להדליק נורה אדומה ובולטת
בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, מהגרי עבודה יכולים להחזיק ברישיון ישיבה תקופה מקסימאלית של חמש שנים ושלושה חודשים. לאחר מכן עליהם לעזוב את ישראל. במהלך השנים פנו אל הרשויות מעבידים סיעודיים, המעסיקים מהגרי ומהגרות עבודה, וביקשו להאריך את רישיון הישיבה של עובדיהם מעבר לתקופה מקסימאלית זו נוכח תלותם בעובדיהם, נוכח העובדה שמדובר בעבודה שבה נדרש קשר אישי קרוב בין המטפל למטופל, ונוכח הקושי שקשישים רבים מוצאים באיתור עובד מתאים חדש ובהסתגלות אליו.
משום ההכרה בקושי הטמון בהגבלה זו, שהייתה בעבר מוחלטת, תוקן חוק הכניסה לישראל ונקבעה בו הוראה מיוחדת, המאפשרת להאריך את רישיונות ישיבתם של מהגרי עבודה בענף הסיעוד מספר בלתי מוגבל של פעמים, בכל פעם לשנה אחת, כל עוד העובד מועסק אצל אותו מטופל. על מנת שמעסיק ועובד יהיו רשאים לבקש את הארכת רישיון הישיבה של המטפל, שמיצה את פרק הזמן המקסימאלי לשהותו בארץ, עליהם לעמוד בשני תנאים – העובד הועסק על ידי אותו המטופל במשך שנה אחת ברציפות לפחות; וניתנה חוות דעת של עובד סוציאלי, רופא או אח מוסמך, לפיה הפסקת העסקת העובד תגרום לפגיעה קשה במטופל.
ואולם, גם בכך לא תמו קשייהם של מטופלים סיעודיים. במספר לא מבוטל של מקרים פנו מעסיקים, שפיתחו תלות משמעותית בעובדיהם, לאחר שאלה מיצו את התקופה המקסימאלית שקובע החוק והועסקו אצל מעסיקם האחרון במשך פחות משנה. לפי לשון החוק, נדמה שאין כל אפשרות להאריך בנסיבות אלה את רישיונם, ונגזר על המעסיקים להיפרד מעל העובדים בהם הם תלויים.
בתי המשפט לעניינים מינהליים, שבמסגרת עתירות נגד החלטות משרד הפנים בעניין זה נתקלו במקרים מכמירי לב, התקשו לעמוד מנגד. כך, למשל, דנה השופטת פלפל מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב בעניינה של מעסיקה ניצולת שואה, שלפי חוות דעת רפואית שהוצגה, סובלת מעיוורון בעינה האחת וכמעט עיוורת בעינה השנייה, וכן סובלת מסכרת, מחרדה ומדיכאון. עוד לפי חוות הדעת, המעסיקה פיתחה תלות מוחלטת במטפלת הסיעודית, וכל אזכור של האפשרות שהמטפלת תעזוב מחמיר את מצבה הפיזי והנפשי. אף על פי כן סירב משרד הפנים להאריך את רישיון ישיבתה מן הטעם שהיא מועסקת אצל מעסיקה זו פחות משנה.
נוכח המקרים הקשים שהגיעו לפתחם, פסקו שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים, פעם אחר פעם אחר פעם, כי במקרים בהם הוכח כי אכן תיגרם למטופל פגיעה קשה אם ייאלץ מטפלו לעזוב, ניתן "להגמיש" את התנאי, לפיו נדרשת תקופת עבודה מינימאלית של שנה עבור המעסיק האחרון, ולהאריך את רישיונות ישיבתם של מהגרי עבודה גם כשתנאי זה אינו מתקיים. שופטים אחרים של בתי המשפט לעניינים מינהליים סברו כי אי אפשר לקבל פרשנות כזו, החורגת מלשון החוק.
היום ניתן ברוב דעות פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין זה במסגרת ערעור שהוגש על ידי המדינה, וסתם את הגולל על האפשרות להאריך רישיונות ישיבה של עובדי סיעוד במקרים אלה. אמנם, השופטת פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, סברה, כי קיימת אפשרות כזו בהתאם לאחד מסעיפי חוק הכניסה לישראל, המאפשר הארכת רישיונות ישיבה של מהגרי עבודה "אם נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק או לחברה", אולם שופטי הרוב, השופט רובינשטיין ושופטת בית המשפט המחוזי (במינוי זמני בבית המשפט העליון) ברלינר, פסקו כי אי אפשר לקבל פרשנות זו, וכי לא קיימת אפשרות להארכת רישיון ישיבה של עובד סיעוד, שמיצה את תקופת חמש השנים ושלושת החודשים שבחוק ומועסק על ידי מעסיקו פחות משנה.
קשה לטעון כי פסק דינם של שופטי הרוב ונימוקיהם מופרכים מבחינה משפטית, על אף השלכותיו הקשות על מעסיקים סיעודיים, שמצבם בכי רע. ואולם, גם בתוך הניתוח המשפטי הסביר של המצב החוקי הצליח השופט רובינשטיין לדחוק נימוק נוסף, מיותר ומקומם: העובדת, במקרה שהובא בפני בית המשפט, שהתה בישראל שלא כדין והדבר צריך "להדליק נורה אדומה ובולטת" ולהוות עילה לסרב להסדיר מחדש את מעמדה. כאשר בוחנים את עובדות המקרה, כפי שהן מתוארות בפסק הדין עצמו, אנו למדים, פעם נוספת, כי שהותה של העובדת "שלא כדין" אינה אלא תוצאה של הכבילה הידועה לשמצה, שאליה התייחסנו כאן מספר פעמים, כשאנו מציינים שלשופטי בית המשפט העליון ולשופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים אין מושג ירוק באשר לתוכנו של פסק הדין, בו נפסל לפני כשנתיים הסדר הכבילה.
מפסק הדין שניתן היום אפשר ללמוד, כי העובדת במקרה זה החזיקה ברישיון ישיבה, שפקע בשל פטירת מעסיקתה. זוהי כבילה בלתי חוקית של עובד למעסיק. עוד ניתן למצוא בפסק הדין טרוניה כלפי העובדת, שלא פעלה בהתאם לנוהל המכונה "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", המאפשר לעובד שאיבד את מעמדו להסדירו מחדש. נוהל זה, נזכיר, אף הוא נפסל במסגרת פסק הדין שדן בהסדר הכבילה. בפסק הדין נקבע, כי האפשרות לפעול בהתאם לנוהל אינה מכשירה את הפיכתו של מי שיחסי עבודתו עם מעסיקו הסתיימו ולא פעל לפי הנוהל, לשוהה שלא כדין.
דומה שהגיעה השעה, שהמכון להשתלמות שופטים יזמין את שופטי בית המשפט העליון ואת שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים, שמעולם לא טרחו ללמוד את פסק הדין בעניין הכבילה ופוסקים פעם אחר פעם בניגוד לקביעותיו, לערב הקראה חגיגי של פסק הדין.
משום ההכרה בקושי הטמון בהגבלה זו, שהייתה בעבר מוחלטת, תוקן חוק הכניסה לישראל ונקבעה בו הוראה מיוחדת, המאפשרת להאריך את רישיונות ישיבתם של מהגרי עבודה בענף הסיעוד מספר בלתי מוגבל של פעמים, בכל פעם לשנה אחת, כל עוד העובד מועסק אצל אותו מטופל. על מנת שמעסיק ועובד יהיו רשאים לבקש את הארכת רישיון הישיבה של המטפל, שמיצה את פרק הזמן המקסימאלי לשהותו בארץ, עליהם לעמוד בשני תנאים – העובד הועסק על ידי אותו המטופל במשך שנה אחת ברציפות לפחות; וניתנה חוות דעת של עובד סוציאלי, רופא או אח מוסמך, לפיה הפסקת העסקת העובד תגרום לפגיעה קשה במטופל.
ואולם, גם בכך לא תמו קשייהם של מטופלים סיעודיים. במספר לא מבוטל של מקרים פנו מעסיקים, שפיתחו תלות משמעותית בעובדיהם, לאחר שאלה מיצו את התקופה המקסימאלית שקובע החוק והועסקו אצל מעסיקם האחרון במשך פחות משנה. לפי לשון החוק, נדמה שאין כל אפשרות להאריך בנסיבות אלה את רישיונם, ונגזר על המעסיקים להיפרד מעל העובדים בהם הם תלויים.
בתי המשפט לעניינים מינהליים, שבמסגרת עתירות נגד החלטות משרד הפנים בעניין זה נתקלו במקרים מכמירי לב, התקשו לעמוד מנגד. כך, למשל, דנה השופטת פלפל מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב בעניינה של מעסיקה ניצולת שואה, שלפי חוות דעת רפואית שהוצגה, סובלת מעיוורון בעינה האחת וכמעט עיוורת בעינה השנייה, וכן סובלת מסכרת, מחרדה ומדיכאון. עוד לפי חוות הדעת, המעסיקה פיתחה תלות מוחלטת במטפלת הסיעודית, וכל אזכור של האפשרות שהמטפלת תעזוב מחמיר את מצבה הפיזי והנפשי. אף על פי כן סירב משרד הפנים להאריך את רישיון ישיבתה מן הטעם שהיא מועסקת אצל מעסיקה זו פחות משנה.
נוכח המקרים הקשים שהגיעו לפתחם, פסקו שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים, פעם אחר פעם אחר פעם, כי במקרים בהם הוכח כי אכן תיגרם למטופל פגיעה קשה אם ייאלץ מטפלו לעזוב, ניתן "להגמיש" את התנאי, לפיו נדרשת תקופת עבודה מינימאלית של שנה עבור המעסיק האחרון, ולהאריך את רישיונות ישיבתם של מהגרי עבודה גם כשתנאי זה אינו מתקיים. שופטים אחרים של בתי המשפט לעניינים מינהליים סברו כי אי אפשר לקבל פרשנות כזו, החורגת מלשון החוק.
היום ניתן ברוב דעות פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין זה במסגרת ערעור שהוגש על ידי המדינה, וסתם את הגולל על האפשרות להאריך רישיונות ישיבה של עובדי סיעוד במקרים אלה. אמנם, השופטת פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, סברה, כי קיימת אפשרות כזו בהתאם לאחד מסעיפי חוק הכניסה לישראל, המאפשר הארכת רישיונות ישיבה של מהגרי עבודה "אם נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק או לחברה", אולם שופטי הרוב, השופט רובינשטיין ושופטת בית המשפט המחוזי (במינוי זמני בבית המשפט העליון) ברלינר, פסקו כי אי אפשר לקבל פרשנות זו, וכי לא קיימת אפשרות להארכת רישיון ישיבה של עובד סיעוד, שמיצה את תקופת חמש השנים ושלושת החודשים שבחוק ומועסק על ידי מעסיקו פחות משנה.
קשה לטעון כי פסק דינם של שופטי הרוב ונימוקיהם מופרכים מבחינה משפטית, על אף השלכותיו הקשות על מעסיקים סיעודיים, שמצבם בכי רע. ואולם, גם בתוך הניתוח המשפטי הסביר של המצב החוקי הצליח השופט רובינשטיין לדחוק נימוק נוסף, מיותר ומקומם: העובדת, במקרה שהובא בפני בית המשפט, שהתה בישראל שלא כדין והדבר צריך "להדליק נורה אדומה ובולטת" ולהוות עילה לסרב להסדיר מחדש את מעמדה. כאשר בוחנים את עובדות המקרה, כפי שהן מתוארות בפסק הדין עצמו, אנו למדים, פעם נוספת, כי שהותה של העובדת "שלא כדין" אינה אלא תוצאה של הכבילה הידועה לשמצה, שאליה התייחסנו כאן מספר פעמים, כשאנו מציינים שלשופטי בית המשפט העליון ולשופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים אין מושג ירוק באשר לתוכנו של פסק הדין, בו נפסל לפני כשנתיים הסדר הכבילה.
מפסק הדין שניתן היום אפשר ללמוד, כי העובדת במקרה זה החזיקה ברישיון ישיבה, שפקע בשל פטירת מעסיקתה. זוהי כבילה בלתי חוקית של עובד למעסיק. עוד ניתן למצוא בפסק הדין טרוניה כלפי העובדת, שלא פעלה בהתאם לנוהל המכונה "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", המאפשר לעובד שאיבד את מעמדו להסדירו מחדש. נוהל זה, נזכיר, אף הוא נפסל במסגרת פסק הדין שדן בהסדר הכבילה. בפסק הדין נקבע, כי האפשרות לפעול בהתאם לנוהל אינה מכשירה את הפיכתו של מי שיחסי עבודתו עם מעסיקו הסתיימו ולא פעל לפי הנוהל, לשוהה שלא כדין.
דומה שהגיעה השעה, שהמכון להשתלמות שופטים יזמין את שופטי בית המשפט העליון ואת שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים, שמעולם לא טרחו ללמוד את פסק הדין בעניין הכבילה ופוסקים פעם אחר פעם בניגוד לקביעותיו, לערב הקראה חגיגי של פסק הדין.
