעתם לבעיה החריפה, הרובצת לפתחם. על בתי המשפט לתת את הדעת לבעיות העקרוניות העולות מן המקרים המונחים לפניהם ולהימנע ממחיקת עתירות בזו אחר זו, לאחר שמשרד הפנים נותן לעותר את מבוקשו. מחיקת עתירות מזינה את מדיניותו האסורה של משרד הפנים, מעודדת את משרד הפנים לניצול של מערכת בתי המשפט ונותנת לגיטימציה לריבוי התדיינויות נוספות.
הדברים פורסמו גם ב"דה מרקר" ב-2.6.2008

שבת 24 מאי 2008

פוליגמיה ומעמד

פוליגמיה (ריבוי נישואין) היא תופעה שכיחה משנהוג לשער. היא נפוצה בחברה הבדווית, ושבה וקונה לה אחיזה בחברה הפלסטינית בישראל. נשים אינן בוחרות בדרך כלל להינשא בנישואין פוליגמיים. במקרים רבים הן מושאות בכפייה על ידי קרוביהן. הפוליגמיה משפילה נשים, פוגעת בדימוין העצמי, מלבה עוינות בין הנשים וילדיהן, וגורמת לנשים ולילדים סבל ומצוקה. יש הגורסים, שהמאבק בפוליגמיה מצריך רגישות, וזהירות מפני התנשאות ומפני הטפה. רשויות החקירה והתביעה, מכל מקום, אינן פועלות לאכוף את החוק הפלילי, האוסר על פוליגמיה, ולעתים נדירות מעמידות לדין גברים שנישאו למספר נשים. רק בתחום אחד פועלות הרשויות בתקיפות נגד פוליגמיה – בדיני ההגירה והמעמד. כצפוי, הנשים והילדים הם שמשלמים את המחיר.
הכלל הוא פשוט וברור, ובית המשפט אישר אותו פעם אחר פעם: אזרח ישראלי אינו יכול להקנות מעמד לזוגתו שאינה ישראלית, אם הוא נשוי לאישה נוספת, שכן יהיה בכך עידוד לריבוי נישואין בניגוד לאיסור הפלילי. לא תועיל הטענה, שהנישואין נערכו במדינה המתירה פוליגמיה, ואף לא הטענה, כי ישראל ממילא אינה אוכפת את הדין הפלילי.

גם אם לא נעברה עבירה פלילית של ריבוי נישואין, ואולם ישנן ראיות לריבוי קשרים זוגיים בפועל, מסרב משרד הפנים להסדיר את מעמדה של האישה. בית המשפט, שאישר מדיניות זו, כינה אותה "מצב תואם ריבוי נישואין". כך, למשל, במקרה בו גבר התגרש באופן פורמאלי מאשתו הראשונה, בטרם נישא לשניה, ואולם התברר כי הוא ממשיך לקיים חיי משפחה עם שתי נשותיו, קיבל בית המשפט את סירובו של משרד הפנים לטפל בבקשה להסדרת מעמדה של האישה השניה. לעומת זאת, בית המשפט דחה את עמדת משרד הפנים, שסרב להסדיר את מעמדה של בת זוג ידועה בציבור של אזרח ישראלי, הפרוד מזוגתו הישראלית, אך אינו גרוש ממנה. בית המשפט פסק, כי טענת משרד הפנים, לפיה מדובר בפוליגמיה היא מופרכת, שכן אם יש ראיות לפרידה סופית בין הגבר לבין אשתו, וליחודיות הקשר בינו לבין זוגתו הידועה בציבור, לא דבק בקשר החדש כל פסול, ועל משרד הפנים להסדיר את מעמדה של בת הזוג.

האיסור על הסדרת המעמד חל גם על בקשותיהן של נשים, להסדיר בישראל את מעמדם של בני זוגן, שנשואים לנשים אחרות. לאחרונה דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב את עתירתה של אישה, שביקשה להסדיר את מעמדו של בן זוגה. לאחר שנישא לה נשא בן הזוג אישה נוספת, ממנה התגרש. בית המשפט קבע, שדי בכך שנעברה עבירה של ריבוי נישואין כדי לדחות את הבקשה, אף שכיום הגבר נשוי רק לאישה אחת. בג"ץ, לעומת זאת, פסק בנסיבות דומות, כי הפוליגמיה מצדיקה דחיית הבקשה, ואולם הגירושין מן האישה הנוספת מאפשרים הגשת בקשה חדשה, במסגרתה תערך בדיקה של יחודיות הקשר.
בית המשפט העליון פסק עוד, כי התגלותו של קשר פוליגמי, שהוסתר בעת שהוגשה הבקשה למעמד ונחשף רק לאחר שניתן מעמד של קבע, מאפשר להפקיע את התושבות שניתנה לגבר, שכן זו נרכשה על יסוד פרטים כוזבים.

האיסור, אם כן, חל גם על הסדרת מעמדם של גברים, ואולם בחיי המעשה הוא נוגע על פי רוב לנשים שהושאו לגברים ישראלים. לעתים מדובר באישה הראשונה, שהחלה בהליך להסדרת מעמדה, וההליך הופסק, שנים לאחר שהגיעה לישראל, בעת שנודע כי בן זוגה נשא אישה אחרת. במקרים אחרים מדובר במי שהושאה לגבר שנשוי זה מכבר לאישה אחרת או לנשים אחרות. משמעות הסירוב להסדיר את מעמדה של האישה או הפסקת הליך הסדרת המעמד הוא הותרת האישה ללא רישיון לשהות בישראל, ללא זכויות סוציאליות וללא ביטוח בריאות. אף ילדיה של אישה שהושאה לגבר, הנשוי לנשים אחרות, עלולים לא לרכוש מעמד בשל הצורך בהודאת האב בהורותו, ולמעשה - בריבוי נישואין. נהלי משרד הפנים קובעים עוד, שבמקרים של ריבוי נישואין נדרשת הוכחה גנטית להורותו של האב הישראלי. כיוון שמדובר בהליך יקר, שמצריך פניה לבית המשפט ועריכת בדיקה על חשבון המבקשים, עלולים הילדים להיוותר ללא מעמד וללא זכויות סוציאליות ובריאותיות.

לטענה, כי סירוב להסדיר את מעמדה של האישה פוגע פגיעה קשה בה ובילדיה, השיב בית המשפט לפני מספר שנים בחוסר רגישות, כי אם אמנם כך, יכול בן זוגה "ללכת אחריה למקומה, שהרי אישהּ הוא, ודאגתו לאישתו ולילדיו היא הדאגה הראשונה שחייבת להטריד אותו." מאז, כך נדמה, אפשר למצוא ניצנים להתגמשות מסוימת ביחס לאימהות לילדים ולנשים שזקוקות לטיפול רפואי, וזאת שעה שהעניין מגיע לבית המשפט.
באחד המקרים הודה משרד הפנים בפני בית המשפט בחצי פה, כי הוא מכיר בקושי שבגירושה מישראל של אם לארבעה ילדים. בית המשפט, ששב וקבע שדי בריבוי הנישואין כדי לדחות את העתירה, חתם את פסק דינו בקובעו, כי נוכח היותם של העותרים הורים לקטינים אזרחי ישראל, באפשרותם לפנות למשרד הפנים בבקשה חדשה להסדרת מעמדה של העותרת. בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע פסק במקרה אחר, כי על משרד הפנים לשוב ולבחון באמצעות הועדה לעניינים הומניטאריים את עניינה של אם לקטינים ישראלים, שיושבת בישראל שנים ארוכות ללא היתר (מעמדה לא הוסדר משום שבן זוגה לשעבר, ממנו התגרשה, היה נשוי במקביל למספר נשים), וזאת בשל החובה לבחון את טובתם של הקטינים. בעקבות עתירה אחרת של עמותת רופאים לזכויות אדם ושל עמותת "כיאן" נאות משרד הפנים להשיב לאישה, שמעמדה נשלל כשהתגלה שבן זוגה נשוי לאישה אחרת, את רישיון הישיבה בישראל. האישה היא אם לילדים ישראלים, החולה במחלת כליות וזקוקה לטיפולים רפואיים. בן זוגה התגרש, אמנם, מאשתו האחרת, ואולם המעמד לא הושב לה. משרד הפנים הודיע, כי החליט להשיב לאישה את מעמדה מטעמים הומניטאריים.

יום חמישי 22 מאי 2008

לאזן במקצת

בתי המשפט נותנים בדרך כלל ידם להפקרות הנוהגת במשרד הפנים. על פי רוב, הם נכונים להשלים עם הסחבת בטיפול, ויש שופטים שדוחים עתירות על הסף, רק משום שלטעמם המתנה משך חודשים לתשובת משרד הפנים אינה מצדיקה פנייה לבית המשפט. ובכל זאת, קורה שלשופטים נמאס מן ההתנהלות הקלוקלת, והם נותנים ביטוי לתסכול בהחלטות, שמעניקות גם למיואשים שבינינו רגעים של נחמה פורתא. לפעמים יש להחלטות הללו ערך של ממש.

כזו היא החלטתו של שופט בית המשפט העליון, אשר גרוניס, שניתנה היום. העתירה שלפניו הוגשה בחודש פברואר האחרון. משרד הפנים לא השיב לעתירה במועד, וביקש באיחור אורכה. גם במועד החדש לא השיב, וביקש באיחור אורכה נוספת. הבקשה נומקה בכך, "שיש צורך בעריכת בירורים נוספים וכן בעומס עבודה כבד המוטל על הלשכה המשפטית במשרד הפנים ועל הפרקליטה המטפלת בתיק בפרקליטות המדינה." לשופט גרוניס "נשבר" מהתנהלות משרד הפנים והפרקליטות,
והוא הורה להקנות לעותרת, שממתינה לתשובת משרד הפנים כשהיא ללא מעמד, רישיון ישיבה בישראל עד להחלטה אחרת: "בדרך זו ניתן יהיה לאזן במקצת בין האילוצים תחתם פועלים משרד הפנים ופרקליטות המדינה לבין האינטרס של העותרים, ובמיוחד של העותרת, הנמצאת תקופה של חודשים מספר בישראל בלא שהוסדר מעמדה, חרף בקשתה."

יום ראשון 18 מאי 2008

תנו לו דרכון

מותר לא לאהוב את המיליארדר מיכאל צ'רני, להסתייג מעסקיו ולהוקיע את הדרך בה עשה את הונו. מותר לבדוק האם רכש את אזרחותו הישראלית במחצית שנות התשעים שלא כדין, ואם עשה כן – מותר לשלול את אזרחותו (בהנחה שיש לו, כמובן, אזרחות אחרת). אבל, כל עוד צ'רני הוא אזרח ישראלי – דינו כדין כל אזרח, וככל אזרח הוא זכאי להחזיק בדרכון ישראלי.

למעלה משמונה שנים שוקל משרד הפנים את האפשרות לשלול את אזרחותו של צ'רני. הבדיקה מתארכת, ובינתיים מסרב משרד הפנים להנפיק לו דרכון. צ'רני הפך שלא בטובתו, למי שנהוג היה לכנות במשרד הפנים במשך שנים "
מנוע טיפול".

"מנועי טיפול" היו אזרחים ותושבים, אשר פקידי משרד הפנים חשדו בהם, שפרטיהם הרשומים במרשם האוכלוסין אינם נכונים, או חשדו בהם שרכשו את מעמדם בישראל במרמה. למניעת הטיפול היו פנים רבים: יש מי שלא קיבל שירות כלל, ואחר הוגבל לקבלת שירות מפקידים מסוימים בלבד; יש מי שתעודת הזהות או ספח תעודת הזהות ניטלו ממנו, ומאחר נשללה הזכות לקבל דרכון; יש מי שקיבל דרכון שתוקפו מוגבל לתקופה קצרה, ומאחר נמנעה האפשרות לשנות במרשם את כתובתו או את מעמדו האישי. חלק מן האנשים לא ידעו כלל על קיומו של חשד נגדם, ורבים מהם לא ידעו שסווגו כ"מנועי טיפול".

האגודה לזכויות האזרח והמרכז לפלורליזם יהודי עתרו לבג"ץ נגד מדיניות בלתי חוקית זו. במסגרת הדיונים בעתירה גובש נוהל לעריכת בירור בעניינים של מרשם ושל מעמד. על פי הנוהל, חל איסור למנוע שירותים, אלא לתקופה שלא תעלה על שישה שבועות, ולצורך עריכת בירור בלבד. יש ליידע את האזרח או התושב בדבר הצורך לערוך בירור, ובמשך תקופת הבירור המוגבלת מותר למנוע ממנו רק שירותים הרלוונטים לבדיקה, ובתנאי שאין מדובר בשירותים חיוניים. אם יש צורך להמשיך בבירור מעבר לשישה שבועות, אפשר לעשות זאת, ואולם יש לשוב ולתת את כל השירותים.

הנוהל מפורט ואמור למגר את תופעת "מניעת הטיפול". אין מדובר במניעה גורפת ושרירותית של שירותים, אלא בבירור, שאם הוא מבוצע כראוי ועל פי הוראות הנוהל, אמור להסתיים במהירה, תוך פגיעה מינימלית בזכויות האזרחים והתושבים, שבעניינם הוא נערך.

צ'רני אינו מטופל על פי הוראות הנוהל והוא נותר "מנוע טיפול". התנהלות משרד הפנים בעניינו אינה כדין. שופטי בג"ץ, שדנו לאחרונה בעתירתו,
ציינו באיפוק, כי "השתלשלות העניינים מעוררת אי-נוחות, ונראה שהבדיקה שעורכים המשיבים מתמשכת יותר מן הראוי." משרד הפנים התבקש להודיע החלטתו בתוך ששים ימים.

יום שלישי 13 מאי 2008

להדליק נורה אדומה ובולטת

בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, מהגרי עבודה יכולים להחזיק ברישיון ישיבה תקופה מקסימאלית של חמש שנים ושלושה חודשים. לאחר מכן עליהם לעזוב את ישראל. במהלך השנים פנו אל הרשויות מעבידים סיעודיים, המעסיקים מהגרי ומהגרות עבודה, וביקשו להאריך את רישיון הישיבה של עובדיהם מעבר לתקופה מקסימאלית זו נוכח תלותם בעובדיהם, נוכח העובדה שמדובר בעבודה שבה נדרש קשר אישי קרוב בין המטפל למטופל, ונוכח הקושי שקשישים רבים מוצאים באיתור עובד מתאים חדש ובהסתגלות אליו.

משום ההכרה בקושי הטמון בהגבלה זו, שהייתה בעבר מוחלטת, תוקן חוק הכניסה לישראל ונקבעה בו הוראה מיוחדת, המאפשרת להאריך את רישיונות ישיבתם של מהגרי עבודה בענף הסיעוד מספר בלתי מוגבל של פעמים, בכל פעם לשנה אחת, כל עוד העובד מועסק אצל אותו מטופל. על מנת שמעסיק ועובד יהיו רשאים לבקש את הארכת רישיון הישיבה של המטפל, שמיצה את פרק הזמן המקסימאלי לשהותו בארץ, עליהם לעמוד בשני תנאים – העובד הועסק על ידי אותו המטופל במשך שנה אחת ברציפות לפחות; וניתנה חוות דעת של עובד סוציאלי, רופא או אח מוסמך, לפיה הפסקת העסקת העובד תגרום לפגיעה קשה במטופל.

ואולם, גם בכך לא תמו קשייהם של מטופלים סיעודיים. במספר לא מבוטל של מקרים פנו מעסיקים, שפיתחו תלות משמעותית בעובדיהם, לאחר שאלה מיצו את התקופה המקסימאלית שקובע החוק והועסקו אצל מעסיקם האחרון במשך פחות משנה. לפי לשון החוק, נדמה שאין כל אפשרות להאריך בנסיבות אלה את רישיונם, ונגזר על המעסיקים להיפרד מעל העובדים בהם הם תלויים.

בתי המשפט לעניינים מינהליים, שבמסגרת עתירות נגד החלטות משרד הפנים בעניין זה נתקלו במקרים מכמירי לב, התקשו לעמוד מנגד. כך, למשל, דנה השופטת
פלפל מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב בעניינה של מעסיקה ניצולת שואה, שלפי חוות דעת רפואית שהוצגה, סובלת מעיוורון בעינה האחת וכמעט עיוורת בעינה השנייה, וכן סובלת מסכרת, מחרדה ומדיכאון. עוד לפי חוות הדעת, המעסיקה פיתחה תלות מוחלטת במטפלת הסיעודית, וכל אזכור של האפשרות שהמטפלת תעזוב מחמיר את מצבה הפיזי והנפשי. אף על פי כן סירב משרד הפנים להאריך את רישיון ישיבתה מן הטעם שהיא מועסקת אצל מעסיקה זו פחות משנה.

נוכח המקרים הקשים שהגיעו לפתחם, פסקו שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים,
פעם אחר פעם אחר פעם, כי במקרים בהם הוכח כי אכן תיגרם למטופל פגיעה קשה אם ייאלץ מטפלו לעזוב, ניתן "להגמיש" את התנאי, לפיו נדרשת תקופת עבודה מינימאלית של שנה עבור המעסיק האחרון, ולהאריך את רישיונות ישיבתם של מהגרי עבודה גם כשתנאי זה אינו מתקיים. שופטים אחרים של בתי המשפט לעניינים מינהליים סברו כי אי אפשר לקבל פרשנות כזו, החורגת מלשון החוק.

היום ניתן ברוב דעות
פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין זה במסגרת ערעור שהוגש על ידי המדינה, וסתם את הגולל על האפשרות להאריך רישיונות ישיבה של עובדי סיעוד במקרים אלה. אמנם, השופטת פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, סברה, כי קיימת אפשרות כזו בהתאם לאחד מסעיפי חוק הכניסה לישראל, המאפשר הארכת רישיונות ישיבה של מהגרי עבודה "אם נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק או לחברה", אולם שופטי הרוב, השופט רובינשטיין ושופטת בית המשפט המחוזי (במינוי זמני בבית המשפט העליון) ברלינר, פסקו כי אי אפשר לקבל פרשנות זו, וכי לא קיימת אפשרות להארכת רישיון ישיבה של עובד סיעוד, שמיצה את תקופת חמש השנים ושלושת החודשים שבחוק ומועסק על ידי מעסיקו פחות משנה.

קשה לטעון כי פסק דינם של שופטי הרוב ונימוקיהם מופרכים מבחינה משפטית, על אף השלכותיו הקשות על מעסיקים סיעודיים, שמצבם בכי רע. ואולם, גם בתוך הניתוח המשפטי הסביר של המצב החוקי הצליח השופט רובינשטיין לדחוק נימוק נוסף, מיותר ומקומם: העובדת, במקרה שהובא בפני בית המשפט, שהתה בישראל שלא כדין והדבר צריך "להדליק נורה אדומה ובולטת" ולהוות עילה לסרב להסדיר מחדש את מעמדה. כאשר בוחנים את עובדות המקרה, כפי שהן מתוארות בפסק הדין עצמו, אנו למדים, פעם נוספת, כי שהותה של העובדת "שלא כדין" אינה אלא תוצאה של הכבילה הידועה לשמצה,
שאליה התייחסנו כאן מספר פעמים, כשאנו מציינים שלשופטי בית המשפט העליון ולשופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים אין מושג ירוק באשר לתוכנו של פסק הדין, בו נפסל לפני כשנתיים הסדר הכבילה.

מפסק הדין שניתן היום אפשר ללמוד, כי העובדת במקרה זה החזיקה ברישיון ישיבה, שפקע בשל פטירת מעסיקתה. זוהי כבילה בלתי חוקית של עובד למעסיק. עוד ניתן למצוא בפסק הדין טרוניה כלפי העובדת, שלא פעלה בהתאם לנוהל המכונה
"נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", המאפשר לעובד שאיבד את מעמדו להסדירו מחדש. נוהל זה, נזכיר, אף הוא נפסל במסגרת פסק הדין שדן בהסדר הכבילה. בפסק הדין נקבע, כי האפשרות לפעול בהתאם לנוהל אינה מכשירה את הפיכתו של מי שיחסי עבודתו עם מעסיקו הסתיימו ולא פעל לפי הנוהל, לשוהה שלא כדין.

דומה שהגיעה השעה, ש
המכון להשתלמות שופטים יזמין את שופטי בית המשפט העליון ואת שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים, שמעולם לא טרחו ללמוד את פסק הדין בעניין הכבילה ופוסקים פעם אחר פעם בניגוד לקביעותיו, לערב הקראה חגיגי של פסק הדין.

שבת 3 מאי 2008

מכתב שחרור

מעודד, כך נראה, מכך שהצליח להטביע את פסק הדין בעניין הסדר הכבילה במצולות השכחה, הפיח משרד הפנים רוח חיים באחת מן הפרקטיקות הבזויות ביותר של ההסדר: "מכתבי שחרור" ממעסיקים.

פסק דין מהימים האחרונים של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב מתאר את התנהלות משרד הפנים. מהגר עבודה מבקש להחליף מעסיק לאחר שנוצל באופן מחפיר? שימציא "מכתב שחרור" ממעסיקו. לא המציא מכתב ועזב את המעסיק? נעצור אותו ונגרש. עתר לבית המשפט? נשקול להסדיר את מעמדו "לפנים משורת הדין". מעסיקים חדשים פונים בבקשה להעסיקו? נסביר למעסיקים שלא כדאי להם.

לעולם לא נלאה מלומר: זו עבדות, זה נתעב, זה לא חוקי, והפרקליטות שותפה מלאה לכל אלה.

שבת 26 אפריל 2008

ללא גבול

נחתום את חג החירות בזה:

האיחוד האירופי הגיע להסכם בעניין תקופת מעצרם של מהגרים, ששוהים במדינות האיחוד ללא היתר. כיום נעות תקופות המעצר במדינות האיחוד בין שלושים ימים בצרפת לשמונה עשר חודשים במלטה למעצר בלתי מוגבל בבריטניה. על פי ההסכם, שטעון אישור מועצת האיחוד, תוגבל תקופת המעצר לשישה חודשים בכל המדינות. ארגוני זכויות האדם נערכים למאבק.

בניגוד לדין הפלילי, שמורה להעדיף חלופות מעצר על פני מעצר, בדיני ההגירה הישראלים מעצר הוא כלל ושחרור הוא חריג. אמנם, על פי החוק, אדם שמשתף פעולה עם גירושו