הצגת רשומות עם תוויות מעצר. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות מעצר. הצג את כל הרשומות

שבת 17 מאי 2008

קוקטייל טרום טיסה

הוושינגטון פוסט והניו יורק טיימס הקדישו בשבועות האחרונים מספר כתבות לפגיעה בזכויותיהם של מהגרים העצורים לצורך גירושם מארה"ב. הוושינגטון פוסט דיווח על הזנחת בריאותם של המהגרים העצורים. הניו יורק טיימס על אודות שישים ושישה מהגרים שמתו בין השנים 2004 ל-2007 במתקני המעצר.

הכתבה האחרונה בסדרה של הוושינגטון פוסט, שפורסמה ביום רביעי האחרון, כוללת גילוי מחריד שטרם נחשף.
מאז שנת 2003 סיממו רשויות ההגירה האמריקאיות לפחות 250 מהגרים אך ורק כדי לאפשר את גירושם ללא התנגדות. "קוקטייל טרום טיסה" מכונות התרופות הפסיכיאטריות הקשות, שהוזרקו למהגרים העצורים ללא הצדקה רפואית ובניגוד לרצונם.

שבת 26 אפריל 2008

ללא גבול

נחתום את חג החירות בזה:

האיחוד האירופי הגיע להסכם בעניין תקופת מעצרם של מהגרים, ששוהים במדינות האיחוד ללא היתר. כיום נעות תקופות המעצר במדינות האיחוד בין שלושים ימים בצרפת לשמונה עשר חודשים במלטה למעצר בלתי מוגבל בבריטניה. על פי ההסכם, שטעון אישור מועצת האיחוד, תוגבל תקופת המעצר לשישה חודשים בכל המדינות. ארגוני זכויות האדם נערכים למאבק.

בניגוד לדין הפלילי, שמורה להעדיף חלופות מעצר על פני מעצר, בדיני ההגירה הישראלים מעצר הוא כלל ושחרור הוא חריג. אמנם, על פי החוק, אדם שמשתף פעולה עם גירושו, ואין בשחרורו כדי לסכן את בטחון המדינה או את שלום הציבור או את בריאותו, אמור להיות משוחרר ממעצר לאחר ששים ימים, אם גירושו אינו מתאפשר. ואולם,
בית המשפט העליון פסק, שמשרד הפנים רשאי לשקול "במקרים המתאימים, את דבר קיומו של אינטרס ציבורי בעל משקל של ממש, המחייב את המשך החזקת השוהה במשמורת לתקופה שאינה חורגת מהסביר." המקרים המתאימים הפכו הכלל, והתקופה חורגת מן הסביר.

יתרה מזו,
מי שמעז לבקש מקלט מדיני בישראל נתפס כמי שמסכל את גירושו, ולכן עלול לבלות במעצר עד לסיום בדיקת בקשתו. המעצר אמור, אמנם, לשרת את הגירוש בלבד, ואולם בחודשים האחרונים מוחזקים במעצר לאורך תקופות ממושכות מבקשי מקלט שאי אפשר לגרשם – שישראל אינה מתכוונת לגרשם – רק לצורך הרתעת אחרים ("אינטרס מוצדק כשלעצמו, ששהות מסתננים למדינה לא תכפה על המדינה", כדברי אחד משופטי בית המשפט לעניינים מינהליים). לצורך הרתעה בלבד, כולאים מבקשי מקלט, כדי לשוב ולשחררם לאחר ימים או לאחר חודשים ארוכים. גם תנאי המעצר הקשים ב"קציעות" נועדו לשרת את ההרתעה. בג"ץ, כזכור, משתף עם כך פעולה, וממאן להתערב.

כדי למנוע שחרורם של מבקשי מקלט לאחר ששים ימים של מעצר חסר תוחלת על ידי בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, הוחלט לעשות שימוש בחקיקת חירום משנות החמישים לצורך מעצרם של מי שנכנסו ללא היתר. החוק למניעת הסתננות הוא באחריות משרד הבטחון, ואינו כולל ביקורת שיפוטית.
בעקבות עתירה לבג"ץ מונה אחד מדייני בית הדין לביקורת משמורת לשמש יועץ לשר הבטחון – כלומר בית דין לעניין החוק למניעת הסתננות. לאחר מספר חודשים קרס המנגנון, שלא תפקד כראוי מלכתחילה. מרבית עצורי החוק למניעת הסתננות הועברו למסלול המעצר הרגיל.

בל נתעה: המדינה לא ויתרה על החוק למניעת הסתננות. הממשלה ממשיכה לעמוד בפני בג"ץ על סמכותה לעשות בו שימוש, ו
בראשית החודש הניחה הצעת חוק חדשה למניעת הסתננות. על פי ההצעה, את מי שנכנס ללא היתר אפשר יהיה להחזיק במעצר ללא הגבלת זמן.

יום שישי 18 אפריל 2008

הפה שהתיר הוא הפה שאסר

בסוף השבוע שעבר ביכינו כאן את גורלו הטראגי של פסק הדין בעניין כבילת מהגרי עבודה למעסיקיהם. הזכרנו כי לפני כשנתיים פסק בית המשפט העליון שהסדר ההעסקה הנוהג ביחס למהגרי עבודה, לפיו עובדים כבולים למעסיקיהם ומאבדים את רישיון הישיבה שלהם בארץ עם תום יחסי העבודה, הוא "מעין-עבדות בגרסה מודרנית", המביא לניצולם של מהגרי עבודה ולשלילת זכויות היסוד הנתונות להם. בית המשפט קבע שמדובר בהסדר בלתי חוקי והורה "לגבש" הסדר חדש בתוך שישה חודשים.

המדינה "גיבשה" הסדרים חדשים, כלומר כתבה נהלים חדשים הנמים להם במגירה. המדינה ממשיכה ליישם את אותם ההסדרים והנהלים שנפסלו בפסק הדין. הפרקליטות מגנה שוב ושוב על גירושם של עובדים נפגעי ההסדר, ובתי המשפט שבים ומאשרים את גירושם של עובדים זרים ש"סרחו": עזבו את מעסיקיהם, איבדו את מעמדם ולא הסדירו או לא הצליחו להסדיר את מעמדם מחדש בהתאם לאותם נהלים, שנפסלו על ידי בית המשפט העליון. פסק הדין נעלם כלא היה.

אתמול ננעץ המסמר האחרון בארון הקבורה של פסק הדין, כאשר שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, שלפני שנתיים כתב את פסק הדין בעניין הכבילה ועמד על פגיעתו המרה של הסדר הכבילה במהגרי העבודה ועל אי חוקיותו, אישר את גירושו של מהגר עבודה, שהועסק בענף הסיעוד, ולא הסדיר את מעמדו בהתאם לאותו נוהל עצמו שזכה לקיתונות של ביקורת מפי השופט לוי לפני שנתיים בלבד.

נשוב, אם כן, שנתיים אחורה. במסגרת ההתדיינות בעתירה נגד הסדר הכבילה טענה המדינה, כי קיומו של נוהל, המכונה "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", מרכך את פגיעתו של הסדר הכבילה והופך אותו לחוקי. השופט לוי דחה בפסק דינו בעניין הסדר הכבילה את הטענה, וקבע:

"דעתי הנחרצת היא, שאין בכוחו של נוהל זה כדי לאיין את פגיעת הסדר הכבילה למעסיק בזכויות-יסוד. טעם הדבר כפול. טעם ראשון הנו כי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק אינו משנה מהותית מהכוח העודף שבידי המעסיק. הכריכה הראשונית שבין חוקיות שהייתו של העובד הזר בישראל לבין זהות המעסיק עלולה להביא למצב בו העובד – אף שהגעתו לישראל בדין היא – יימצא שוהה שלא כדין עוד למן יומו הראשון בישראל בנסיבות המצויות מחוץ לשליטתו, ולעתים קרובות – מחוץ לידיעתו. כך הוא, למשל, מקום שהמעסיק מנצל כריכה ראשונית זו ומתנה את תחילת עבודתו של העובד בתנאים, כגון בתשלום סכומי-כסף נוספים, או מקום בו המעסיק מורה לעובד לעבוד אצל מעסיק אחר, או בפרויקט אחר ('ניוד'). ועוד: בקשה להחלפת מעסיק כורכת עצמה, על-פי הנוהל, באבדן רישיון העבודה בישראל לתקופה בלתי-ידועה: הנוהל קובע כי בתקופת-הביניים שבין סיום העבודה אצל המעסיק המקורי ומעבר למעסיק החדש, יקבל העובד רישיון ישיבה מסוג ב/2. רישיון זה הוא רישיון ישיבה זמני (הניתן, בדרך-כלל, לצורכי ביקור תיירותי), ואינו מאפשר עבודה כדין. לא ברור, אם כן, כיצד אמור העובד לכלכל עצמו בתקופת-ביניים זו, ובעיקר מדוע יש לכרוך את בקשתו הלגיטימית להחליף מעסיק, באבדן לתקופה בלתי-ידועה של רישיון העבודה בישראל (שהרי סד-זמנים מחייב לטיפול בבקשה להחלפת מעסיק אינו קבוע בנוהל)... טעם שני – ובו, להשקפתי, העיקר – הנו כי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק מניח – כהנחת יסוד – כוח להחזיק בעובד. הנחת היסוד הגלומה במבנה הנורמטיבי הנוצר בעטיו של הסדר הכבילה למעסיק, מבנה נורמטיבי שממנו הנוהל אינו משנה – הוא כי המעסיק רשאי להחזיק בעובדו, תוך שהאחרון רשאי, בנסיבות מסוימות בלבד, להשתחרר כדין מחוזה העבודה עמו. מבנה נורמטיבי מעין זה אינו מתיישב עם מעמדן החוקתי של הזכות לחירות, לכבוד אנושי, לאוטונומיה ולחופש פעולה... אין זאת אלא, כי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק מתיימר להפוך זכויות-יסוד שקנה לו היחיד – כל יחיד – סוגיה 'מנהלית' לפקידים לענות בה. היא ולא אחרת. ומתוך שמתיימר הוא לעשות את שלא ניתן לעשות – ולכל הפחות, בשיטת-משפט חוקתית המעלה על נס את זכויותיו של הפרט – נדע גם כי אין בו, בניגוד לטענת המשיבים, כדי לאיין את פגיעת הסדר הכבילה למעסיק בזכויות-יסוד."

שנה וחצי חלפה לה,
וניתן פסק דין נוסף שעסק בהסדר כובל. השופט אדמונד לוי, בפסק דין מפורט, חזר על עקרונות פסק הדין בעניין הכבילה, והדגיש: "ההלכה העקרונית בדבר בטלותו של 'הסדר הכבילה' שרירה וקיימת, גם אם טרם יושמה כל צורכה... היא יצרה מצב משפטי חדש, בגדרו שוב אין הדין מוכן להשלים עם קביעתם של הסדרים שרוחם דומה. היא משמשת נדבך מרכזי במסגרת הנורמטיבית מכוחה מועסקים מהגרי עבודה בישראל. היא צופה פני הווה ועתיד כאחד. היא מחייבת את רשויות השלטון כולן, ובפרט את הממשלה. כל עוד תקפה היא, נדרשים לה גם בתי-המשפט – תהא זו ערכאה דנן, יהיו אלה בתי-המשפט לעניינים מנהליים, ערכאות העבודה או בתי-הדין למשמורת."

והנה, אתמול התקיים בפני הרכב שופטים בראשות השופט אדמונד לוי דיון בערעור שהוגש על ידי עובד סיעוד הודי, שמעסיקו נפטר, שאיבד משום כך את רישיון הישיבה שלו בישראל בדיוק באופן שנפסל על ידי השופט לוי לפני שנתיים, שקיבל אשרת תייר לפרק זמן של 60 ימים בדיוק באופן שנפסל על ידי השופט לוי, ולאחר שלא מצא מעסיק הפך לשוהה שלא כדין, בשל המדיניות שנפסלה על ידי השופט לוי.

השופט לוי לא התבלבל, ועוד ביום הדיון נתן
פסק דין קצרצר, בו אישר את סירוב משרד הפנים להסדיר מחדש את מעמדו של העובד ואת ההחלטה לגרשו, כשהוא נסמך על הוראות הנוהל, אותו פסל בעצמו לפני שנתיים. השופט אדמונד לוי כותב בפסק דינו מאתמול: "הנוהל על פיו פועל המשיב מאפשר ניודם של עובדים זרים בתחום הסיעוד, בין היתר, כאשר טרם חלפה שנה מיום הגיעו של העובד הזר לישראל, וטרם חלפו 60 ימים ממועד עזיבתו את מעסיקו האחרון עקב נסיבות שאינן תלויות בו, כמו פטירה או פיטורין. המערער הוא אזרח הודי שנכנס לישראל בחודש אוקטובר 2003 באשרת עבודה בתחום הסיעוד. מאז הוא הועסק אצל שלושה מעסיקים, עד שהאחרון שבהם נפטר ביום 19.6.06. בעקבות כך הונפק למערער רישיון ביקור למשך 60 ימים, במטרה לאפשר לו למצוא מעסיק אחר. דא עקא, המערער לא עשה זאת עד שנעצר ביום 18.4.07, עקב היותו שוהה בלתי חוקי... לא נמצאה לנו עילה לשנות מפסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בחודש מאי 2007 ניתנה למערער הזדמנות להסדיר את נושא העסקתו, וגם אם היה ממש בטענתו לפיה סוכנות לעובדים זרים הוליכה אותו שולל, אין בכך כדי לסייע לו... המערער שהה במשך למעלה משבעה חודשים בישראל שלא כדין, מבלי שטרח לקבל רישיון מהרשות המוסמכת."

מה לנו כי נלין על משרד הפנים, השולל רישיונות ישיבה, על הפרקליטות, המגנה על החלטות משרד הפנים, ועל שופטי בתי המשפט המחוזיים, המאשרים את ההחלטות, כאשר שופט בית המשפט העליון, שפסק דינו אמור היה להוליד רפורמה בהסדרי ההעסקה הפסולים של מהגרי העבודה, אינו מיישם את פסק דינו שלו כאשר מובאים בפניו קורבנות ההסדר שפסל?

יהי זכרו של פסק הדין בעניין הכבילה ברוך.

שבת 12 אפריל 2008

על פי הדין ועל פי התחייבותה

לפני למעלה משנתיים פסק בג"ץ, כי "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם אינו יכול להמשיך ולעמוד. ההסדר הפך את העובדים לצמיתים של מעסיקיהם, פסק בג"ץ, פגע באוטונומיה של העובדים כבני אדם, ושלל מהם את חירותם. "הסדר הכבילה יצר מעין עבדות בגרסה מודרנית", נקבע. "כיצד זה שבעלי סמכות בארצנו כך רואים לנהוג", תהו שופטי בג"ץ והוסיפו: "כלימה תכסה את פנינו". בג"ץ הורה למדינה לגבש הסדר העסקה חדש, שאינו מפקיע את רישיונות העבודה של מהגרי העבודה ואינו טומן בחובו שום סנקציה בשל סיום יחסי העבודה.
מה שארע לפסק הדין הוא תעלומה של ממש. בית המשפט נתן את פסק הדין החשוב ביותר בעניינם של מהגרי עבודה בישראל. ואולם, עוד בטרם הספקת לקרוא את פסק הדין עד למחציתו, הוא נפח את נשמתו, ונקבר קבורת חמור. דבר לא ארע. הכבילה נותרה כשהיתה, שרירה וקיימת, נוראה מתמיד. מהגר עבודה שעוזב את מעסיקו מכל טעם שהוא מאבד את מעמדו בארץ, נעצר, נאסר ומגורש. בתי הכלא מלאים בעובדים ש"סרחו", ועזבו את מעסיקיהם.

בעלי הסמכות, שכלימה אמורה היתה לכסות את פניהם, מתעלמים מפסק הדין. בהתנהלות משרד הפנים ומשטרת ההגירה, בכתבי הטענות של פרקליטות המדינה, בפסקי הדין של בתי המשפט לעניינים מינהליים ובמידה רבה גם של בית המשפט העליון – אין לפסק הדין זכר. דומה שכלל אינם מכירים אותו. אחת הפרקליטות, שמופיעה מדי שנה בעשרות תיקים בעניינים של מעצר, של גירוש ושל השמה מחדש של מהגרי עבודה, הודתה בפניי לפני מספר חודשים, שמעולם לא שמעה על פסק הדין.

בתי המשפט לעניינים מינהליים ובית המשפט העליון דנים גם כיום בענייניהם של מהגרי עבודה ש"עשו דין לעצמם" ועזבו את מעסיקיהם. בדרך כלל מתירים בתי המשפט לגרש את מהגרי העבודה, שהרהיבו עוז בנפשם לעזוב את מעסיקיהם, ואולם לפעמים הם חסים עליהם. הרחומים שבין השופטים בוחנים את נהלי משרד הפנים בעניין מעבר בין מעסיקים ובעניין השמה מחדש של עובדים שעזבו את מעסיקיהם, וקובעים שראוי לסטות מהם בנסיבות העניין, "לפנים משורת הדין". הם אינם מכירים את פסק הדין בו נקבע שאותם מהגרי עבודה נקטו ב"פעולה לגיטימית" ומימשו "זכות יסוד הנתונה לכל עובד", ומשום כך הנהלים אינם חוקיים. הם אינם יודעים, שזכותו של מהגר עבודה להחליף את מעסיקו ללא סנקציה היא הדין. העובדה שיש להמשיך ולעתור פעם אחר פעם, ולשוב ולעסוק בסטיות מן הנהלים - שהיו צריכים להתנדף זה מכבר כנפיחה המצחינה ממוסריותם הקלוקלת של הוגיהם ושל מיישמיהם, ושל כל מי שהגנו עליהם ואישרו אותם - היא מחפירה.

לא מכבר דיווחה כאן ענת קדרון מ"קו לעובד" על נוהג חדש שפשה במשרד הפנים: התניית רישיון עבודה למהגר עבודה, שמבקש להחליף את מעסיקו, בחתימתו על מסמך, לפיו זהו מעסיקו האחרון, וכי אם יחסי העבודה יסתיימו מכל טעם שהוא – יהיה על מהגר העבודה לעזוב את ישראל. אפילו במסגרת "הסדר הכבילה", שנפסק שאינו חוקי, רשאי עובד, על פי הנהלים לפחות, לבקש להחליף את מעסיקיו. כאמור, בית המשפט פסק שהנהלים אינם מרפאים את אי החוקיות שבהסדר. משרד הפנים לא רק מתעלם מן הפסיקה. הוא החמיר את מדיניותו.
השופטת מיכל רובינשטיין מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב לא מצאה בכך פסול. למהגרת העבודה, שעניינה הובא בפני בית המשפט, ניתן רישיון בתנאי שתחתום על התחייבות שתעזוב את הארץ עם תום עבודתה אצל מעסיק מסוים. "עם סיום העסקתה", פסקה השופטת רובינשטיין בסוף השבוע, "אך סביר הוא כי העותרת תעשה את שהתחייבה לו ותצא מישראל על פי הדין ועל פי התחייבותה."

יום שישי 28 מרץ 2008

קרבינו

מאת: סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים

קרבינו, ילד טוב דרום סודן, איבד את הוריו לפני שנים. כיום הוא בן 19 וחצי.

בחודש מרץ 2006, כשהיה בן 17, הגיע לישראל לבקש בה מקלט. הוא נכלא באגף האוהלים ב"קציעות" יחד עם מבקשי מקלט אחרים מסודן. לאחר מספר חודשים עבר לאגף אסירי העבודה, שם עבד ימים ארוכים בניקיון עם אסירים פליליים. בתמורה זכה למגורים אנושיים, למזון משופר, לגישה לטלפון ציבורי ולקנטינה, בה יכול היה לבזבז את 80 השקלים שהרוויח מדי חודש עבור עבודתו.

בחודש נובמבר 2006 שוחרר לחלופת מעצר במושב עין יהב שבערבה. במשך 12 שעות מדי יום ליקט עגבניות שרי. כעבור חצי שנה, כשתמה עונת העגבניות, ביקשנו לאפשר לו לעבוד במלונות באילת כחלופת מעצר. לאחר קבלת האישור עבר קרבינו לאילת ועבד במלון במשך חצי שנה נוספת. כשנה עבד קרבינו כשהוא כבול – תחילה למושב עין יהב ולחקלאי שהעסיקו, ולאחר מכן לאילת ולמלון – מנוע מלעזוב את מקום מגוריו או להחליף את עבודתו ללא אישור.

בחודש ינואר 2008 קיבל קרבינו מסמך הגנה מטעם נציבות הפליטים של האו"ם. הוא עבר לתל-אביב, ופתח פאב ברחוב נוה שאנן. בכל פעם ששוטרי משטרת ההגירה הגיעו לפאב שלו, וצעקו: "מי כאן בלבית?", התכווץ קרבינו, לפני שהודה שהוא "בלבית". בכל ביקור שכזה חזר על עצמו הטקס: השוטרים דרשו לראות תעודת זהות, קרבינו הציג את מסמך ההגנה מטעם האו"ם, השוטרים צחקו ועזבו את המקום. קרבינו נשם לרווחה.

ביום 19.03.08 פגש קרבינו פעם נוספת את שוטרי משטרת ההגירה. הפעם לקחו אותו איתם לתחנה בחולון, ודרשו שיחתום על התחייבות שלא יתגורר ולא יעבוד באיזור המרכז.
נתנו בידיו מפה מסומנת היטב, והבהירו: "רק צפונה לחדרה או דרומה לגדרה". "אבל יש לי עסק בתל-אביב!", הסביר קרבינו. "תחתום, או שתחזור לכלא!", איימו השוטרים, ואף שקרבינו החליט, לאחר שנועץ בנו, לחתום, על מנת להילחם בכך לאחר מכן, עצרו אותו השוטרים, והוא נשלח ל"מעשיהו".

למחרת היום פגש קרבינו בכלא את דיין בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, אלעד אזר. הדיין אזר הורה לשחררו מיד:

"אני סבור כי נעשה עוול למוחזק שכן לא היה כל בסיס אמיתי לעצור אותו ולשים אותו במשמורת בנסיבות המתוארות לעיל. המוחזק שהה תקופה ארוכה בחלופת מעצר שנקבעה לו. לאחר למעלה משנה, כאשר ברור כי אין כל אפשרות להרחיק את המוחזק או להעבירו למדינה שלישית זכאי המוחזק שלא להיות כבול למעסיק מסוים או למקום מגורים מסוים ואין להתנות את שחרורו בהתחייבות שלא ישוב להתגורר בתל-אביב. אשר על כן הנני מורה על שחרור המוחזק לאלתר ובלא תנאי".

כך היה קרבינו לדרום סודני החופשי הראשון – משוחרר ללא תנאים.

יום חמישי 27 מרץ 2008

השופטת והעובדת הזרה

מאת: יובל לבנת, חבר הועד המנהל של קו לעובד

לאחרונה פורסם הדו"ח השנתי של נציבת תלונות הציבור על שופטים. בפרק שעסק ב"תלונות שעניינן התנהגות שופט מחוץ לכס המשפט" נכלל תיאור של תלונה יוצאת דופן, אשר סווגה על ידי הנציבה כתלונה מוצדקת. התלונה הוגשה על ידי היועץ המשפטי של המשטרה, והרקע לה היה מעצר של עובדת זרה על ידי משטרת ההגירה, חרף העובדה שהיה בידי העובדת צו שיפוטי, אשר אסר על מעצרה. השופטת הנילונה, אשר הכירה את העובדת באופן אישי, לא היתה זו שהוציאה את הצו, אך היא ידעה על קיומו. משנודע לה על הכוונה לעצור את העובדת, ניהלה – כך עולה מהדו"ח – שיחה טלפונית "קצרה, בלתי-שגרתית ורוויית מתח" עם השוטרים, וטענה בפניהם כי הם מפירים צו של בית-משפט. בהחלטתה קבעה הנציבה, כי "ראוי היה שהשוטרים יקבלו את דבריה של השופטת כמספיקים ויפעלו על-פי הצו שהוצג להם. יחד עם זאת, דווקא משום תגובה אפשרית כזו רצוי ששופט לא יהיה מעורב בשיחה טלפונית מסוג זה, על מנת שלא להיגרר לתגובה כעוסה ולהתבטאויות קשות כלפי רשויות החוק."

לשונה של הנציבה סטרילית ותמציתית, ואפילו שמה של השופטת הנילונה אינו מוזכר. ואולם, מדיווחים קודמים בתקשורת ידוע היטב מיהן הנפשות הפועלות. המדובר בנשיאת בית-המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, אשר התערבה לטובת זנן אמון, עובדת פיליפינית שסעדה את הוריה הקשישים של ארד במשך שש-עשרה שנה, עד למותם. זמן מה לאחר מות מעסיקיה, הגישה אמון עתירה באמצעות האגודה לזכויות האזרח, וביקשה לקבל תושבות בישראל נוכח תקופת שהייתה הארוכה בארץ. במסגרת ההליך המשפטי שפתחה בו, היה בידיה צו של בית-המשפט, שאסר על מעצרה עד לסיום בירור העתירה. משבאו שוטרי משטרת ההגירה לביתה של אמון בשעת בוקר מוקדמת, וביקשו לעצרה חרף הצו שהציגה בפניהם, התקשרה אמון לשופטת ארד, עימה המשיכה לשמור על קשר גם לאחר פטירת ההורים-המעסיקים, וביקשה את עזרתה. או אז התנהלת השיחה מושא התלונה.

יש להצטער על החלטת הנציבה. נראה כי הדימוי המקובל של השופט כמי שנמצא בריחוק מסויים מן הציבור, כאדם שאינו "יורד אל הזירה" אלא בוחן את האירועים לאחר התרחשותם, וככזה שאינו יוזם התרחשויות, אלא שופט אותן לאור פנייה של אחרים להכרעתו, השתלט על התודעה הציבורית באופן כה מרכזי, עד כי הפך בעיני הנציבה להיות חשוב יותר מן העובדה שהשופט אמור, בראש ובראשונה, לייצג את החוק והצדק. קביעתה של הנציבה כי אל לו לשופט "להיגרר לתגובה כעוסה ולהתבטאויות קשות כלפי רשויות החוק" הינה אמירה אומללה במיוחד. במקרה דנן היתה השופטת עדה למקרה בו שוטר ניסה לעצור אישה בניגוד לצו שיפוטי. האם היה עליה לקבל פעולה זו בשוויון נפש? הרי זהו אבסורד! דווקא כשופטת, חובה היה עליה להתערב בשעת אמת, ולמנוע את מעצר השווא. אבוי לנו אם שופט הנתקל בהפרת דין כה חמורה, לא יתבטא באופן תקיף כנגד רשות אכיפת החוק, אשר מבזה את החוק ועוצרת אדם בניגוד לדין.

כמי שייצג מהגרי עבודה רבים, נתקלתי לא פעם בתופעה של מעצר עובדים אשר בידיהם צווים האוסרים על מעצרם. אכן, הדרישה לעמוד במכסות הגירוש מעבירה לעיתים את שוטרי משטרת ההגירה על דעתם, והם אינם בוחלים בניסיונות לגרש עובדים בניגוד לדין. על כן, אין לי אלא לשבח את התנהלותה של שופטת ארד. המקרה הנ"ל, בו המשטרה עצרה עובדת שלא כדין, ואילו השופטת שהגנה עליה היא זו הננזפת בסופו של דבר, מלמד על ליקוי מאורות דווקא במשרדה של נציבת הקבילות.

יום שלישי 26 פברואר 2008

בדיקת שורש כף היד

השופט רון שפירא מבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה ממשיך ללמד את משטרת ההגירה, את משרד הפנים ואת בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין כיצד לנהוג בקטינים בלתי מלווים – ילדים ללא מעמד, שנמצאים בישראל בגפם. לפני כשנה פסק השופט שפירא, שכל ילד זכאי לייצוג משפטי בהליכים בעניין מעצרו. ההחלטה הביאה לכך שילדים בלתי מלווים זוכים לייצוג במימון המדינה. בשבוע שעבר פסק בעניין הבדיקות שנערכות להערכת גילם של קטינים.

פסק הדין עוסק בשלושה: שני צעירים מאריתראה וצעירה מגינאה. שלושתם ערערו על החלטות בית הדין לביקורת משמורת, אשר קבע שאינם קטינים, והורה על העברתם למתקן כליאה בו מוחזקים בגירים. בית הדין לביקורת משמורת קבע שהשלושה אינם קטינים על סמך צילום רנטגן של שורש כף יד.


בדיקת שורש כף היד מבוססת על מחקר שנערך בארה"ב במחצית המאה העשרים. במסגרת המחקר צולמו עשרות כפות ידיים של ילדים לבנים אמריקאים. התצלומים אוגדו באטלס על פי גילם של הילדים. לצורך הערכת הגיל משווים צילומי רנטגן לצילומים שבאטלס. מדובר בבדיקה בלתי אמינה, שטווח טעותה גדול מאוד. היא אינה מתאימה לילדים מאזורים שונים בעולם. משום כך, רדיולוגים רבים – בעולם ובישראל – מסרבים לחשוף אנשים לקרינה המיותרת שבבדיקה, ולשתף פעולה עם רשויות ההגירה לצורך קביעה, האם ילדים בלתי מלווים הם למעשה בגירים, המבוססת על הבדיקה הזו לבדה. התבססות על בדיקת שורש כף היד לבדה אף מנוגדת להנחיות וועדת האו"ם לזכויות הילד בדבר דרך הטיפול בילדים בלתי מלווים. פעילות של ארגוני זכויות אדם בישראל הובילה לכך, שנקבע לפני מספר חודשים נוהל להערכת גיל, שאינו מבוסס רק על בדיקת שורש כף היד, אלא גם על בדיקה גופנית.

שלושת הצעירים, שעברו את בדיקת שורש כף היד, סירבו לעבור את הבדיקה הגופנית, משום שזו כוללת, בין היתר, בדיקה של אברי המין. שני הצעירים סירבו להיבדק בפני רופאה אישה, והצעירה סירבה להיבדק בפני הרופאה מטעמי דת. בית הדין לביקורת משמורת קבע, שבסירובם של השלושה להיבדק לא הרימו את הנטל להוכיח שהם קטינים, ולכן יש להעבירם למתקן כליאה בו מוחזקים בגירים.

השופט שפירא קיבל את ערעוריהם של השלושה. ככלל, כך פסק, סירוב לאפשר ביצועה של בדיקה לאימות גיל פועל לרעתו של מי שטוען שהוא קטין. ואולם, אם הסירוב לביצוע בדיקה הוא מטעם סביר וענייני – אין לקבל את עמדתו של בית הדין לביקורת משמורת. צנעת הפרט של הנבדקים היא טעם שכזה. יש לאפשר לשני הצעירים להיבדק על ידי רופא גבר, ויש לברר עם הצעירה מי הגורם שתסכים להיבדק על ידו.

השופט שפירא פסק עוד, שאי אפשר להסתמך על בדיקת שורש כף היד לבדה, ממנה עולה בסבירות של 75% שהצעירים הם בגירים. "בענין קביעת קטינותו של כלוא במסגרת מנהלית נטל ההוכחה צריך להיות ברמה הקרובה או הדומה לזה שחל במסגרת המשפט הפלילי, דהיינו ככל שקיים ספק של ממש בקטינותו של אדם, יפעל ספק זה לטובתו ויהיה מקום להורות על כליאתו / החזקתו במשמורת בתנאים ובמתקן כליאה המיועדים לקטינים."

עצם כליאתם של ילדים רק משום שהם בלתי מלווים היא אסורה ומקוממת, ואולם במצב הדברים כיום, גם בפסיקה הזו יש נחמה.

יום רביעי 6 פברואר 2008

על כולם תבוא הברכה

שופטי בג"ץ - אילה פרוקצ'יה, מרים נאור ויוסף אלון – דחו את עתירתם של ארגוני זכויות האדם נגד החזקתם של ילדים באגף "סהרונים" בכלא "קציעות".

קר, ואין שירותי חינוך ובעיקר אין צפי לשחרורו של איש. העותרים הסבירו: "רוחות החורף הקרות חודרות את בדי האוהלים, ובהעדר חימום, שמיכות הצמר אינן מחממות כראוי את הילדים הרכים, הישנים על מיטות צבאיות צרות. אין באגפים שירותי חינוך הולמים או שירותים סוציאליים, אין פעילות לילדים, וחלק מן הילדים לא יצאו כבר כחצי שנה מן המתחם הקטן וחסר החיים. בין הילדים העצורים תינוקות בני יומם, שלושה מהם נולדו בימים האחרונים ואחד נולד בסוף חודש נובמבר 2007. נוסף עליהם, במקום עצורים לפחות 16 ילדים בני שנתיים ומטה."

נורא? זה מה שיש. "אין המדובר בעיקרו של דבר, כך לדברי המדינה, בתופעה של מבקשי מיקלט מדיני כי אם בתופעה שעיקרה רצונם של הנכנסים שלא כדין לשפר את תנאי חייהם." כך דברי המדינה לבג"ץ – המדינה שאין לה מנגנון לבדיקת בקשות למקלט, ושממילא לא בדקה בעצמה את בקשת המקלט של אף לא אחד מאותם עצורים.

"לא ראינו לעת הזו הצדקה להתערבותנו",
פסקו השופטים והוסיפו, "המדינה פעלה תוך תקופת התארגנות קצרה, והתרשמנו שהמשיבים ימשיכו לפעול לפתרון בעיות שונות שהתעוררו. התרשמנו כי הבעיות הבוערות במיוחד הן בעיית הקור העז ובעיית החינוך. אנו תקווה כי המשיבים יפעלו בדחיפות לפתרון בעיות אלה. המשיבים נעזרים בארגונים שונים, שעל כולם תבוא הברכה. איננו סבורים כי יש כרגע הצדקה להתערבות שיפוטית ואנו תיקווה שגם לא יהיה צורך בה. מכל מקום, ובמידת הצורך, שערי בית המשפט פתוחים."

אמר בית המשפט, וטרק את שעריו.

שבת 26 ינואר 2008

כשאני אהיה נשיא ארה"ב

מאת: סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים

ביום רביעי האחרון, לאחר למעלה מחמישה חודשי מעצר, שוחרר מכלא "מעשיהו" מנהיג הקהילה הליברית בישראל, איובה. יחד עמו שוחררו מכלא "מעשיהו" עוד חמישה פליטים ליברים שהיו עצורים אף הם במשך חודשים ארוכים. תשעה פליטים ליברים נוספים עדיין כלואים בבתי הכלא "מעשיהו" ו"קציעות" ועל פי השמועות, אף הם אמורים להשתחרר בימים הקרובים. הליברים ששוחררו נדרשים להתייצב במשטרת ההגירה אחת לשבוע, ולעזוב את הארץ בכוחות עצמם בתוך חצי שנה.

בישראל שוהים כיום 86 פליטים אזרחי ליבריה, ביניהם 16 ילדים שנולדו בישראל. הפליטים עזבו את ליבריה בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה בשנת 1989. בסוף שנת 2005 התקיימו בחירות בליבריה. אף שטרם הובהר האם המצב בליבריה בטוח, והאם המשטר החדש יציב דיו ויכול לשמור על זכויות אדם, קבעה נציבות הפליטים של האו"ם בחודש אפריל 2006, כי ליברים שקיבלו הגנה קבוצתית זמנית במדינות רבות בעולם יכולים לשוב לארצם.

ליבריה אינה יציבה ואינה בטוחה עבור הפליטים. על פי יוניס"ף, ליבריה היא כיום המדינה החמישית בעולם בשיעור תמותת ילדים עד גיל חמש: למעלה מ- 15% מהתינוקות אינם מגיעים כלל לגיל שנה ולמעלה מ-40% מהילדים מתחת לגיל 5 סובלים מתת תזונה בדרגה חריפה. מעדויות המגיעות מליבריה, וכן ממדינות אפריקאיות אחרות שסבלו משנים של עימותים אלימים, עולה שאף שנפסקה הלחימה, אנשים רבים מחזיקים כלי נשק בבתים ומי שחוזר מאחת ממדינות המערב, ואולי מעט מזומנים בכיסו, חייו בסכנה של ממש. גורמים בינלאומיים מסכימים שהמצב בליבריה אינו יציב ושזרם הפליטים השב אליה, אינו תורם ליציבות. משום כך, למרות שהגנת האו"ם הסתיימה באופן רשמי, ארה"ב השכילה לאפשר לפליטים הליברים להמשיך ולשהות בתחומה עד לחודש אוקטובר 2008, בתקווה שהמצב בליבריה יתייצב עד אז.

ישראל, לעומת זאת, מיהרה לאמץ את קביעת האו"ם. לאחר הודעת האו"ם מסר משרד הפנים לפליטים הליברים, כי ההגנה הקבוצתית הזמנית תפוג בסוף חודש מרץ 2007, ולאחר מכן עליהם לעזוב את ישראל.

פעילי זכויות אדם ואישי ציבור, ובהם : ח"כ אופיר פינס-פז (שר הפנים לשעבר), ח"כ דב חנין, ח"כ גלעד ארדן וח"כ רן כהן, התגייסו לסייע לפליטים הליברים לעכב את גירושם. ועדת הפנים ואיכות הסביבה בראשות חה"כ פינס-פז קיימה ישיבה בנושא בחודש מרץ 2007 וועדת העובדים הזרים בראשות חה"כ כהן קיימה ישיבה נוספת בחודש יוני 2007. שתי הוועדות סיכמו את הישיבות בקובען, שאין לגרש בשלב זה את הפליטים הליברים מישראל, ובקריאה למשרד הפנים להאריך את תקופת ההגנה. ארגוני זכויות אדם פנו למשרד הפנים בקריאה דומה.

משרד הפנים לא השיב לפניות חברי הכנסת והארגונים. ההתייחסות הראשונה נתקבלה במסגרת ראיון טלפוני שערכה נטע אחיטוב מעיתון "העיר" עם מנהל מינהל האוכלוסין, יעקב גנות, אשר התפרסם בחודש ספטמבר 2007. "נשיא ארצות הברית האריך להם (לליברים) את השהות באופן אישי ב-18 חודשים", סיפרה אחיטוב לגנות. "כשאני אהיה נשיא ארצות הברית," השיב גנות, "אני אשנה את ההחלטה. את חייבת להבין, האו"ם קבע שהם צריכים לחזור לארצם." אחיטוב הקשתה: "כשנוח למשרד הפנים הוא חוסה תחת החלטות האו"ם ובפעמים אחרות אינו?" גנות השיב: "האו"ם קבע שאין שום סיבה להשאיר אותם. נקודה." "ומה באשר להארכת השהייה שלהם כאן לחצי שנה נוספת?", שאלה. "התשובה היא שלילית לגבי עוד חצי שנה", חרץ גנות.

בחודש נובמבר 2007 השתתפנו בפגישה עם גנות. סיפרנו לו על ניסיונותינו הכושלים לאתר מדינה אפריקאית שלישית שתסכים לקלוט את הליברים, ועל כך שהם מוכנים לנסוע לכל מקום שיסכים לקבלם. גנות הבהיר לנו, שאין כל סיכוי שתינתן לפליטים אורכה במהלכה ינסו למצוא מדינה אחרת שתקלוט אותם.

משטרת ההגירה המשיכה לצוד פליטים ליברים, ואלו הצטרפו לחבריהם בכלא "מעשיהו", אשר מסרבים לחזור לארצם בטרם יתייצב המצב. עד שלפתע, באמצע השבוע האחרון, חודשים לאחר שנראה היה שהמאבק למען הפליטים הליברים נחל כישלון, שוחררו הפליטים מהכלא בתנאים דומים לאלו שביקשנו עבורם.

150 ימי מעצרו של מנהיג הקהילה, איובה, עלו למשלם המיסים הישראלי 30,000 ₪. עלות מעצרם של 15 הפליטים הליברים שהוחזקו בכלא הסתכמה עד כה, בהערכה זהירה, ב-225,000 ₪. יש להניח שמישהו בקרב מקבלי ההחלטות טרח אף הוא לערוך את החישוב, והסיק שהליברים המתאספים בבתי הכלא מתבצרים כולם בעמדתם, שלא ישובו לליבריה במצבה הנוכחי אף ששחרורם אינו נראה באופק. מדוע נדרשו חמישה עשר עצורים וחמישה חודשי מעצר כדי להגיע למסקנה זו?

יום שלישי 22 ינואר 2008

שקיות

כך נראו בשבועות האחרונים משרדי מוקד סיוע לעובדים זרים:





המון שקיות. ערימות של שקיות.

אנשים טובים תרמו בגדים וצעצועים למען העצורים ב"קציעות" ולמען ילדיהם. בראשית השבוע נסעו השקיות אל הכלא.

בבג"ץ התקיים אתמול דיון בעתירת ארגוני זכויות האדם בדרישה לסגור את אגפי "הסהרונים" ב"קציעות", בהם מוחזקים הילדים באוהלים בקור המצמית של המדבר, ללא מעש, ללא תחזית לשחרור. "מה אתם מציעים במקום?", הקשו השופטים.

התמונות באדיבות עו"ד עדי וילינגר

יום ראשון 20 ינואר 2008

אתם מדינת חוק וזו הבעיה שלכם

טאנדי מטאמבו עצורה מאז חודש מרץ 2007 בגין שהייה שלא כדין. מטאמבו טוענת שהיא אזרחית זימבבואה, ושאינה מוכנה לשוב לזימבבואה בשל סכנה הנשקפת לה שם, ואולם בקשתה למקלט מדיני בישראל נדחתה, לאחר שגרסתה נמצאה לא אמינה. משטרת ההגירה ומשרד החוץ אינם מצליחים להשיג לה דרכון באמצעותו אפשר יהיה לגרשה מישראל. לזימבבואה אין נציגות בישראל, ומכל מקום זימבבואה מכחישה שהיא אזרחית שלה. משרד הפנים קבע שעל מטאמבו לגלות מניין היא, ושעד שלא תעשה כן לא תשוחרר מהכלא. משרד הפנים גורס שהיא אינה משתפת פעולה עם גירושה, וזו, לשיטתו, עילה להאריך את מעצרה ללא הגבלה.

השופטת שרה גדות מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב הורתה היום לשחרר את מטאמבו ממעצר:

"אין זה מתקבל על הדעת כי לא קיימת דרך להרחקתו של אדם השוהה בישראל שלא כדין, גם ללא הסכמתו. צודקת העותרת אשר, בדרכה שלה, טענה בבית הדין לביקורת משמורת ביום 15.3.07 כדלקמן: 'את שואלת אותי איך אצא מישראל ללא דרכון ואני לא יודעת מה לענות לך. את שואלת לאן אלך – ואין לי תשובה. אתם מדינת חוק וזו הבעיה שלכם.' בין שמדינת ישראל יכולה להרחיק את העותרת גם ללא שיתוף פעולה, אך היא איננה עושה כן במהירות הראויה, ובין שמדינת ישראל איננה יכולה להרחיק את העותרת, אפשרות שאיננה נראית לי סבירה, אין עוד מקום להחזיק את העותרת במשמורת. המשך החזקתה של העותרת במשמורת, בנסיבות העניין, איננה סבירה. אשר על כן אני מורה לשחרר את העותרת בתנאים..."

יום חמישי 10 ינואר 2008

למשמורת האם, בבית הסוהר בו נמצאת האם

לשבריר של שניה חשבנו היום, שאולי צודקים אותם אלה הטוענים, שכדי שיהיה טוב צריך להיות קודם לכן רע מאוד. החלטה איומה של משרד הפנים גררה החלטה איומה עוד יותר של בית המשפט. רק הצירוף של שתיהן יחד הצליח לזעזע את מי שצריך היה להזדעזע, ולהביא, לפחות באופן זמני, דברים על תיקונם.

כך התפרסם במהלך היום: לאזרחית הפיליפינים בת משותפת עם אזרח ישראלי. כיוון שהאב אזרח ישראלי, הבת היא אזרחית ישראלית. ההורים אינם בני זוג. הם מנהלים מאבק על משמורת הילדה. משרד הפנים מסרב להקנות לאם מעמד בישראל. האב פנה לבית המשפט בבקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ, על מנת שהאם לא תוציא מישראל את הבת.

כיוון שלאם אין מעמד, היא שוהה בישראל ללא היתר. על אף שהיא אם לילדה בת ארבע, היא נעצרה והושמה במתקן כליאה בחדרה.
בית המשפט המחוזי בחיפה נדרש היום לעניין צו עיכוב היציאה מהארץ, ולשאלה במשמורתו של מי מן ההורים תהיה הבת עד להכרעה בעניין המשמורת.

השופטת שושנה שטמר הורתה על מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ לבת וצו האוסר על גירושה של אימה, וזאת עד להכרעת בית המשפט לעניינים מינהליים בשאלת מעמדה של האם בישראל. עד לקביעה במשמורתו של מי מן ההורים תהיה הבת, הורתה השופטת שטמר על "החזרת הקטינה למשמורתה של האם, בבית הסוהר בו נמצאת האם." עוד קבעה השופטת שטמר, כי האב רשאי להוציא את בתו מן הכלא כל בוקר על מנת להביאה לגן, ואולם עליו להחזירה לאם, כלומר לכלא, עם תום הפעילות בגן.

הכלל הגדול לפיו לא אוסרים קטינים ולא שוללים את חירותם, אלא בנסיבות קיצוניות ויוצאות דופן כאמצעי אחרון ובהעדר כל חלופה אחרת – כמו לא היה. בשם טובת הילדה נשלחה פעוטה בת ארבע אל הכלא. השופטת שטמר לא ראתה אפילו להעיר, שיש לשחרר את האם המשמורנית מן הכלא עד להכרעה בעניין מעמדה בישראל. היה זה משרד הפנים שהתעשת
בעקבות הפרסומים בתקשורת, והורה לשחרר את האם, משום ש"העובדה שקטינה ישראלית תוכנס לכלא אינה הגיונית."

איזה סיפור. משעות הצהריים המוקדמות ועד הערב עקבנו אחריו בדריכות.

היינו עסוקים בו כל כך, שכמעט שכחנו שבאוהלים הפרוצים לכל רוח בכלא "קציעות" שבנגב אסורים כמאה ילדים, חלקם כבר חצי שנה. כמעט עשרים בני פחות משנתיים, מעל לשלושים נוספים בני פחות משש. הם אפריקאים, לא ישראלים, כך ש
החזקתם בתנאים מחפירים היא, כנראה, הגיונית. לעתים נדירות כותבים ומדווחים עליהם. למי אכפת.

יום ראשון 30 דצמבר 2007

פייסל מדדל

נחתם עוד פרק בקורותיו המטלטלות של פייסל מדדל: מבקש מקלט מסומליה, שאי אפשר לגרשו לסומליה; שהוחזק במעצר למעלה משלוש שנים בתואנות חסרות בסיס של "סיכון בטחוני"; שבשל "הסיכון הבטחוני" דחו בתי המשפט שוב ושוב את העתירות לשחרורו; שגורש לקפריסין והוחזר לישראל; שגורש שוב לקפריסין והוחזר שוב לישראל; שהוחזק שוב במעצר משך שנה וחצי משום שהוא "מסוכן"; ששוחרר בחודש אוקטובר 2006 לקיבוץ על ידי בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, לאחר שבית הדין קבע, שהטענה כי מדדל מסוכן "לא עומדת במבחן מינימלי של ביקורת השכל".

משרד הפנים לא נח. הוא ערער על החלטת השחרור. הוא טען, שבית הדין טעה כשקבע שמדדל אינו מסוכן, ושחרג מסמכותו כשהורה על שחרור למשך תקופה העולה על שנה וכשהתיר למדדל לעבוד בקיבוץ.

השופטת אסתר קובו מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב דחתה את ערעור משרד הפנים. "מסוכנתו" של מדדל לא הוכחה, פסקה השופטת קובו, והמעצר לא קידם בדבר את גירושו מישראל. ציפייתו של משרד הפנים, שמדדל יוחזק במעצר בשל טענה כללית של "מסוכנות", ושמשם יקדם בעצמו את גירושו, אינה סבירה. האחריות לגירושו של מדדל מוטלת גם על המדינה, שלא עשתה דבר כדי לקדם אותו. אל לה למדינה להפוך את המעצר לעונש. בית הדין, כך נפסק עוד, מוסמך לשחרר אדם לתקופה של עד שנתיים, ולהתיר לו לעבוד כדי קיים את עצמו.

התמונה באדיבות עו"ד שמאי ליבוביץ

יום שני 24 דצמבר 2007

מעיון במסמכים עולה

במשרד הפנים, במשרד התמ"ת ובפרקליטות לא מפלים. לגבי דידם, דין פועל בניין סיני כדין רופא אוקראיני. הקלות הבלתי נסבלת של הפקעת רישיונות, של מעצר ושל גירוש - היא מנת חלקו של זה וגם של זה. תשאלו את ד"ר סאלאווט יולמנוב.
ד"ר יולמנוב, אזרח אוקראינה, עבד כרופא מרדים בבית החולים "כרמל" בחיפה. הוא אמור היה לסיים את עבודתו בבית החולים "כרמל" בחודש אוקטובר 2007, ולעבור לעבוד בבית החולים "רמב"ם".

בית החולים "כרמל" הסדיר את האישורים להעסקתו. בחודש יולי 2007 פנה ד"ר יולמנוב ללשכת משרד הפנים בחיפה מצויד במסמכים שקיבל מבית החולים לצורך הארכת רישיון העבודה שלו. הפקידה בלשכה הזעיקה את המשטרה. החשד: ד"ר יולמנוב הציג מסמך מזויף מטעם משרד התמ"ת בעניין העסקתו. לטענת משרד הפנים, מסר מכתב מטעם התמ"ת לפיו תוארך העסקתו עד לחודש יוני 2008, אף שמשרד התמ"ת אישר את המשך העסקתו עד לחודש אוקטובר 2007 בלבד.

ד"ר יולמנוב נעצר בלשכה, ונלקח לתחנת המשטרה. הוא אמר לשוטרים שהתעקשו לחקור אותו בעברית שאינו דובר את השפה, שאינו יכול לקרוא את המסמכים שהוצגו בפניו, ושהוא אינו מבין מה מייחסים לו ואת מהות החקירה. הוא ביקש שיובא מתורגמן לרוסית. כשהשוטרים גילו שד"ר יולמנוב מקליט את החקירה הם היכו אותו. ד"ר יולמנוב הובהל לבית חולים, ולאחר שקיבל טיפול רפואי, הושם במעצר לצורך גירושו מישראל.

בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין קבע למחרת שלא הוכח שד"ר יולמנוב הציג מסמך מזויף, והורה לשחררו על מנת שיוכל להגיש עתירה להסדרת מעמדו. ד"ר יולמנוב עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב, ואולם כיוון שנותר ללא רישיון עבודה נאלץ לעזוב את הארץ ולהמתין להכרעת בית המשפט מחוץ לישראל.

בעתירתו טען, כי לא זייף שום מסמך, וכי לא הוצגה כל ראיה לכך שהמסמך שנטען שזויף אכן זויף והוגש על ידו. הוא הזכיר שהוא רופא, שהוזמן לעבוד על ידי שני בתי חולים בארץ, ומשום כך לא היתה לו סיבה לזייף מסמך כלשהו ולא היה לו בכך כל צורך.

משרד הפנים ומשרד התמ"ת הציגו בפני בית המשפט שני מסמכים זהים, הנושאים תאריכים שונים; האחד היתר של משרד התמ"ת להעסיק את ד"ר יולמנוב עד לחודש אוקטובר 2007 והאחר היתר להעסיקו עד לחודש יוני 2008. בתשובה לעתירה טענו, כי "מעיון במסמכים עולה" שהמסמך הנוגע לחודש יוני 2008 "ככל הנראה" זוייף על ידי ד"ר יולמנוב. הפקידה שחתומה על שני המסמכים הצהירה "שלא ייתכן שחתמה על אישור כאשר לא היתה בקשה להארכה עד שנת 2008". הפרקליטות דרשה לדחות את העתירה.

השופטת מיכל אגמון-גונן קיבלה את עתירתו של ד"ר יולמנוב:

"... לרשות המשיבים עומדות מעבדות מז"פ [מחלקה לזיהוי פלילי] מהטובות בעולם, ואין להם כל קושי לבחון אם המסמך שנטען שזויף אכן זויף. עצם האמור בתצהיר לפיו 'מעיון במסמכים עולה' כאשר לא ברור מי עיין במסמכים ועל מה מתבססת מסקנות מצביעה על חוסר הסבירות שבראיות המשיבים. אמנם גם אם היו מבססים המשיבים את עניין הזיוף, היה ניתן לשאול את השאלה האם העותר הוא זה שזייף את המסמך, אך מבלי שהמשיבים הביאו אפילו קצה ראיה לעניין הזיוף עצמו, וודאי שהחלטתם אינה סבירה... במקרה שלפניי, מקום שאין כל סיבה סבירה כי העותר יזייף מסמך, וכאשר מדובר ברופא שהעסקתו התבקשה על ידי שני בתי חולים, על המשיבים להציג ראיות חזקות לעצם הזיוף... אני מקבלת את העתירה ומורה למשיבים ליתן לעותר לאלתר את כל ההיתרים הדרושים לצורך העסקתו בבית החולים 'רמב"ם'... המשיבים ישאו בהוצאות העותר ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין... סכום זה נפסק בהתחשב בכך שהעותר, שלא יכול היה להמשיך ולעסוק במקצועו, נאלץ לעזוב את הארץ ולהמתין למעשה תקופה של כמעט חצי שנה עד לסיום ההליכים."

יום חמישי 20 דצמבר 2007

מלכוד

מאת: ניב מיכאלי, רופאים לזכוית אדם
ג'וזף הלר הסביר את הפרדוקס כך: אם אור הטייס היה מטורף, הוא לא היה צריך לצאת למשימות צבאיות, משום שמטורפים מקורקעים ולא חייבים לטוס. אבל אם היה מבקש לא לטוס, הרי שהיה נחשב שפוי, ולכן חייב לטוס. "אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב."

הפרדוקס שב"מלכוד 22" של הלר אינו יכול שלא לעלות בראשו של כל מי שפוגש במוחמד אדם. סיפורו מדגים את האבסורד שבטיפול באנשים חסרי מעמד בישראל.

מוחמד הוא פליט מדרפור, בן 24. הוא הגיע לארץ בגפו ומוחזק כפליטים רבים במעצר ב"קציעות", שבניהול שירות בתי הסוהר. בחודש ספטמבר האחרון התגלתה אצל מוחמד מחלת הלויקמיה. הוא זקוק לטיפולי כימותרפיה אינטנסיביים, הצפויים להימשך כשנה.

כל עוד נמצא מוחמד בכלא עול מימון הטיפולים הרפואיים מוטל על שירות בתי הסוהר. אך אליה וקוץ בה – מוחמד חשוף בשל מחלתו למחלות זיהומיות, ולכן הכלא אינו מסגרת ראויה עבורו. אין צורך לומר שהשהות בכלא יוצרת מתח רב אשר מזיק לאנשים חולים, אלא שהמצב ב"קציעות" גרוע עוד יותר.
הפליטים ב"קציעות" מוחזקים בתנאים משפילים ומבישים, ולנים בצפיפות רבה בקור העז של המדבר באוהלים שאינם מחוממים. על מוחמד לבחור בין המשך שהייה בכלא, הכרוכה בהשפלה ובסכנת הידבקות במחלות זיהומיות, לבין שחרור מהכלא והפסקת הטיפול החיוני להצלת חייו.

מוחמד הינו אחד מחמש מאות הפליטים מדרפור שהתמזל מזלם,
ועל פי הצהרת ראש הממשלה מחודש אוקטובר עתידים לקבל מעמד בישראל. פועל יוצא של המעמד הוא זכאות לביטוח בריאות ממלכתי. אם המדינה לא תענה לבקשתו לאפשר לו לקבל טיפול רפואי על סמך המעמד העתידי המובטח, ייאלץ מוחמד להמתין למימוש הצהרת ראש הממשלה, אשר מועד קיומה עודנו עלום ולוט בערפל.

סיפורו של מוחמד מצטרף לרשימה ארוכה ומתארכת של סיפורים של אנשים חסרי מעמד, עצורים אשר סובלים ממחלות קשות, שאת הטיפול היקר בהן לא יוכלו לממן בכוחות עצמם. רבים מביניהם בוחרים להיוותר בכלא על פני חוסר הוודאות שמחוץ לכלא, או חלילה השיבה למדינותיהם, שם ימותו.

יש לבטל את התניית הטיפול הרפואי בוויתור על חירותם של אנשים תוך פגיעה בסיכוי להחלמתם. המדינה ממילא מממנת את הטיפולים להם זקוקים האנשים החולים, כאשר הם מוחזקים על ידי שירות בתי הסוהר, ולכן לא ברור מדוע היא סבורה, שמחוץ לכותלי הכלא צריכים לשאת בעלות הטיפולים הרפואיים נדבנים ומתנדבים.

יום רביעי 19 דצמבר 2007

סהרונים

אתמול ביקרתי בכלא "קציעות" באגפים המכונים "סהרונים" – שני אגפי אוהלים, שבהם מוחזקים במעצר כ-200 נשים וילדים מבקשי מקלט, רובם מאריתריאה ומסודן. טווח הגילאים של הילדים העצורים במקום נע בין שלושה שבועות ל-18 שנים, ולפחות 16 ילדים הם בני פחות משנתיים.

מדינת ישראל, בנחישותה להרתיע פליטים מלהיכנס לישראל ולבקש בה מקלט, החליטה להפוך את חיי מבקשי המקלט לגיהינום עלי אדמות, ומוכנה לעשות זאת גם על חשבון ילדיהם של מבקשי המקלט. איש אינו יודע עד מתי יוחזקו במעצר כל אותם ילדים, שבשלב זה אי אפשר לגרשם בשל הסכנה הצפויה לחייהם במדינות מוצאם אם יוחזרו אליהן. הילדים ואמהותיהם מוחזקים באוהלים פרוצים לרוח החורפית המקפיאה של הלילה המדברי, ללא חימום, כשלכל אחד שתי שמיכות צמר צבאיות, וישנים על מיטות צבאיות צרות. אחד הילדים, בן 10 שנים, סיפר לי אתמול שהוא לא מצליח לישון בגלל הקור העז. אם לארבעה ילדים סיפרה לי שילדיה נרדמים רק בשעה 8 בבוקר, לאחר שמתחמם מעט.

אין במקום אנשי מקצוע האמונים על טובתם של ילדים, אין עובדים סוציאליים ואין סיוע נפשי לילדים. רבים מהם חוו חוויות פליטות קשות, וחווים כעת בחסות מדינת ישראל חוויה של מעצר בלתי מוגבל בזמן בתנאים לא תנאים, חוויה שייתכן שתותיר בנפשותיהם צלקות אותן ישאו כל חייהם. אין ב"קציעות" שירותי חינוך או משחקים, למעט מגלשה קטנה הממוקמת במרכז אחד האגפים. ילדה בת 14 מסודן, העצורה כבר חצי שנה ומשתוקקת ללמוד, שאלה אותי מדוע שירות בתי הסוהר לא טורח, לפחות, לדאוג לספרי קריאה.

המקלחות במקום מוקפות תעלת מים קטנה, שאינה מתנקזת לשום מקום. זבובים רבים מרקדים סביבה, ופגריהם של זבובים אחרים מוטלים בתוכה. המים החמים אינם מספיקים לכולם, וכאשר הם נגמרים, מרתיחות האימהות מים בקומקום חשמלי, מוזגות את המים לתוך דלי, ורוחצות את ילדיהן. הילדים, שחלקם מוחזקים במקום כבר חודשים רבים, אינם יוצאים מתחומיה של חומת הברזל האטומה המקיפה את אגפי האוהלים, וחייהם מתוחמים לשטח הצר בעל רצפת הבטון של האגף. הצבעים השולטים במקום הם אפור, חום וחאקי, וסוהרים נושאי נשק ואזיקים הם היחידים עמם יש לילדים העצורים אינטראקציה כלשהי.

בביקורי הקודם שאלתי את אחד מאנשי שירות בתי הסוהר מה מקור השם "אגפי סהרונים", והוא השיב לי בחיוך שמדובר בהכלאה בין המילים "בית סוהר" ו"צהרון". סוג של הומור. דקות ספורות קודם לכן עברנו ליד תאים קטנים ומסורגים בהם הוחזקו עצורים. עמיתתי שהצטרפה אליי תהתה בתמימות, מדוע הם מוחזקים בכלובים. "הם ערבים", השיב איש השב"ס.

יום שלישי 18 דצמבר 2007

הטיפול בערעור יימשך כסדרו

אם תהיתם מה ערכה של חירות בישראל, באה החלטה טכנית של רשמת בית המשפט העליון מאתמול והבהירה זאת.

הרשמת גאולה לוין קבעה שיש לפטור מהפקדת ערבון לכיסוי הוצאותיו של משרד הפנים אישה זרה שעירערה לבית המשפט העליון על החזקתה במעצר לצורך גירושה. המערעת טענה שהיא חסרת אמצעים, וביקשה לפטור אותה מהפקדת ערבון. פרקליטות המדינה התנגדה לבקשה. הרשמת לוין פטרה את המערערת מהפקדת הערבון "מתוך מגמה להבטיח את זכות הגישה לערכאות של מי שנתון במשמורת ומבקש להשתחרר ממנה, ולעניין זה אין לדקדק בבחינת סיכויי ההליך".

עמדת הפרקליטות ראויה לכל גנאי, והחלטת הרשמת - לשבח. ההליכים עד לקבלת ההחלטה הראויה ראויים הרבה פחות.

בימים שבהם שימש בעז אוקון בתפקיד רשם בית המשפט העליון ניתנה הנחייה שלא לגבות אגרה ולא לקבוע ערבון בהליכים שעניינם שחרור של מי שמוחזקים במעצר לצורך גירושם. ההליכים שהוגשו לבית המשפט העליון בעניינים אלה טופלו מיד. לא ברור מה עלה בגורלה של הנחייה זו, ומדוע נדרשו לבית המשפט העליון למעלה מארבעה חודשים כדי להגיע לתוצאה שכזו בעניינה של אירנה קרקישקה, המערערת שהופטרה מהפקדת הערבון.

קרקישקה נעצרה בגין שהייה שלא כדין בראשית חודש מאי 2007. בעתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב טענה שהליכי התרת נישואיה מאזרח ישראלי מתמשכים, ולצורך כך ביקשה שהות לשהות בישראל ואת שחרורה ממעצר. עתירתה נדחתה בראשית חודש יולי. השופטת מיכל רובינשטיין קבעה שקרקישקה לא תגורש עד למחצית חודש יולי, מועד ישיבת ההוכחות בבית המשפט לענייני משפחה, ושאין הצדקה לשחררה ממעצרה. עם זאת, בפסק הדין ציינה השופטת רובינשטיין, שהמעצר גורם לעותרת למצוקה רבה, והפנתה את תשומת לב האחראים במתקן הכליאה למצבה.

במחצית חודש אוגוסט הוגש ערעורה של קרקישקה לבית המשפט העליון. מאז הוגש הערעור ועד היום הוא טופל על ידי הרשמים של בית המשפט העליון. כלומר, התיק לא הובא בפני שופט, הוא לא נקבע לדיון ולא ניתנו בו החלטות מהותיות זולת החלטות טכניות של הרשמים בעניין הפקדת הערבון (החלטה על ערבון; החלטות המורות למערערת להמציא את בקשתה למשיבים; הוראה לפרקליטות להשיב לבקשה; ומתן היתר למערערת להשיב לתשובת הפרקליטות). רק אתמול, כאמור, למעלה מארבעה חודשים מאז הוגש הערעור, ניתנה ההחלטה הראויה בדבר הפטור מהפקדת הערבון. הרשמת לוין קבעה ש"הטיפול בערעור יימשך כסדרו".

יום שישי 14 דצמבר 2007

ומה אם הם בני זוג?

דייזי בריל, אזרחית הפיליפינים, נחתה בנתב"ג לפני שלושה שבועות. היא באה לישראל כדי לבקר ידיד ישראלי, דניאל פנחס, שהכירה בעבר. משרד הפנים סרב לאפשר את כניסתה לישראל. הטעם לכך: "חשש של ממש" שבריל עומדת להשתקע בישראל. וכל כך למה? משום שפנחס מצוי בהליכי גירושין ובריל גרושה בעצמה, ובתשאול שנערך לבריל עם בואה, היא חלקה עם אנשי משרד הפנים כוונות רומנטיות. פנחס, מצידו, הכחיש כוונות שכאלה, אבל הצהיר שהוא מבקש לארח את בריל בישראל, ומוכן אף להפקיד ערבות ג