מאת: יובל לבנת, חבר הועד המנהל של קו לעובד
לאחרונה פורסם הדו"ח השנתי של נציבת תלונות הציבור על שופטים. בפרק שעסק ב"תלונות שעניינן התנהגות שופט מחוץ לכס המשפט" נכלל תיאור של תלונה יוצאת דופן, אשר סווגה על ידי הנציבה כתלונה מוצדקת. התלונה הוגשה על ידי היועץ המשפטי של המשטרה, והרקע לה היה מעצר של עובדת זרה על ידי משטרת ההגירה, חרף העובדה שהיה בידי העובדת צו שיפוטי, אשר אסר על מעצרה. השופטת הנילונה, אשר הכירה את העובדת באופן אישי, לא היתה זו שהוציאה את הצו, אך היא ידעה על קיומו. משנודע לה על הכוונה לעצור את העובדת, ניהלה – כך עולה מהדו"ח – שיחה טלפונית "קצרה, בלתי-שגרתית ורוויית מתח" עם השוטרים, וטענה בפניהם כי הם מפירים צו של בית-משפט. בהחלטתה קבעה הנציבה, כי "ראוי היה שהשוטרים יקבלו את דבריה של השופטת כמספיקים ויפעלו על-פי הצו שהוצג להם. יחד עם זאת, דווקא משום תגובה אפשרית כזו רצוי ששופט לא יהיה מעורב בשיחה טלפונית מסוג זה, על מנת שלא להיגרר לתגובה כעוסה ולהתבטאויות קשות כלפי רשויות החוק."
לשונה של הנציבה סטרילית ותמציתית, ואפילו שמה של השופטת הנילונה אינו מוזכר. ואולם, מדיווחים קודמים בתקשורת ידוע היטב מיהן הנפשות הפועלות. המדובר בנשיאת בית-המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, אשר התערבה לטובת זנן אמון, עובדת פיליפינית שסעדה את הוריה הקשישים של ארד במשך שש-עשרה שנה, עד למותם. זמן מה לאחר מות מעסיקיה, הגישה אמון עתירה באמצעות האגודה לזכויות האזרח, וביקשה לקבל תושבות בישראל נוכח תקופת שהייתה הארוכה בארץ. במסגרת ההליך המשפטי שפתחה בו, היה בידיה צו של בית-המשפט, שאסר על מעצרה עד לסיום בירור העתירה. משבאו שוטרי משטרת ההגירה לביתה של אמון בשעת בוקר מוקדמת, וביקשו לעצרה חרף הצו שהציגה בפניהם, התקשרה אמון לשופטת ארד, עימה המשיכה לשמור על קשר גם לאחר פטירת ההורים-המעסיקים, וביקשה את עזרתה. או אז התנהלת השיחה מושא התלונה.
יש להצטער על החלטת הנציבה. נראה כי הדימוי המקובל של השופט כמי שנמצא בריחוק מסויים מן הציבור, כאדם שאינו "יורד אל הזירה" אלא בוחן את האירועים לאחר התרחשותם, וככזה שאינו יוזם התרחשויות, אלא שופט אותן לאור פנייה של אחרים להכרעתו, השתלט על התודעה הציבורית באופן כה מרכזי, עד כי הפך בעיני הנציבה להיות חשוב יותר מן העובדה שהשופט אמור, בראש ובראשונה, לייצג את החוק והצדק. קביעתה של הנציבה כי אל לו לשופט "להיגרר לתגובה כעוסה ולהתבטאויות קשות כלפי רשויות החוק" הינה אמירה אומללה במיוחד. במקרה דנן היתה השופטת עדה למקרה בו שוטר ניסה לעצור אישה בניגוד לצו שיפוטי. האם היה עליה לקבל פעולה זו בשוויון נפש? הרי זהו אבסורד! דווקא כשופטת, חובה היה עליה להתערב בשעת אמת, ולמנוע את מעצר השווא. אבוי לנו אם שופט הנתקל בהפרת דין כה חמורה, לא יתבטא באופן תקיף כנגד רשות אכיפת החוק, אשר מבזה את החוק ועוצרת אדם בניגוד לדין.
כמי שייצג מהגרי עבודה רבים, נתקלתי לא פעם בתופעה של מעצר עובדים אשר בידיהם צווים האוסרים על מעצרם. אכן, הדרישה לעמוד במכסות הגירוש מעבירה לעיתים את שוטרי משטרת ההגירה על דעתם, והם אינם בוחלים בניסיונות לגרש עובדים בניגוד לדין. על כן, אין לי אלא לשבח את התנהלותה של שופטת ארד. המקרה הנ"ל, בו המשטרה עצרה עובדת שלא כדין, ואילו השופטת שהגנה עליה היא זו הננזפת בסופו של דבר, מלמד על ליקוי מאורות דווקא במשרדה של נציבת הקבילות.
