ככל שתהיה בידו עילה לכך

מעדכנים את קוראי הבלוג, העוקבים בדריכות אחר סיפורו של רוסתם מנוקיאן.

תקציר הפרקים הקודמים: מנוקיאן הוא צעיר, שחי בישראל כבר שש עשרה שנים. בקשתו למעמד בישראל נדחתה רק משום שבנעוריו למד בסמינר של הכנסיה הארמנית בירושלים. השופט נעם סולברג מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קבע שמדובר ב"דפוס חיים בדלני", ודחה את עתירתו. השופטת מרים נאור מבית המשפט העליון סברה שיש לעצור את מנוקיאן עד להכרעה בערעורו, וכיוון שהוא לא הסכים להיחבש - דחתה את הבקשה לצו ארעי שיאסור על גירושו. השופט אליקים רובינישטיין, שכיועץ משפטי לממשלה פעל לסכל את ההסדר למתן מעמד לילדים שגדלו ובגרו בישראל, סרב לפסול עצמו מלשבת בדין.

בסוף השבוע שעבר דן בית המשפט העליון בערעור. נציג הפרקליטות הסכים שעניינו של מנוקיאן יבחן במסגרת הועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים. עורך דינו של מנוקיאן משך את הערעור. מנוקיאן, חתמו השופטים, זכאי "לשוב ולפנות לערכאות, ככל שתהיה בידו עילה לכך." עד לסיום ההליכים אסור לגרשו מישראל.

משרשרים

אם יש דבר שמוציא את פקידי ההגירה בישראל מדעתם הוא "משרשרים": מהגרים לא יהודים שרכשו בישראל מעמד, ומבקשים להקנות מעמד ללא יהודים אחרים. בהחלטות להקנות מעמד בישראל לקהילת הכושים העבריים ולילדי מהגרי עבודה נקבע במפורש, שמי שקיבל מעמד בישראל מכוח ההסדרים הללו לא יוכל להקנות מעמד לאחרים. אז נקבע. אין שום צידוק להפלות בין תושבי ישראל, ולהחליט שיהיו כאלה שלא יוכלו להקנות מעמד לבני משפחותיהם, רק משום ההסדר מכוחו רכשו בעצמם את מעמדם.

פסק דין שניתן היום מלמד על התנכלות ל"משרשרים". גנאדי סקוסירב הגיע לישראל עם אשתו הראשונה ועם בנו בשנת 1991. בהסתמך על מסמכיה של אשתו בדבר יהדותה רכשו אזרחות ישראלית. בשנת 2001, עשר שנים לאחר שהגיע לישראל, נפרד מאשתו. בשנת 2006 היא הלכה לעולמה. סקוסירב שב לבקר באזרביג'אן, ארץ מוצאו, שם פגש באהבת נעוריו. הוא נישא לה, הזמינה לישראל, וביקש להקנות לה מעמד. סקוסירב ואשתו הוזמנו ל"לשכת הקשר" – ארגון חשאי בדימוס, שמשרד הפנים נעזר בו (לא ברור באיזו סמכות) לצורך תשאולים וחקירות של מבקשי מעמד ממדינות חבר העמים. לשכת הקשר הורתה לסקוסירב להציג את המסמכים בדבר יהדותה של אשתו הראשונה כתנאי לטיפול בבקשה להסדרת מעמדה של אשתו השניה. ללא המסמכים, נמסר לו, על אשתו לצאת את הארץ.

סקוסירב הבהיר, שהמסמכים אינם ברשותו, משום שנפרד מאשתו הראשונה מספר שנים לפני שנפטרה, וממילא אין בהם צורך בשלב זה, שנים לאחר שרכש אזרחות ישראלית. לא הועיל לו. בג"ץ סרב להתערב בעניין מטעמים פרוצדוראליים: החליט שהעניין מצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ולכן דחה את העתירה וביטל את צו הביניים, שאסר על גירושה מישראל של בת הזוג.

אין לדבר סוף

ממשיכים לעקוב אחר טיפולה של מערכת המשפט ברוסתם מנוקיאן, הצעיר שחי בישראל כבר שש עשרה שנים, ובקשתו למעמד בישראל נדחתה רק משום שבנעוריו למד בסמינר של הכנסיה הארמנית בירושלים. "דפוס חיים בדלני" כינה זאת השופט נעם סולברג מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שדחה את עתירתו. השופטת מרים נאור מבית המשפט העליון הציעה שהצעיר, המתהלך חופשי, ימתין במעצר עד להכרעה בערעורו, וכשסרב - מיאנה לתת צו ארעי שיאסור על גירושו.

כעת הגיע תורו של השופט אליקים רובינשטיין. קודם שהתמנה לבית המשפט העליון שימש השופט רובינשטיין בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. כפי שסיפרנו זה מכבר, בתפקידו ובתוארו זה פעל לסכל את ההסדר למתן מעמד לילדים שגדלו ובגרו בישראל, ולתקופת מה אף הצליח בכך. כעת יושב השופט רובינשטיין בדין בתיקים שעניינם ההסדר, נגדו פעל, ובוחן את האופן בו מיישמו משרד הפנים. עורך דינו של מנוקיאן ביקש שהשופט רובינשטיין יפסול עצמו. השופט רובינשטיין דחה את הבקשה.

לא היה נגרם קושי ממשי לבית המשפט לו השופט רובינשטיין היה נמנע מלשבת בתיקים שעניינם הוא ההסדר. דומה שלא נותרו רבים שכאלה. ואולם, השופט רובינשטיין מתעקש לפסוק בתיקים אלה. אם יאלץ לפסול עצמו בתיק זה, קבע, "אין לדבר סוף". האם רק לבקשות הפסילה העתידיות מתכוון השופט רובינשטיין, שמא גם לתופעת הילדים שמבקשים לרכוש מעמד בישראל?

מאזן הנוחות

לא מכבר סיפרתי על הצעיר שננטש בילדותו בארמניה, ובגיל שתיים עשרה הגיע לישראל כדי ללמוד בסמינר של הכנסיה הארמנית בירושלים. כשמלאו לו שמונה עשרה עזב את הכנסיה, והחל לנהל אורח חיים חילוני. בקשתו לרכוש מעמד בישראל על פי ההסדר למתן מעמד לילדים שגדלו ובגרו בישראל נדחתה, משום שבנעוריו למד בכנסיה. בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קיבל את עמדת משרד הפנים, וקבע שאף שהבקשה הוגשה כשלצעיר מלאו עשרים ושבע שנים, הרי שהתקופה שהתחנך בכנסיה מלמדת על דפוס חיים בדלני ועל כך שלא התערה בחברה הישראלית.

לא מעט תגובות כעוסות ומזועזעות קיבלתי לפוסט. קוראים רבים ביקשו לברר, האם הוגש ערעור לבית המשפט העליון. ובכן, בשבוע שעבר הוגש ערעור. מי שהזדעזעו מפסיקתו של בית המשפט לעניינים מינהליים מתבקשים לאחוז בחוזקה בידיות המושב.

עורך דינו של רוסתם מנוקיאן, זהו שמו של אותו צעיר, הגיש עם הערעור בקשה שגרתית למדי: בית המשפט התבקש לתת צו ארעי, המורה למשרד הפנים להימנע ממעצרו ומגירושו של מנוקיאן מישראל עד להכרעה בערעור. בקשות לסעדים זמניים שכאלה מוכרעות בדרך כלל על פי "מאזן הנוחות". בית המשפט בוחן, האם הנזק שייגרם למבקש, אם הסעד הזמני לא יינתן לו, עולה על התועלת שתפיק המדינה מאי מתן אותו סעד. אם הנזק עולה על התועלת, "מאזן הנוחות" נוטה לטובת המבקש, ובית המשפט מורה על מתן הסעד הזמני. בנסיבות עניינו של מנוקיאן ברור כמו מאליו, שהנזק שייגרם לו אם יאלץ לעזוב את ישראל כיום, כשהוא בן עשרים ושמונה, למדינה ממנה הגיע בגפו בגיל שתיים עשרה, עולה לאין שיעור על התועלת שתפיק ישראל מיציאתו המיידית, עוד בטרם יוכרע הערעור.

אלא שאותו שיבוש, כך נכנה זאת, שהביא לדחיית בקשתו של מנוקיאן למעמד, ולדחיית עתירתו על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים, מצא את דרכו גם לבית המשפט העליון. תחילה הציעה השופטת מרים נאור, שיינתן צו זמני, לפיו מנוקיאן לא יגורש, ובתנאי שיוחזק במעצר עד להכרעה בערעור. מנוקיאן, יש להדגיש, מתהלך חופשי. כלומר, השופטת נאור הציעה לחבוש את מנוקיאן, ולאפשר לו להמתין בבית הסוהר להכרעת בית המשפט בעניינו, וכל כך רק משום שהעז לבקש לרכוש מעמד במדינה, בה הוא מתגורר במשך שש עשרה שנים מאז היה ילד. מנוקיאן סרב, כמובן, להצעה, והשופטת נאור דחתה את הבקשה לצו ארעי:

"מאזן הנוחות אינו נוטה בנסיבות העניין לטובת המבקש. שמירת 'המצב הקיים' של שהיה בלתי חוקית בישראל היא שמירת מצב קיים בלתי חוקי. כפי שמציינת המדינה, אם יזכה המבקש בסופו של יום בערעור, לא תהיה כל מניעה מהמבקש לממש את זכותו למעמד בישראל. אי-מתן צו המניעה לא יגרום אפוא למצב בלתי הפיך."

דפוס חיים בדלני

שוו בנפשכם: בית משפט לעניינים אדמיניסטרטיביים בצרפת אישר את החלטת משרד הפנים הצרפתי, שלא להקנות מעמד לצעיר יהודי בן עשרים ושבע, משום שבנעוריו למד בישיבה.

הצעיר ננטש על ידי הוריו בארמניה כשהיה בן ארבע וגדל בבית יתומים. בגיל שתיים עשרה הגיע בגפו לצרפת כדי ללמוד בישיבה. כשמלאו לו שמונה עשרה החליט לנהל אורח חיים חילוני. הוא עזב את הישיבה, והחל ללמוד מחשבים. הצעיר הגיש בקשה להסדיר את מעמדו על פי החלטת ממשלת צרפת, להסדיר את מעמדם של ילדים שגדלו ובגרו בצרפת, ואולם בקשתו נדחתה, משום שבנעוריו למד בישיבה. בית המשפט הצרפתי דחה את עתירתו נגד החלטת משרד הפנים הצרפתי. "על מנת לבדוק את זיקתו האובייקטיבית של הילד לצרפת", פסק בית המשפט, "נקבע בהחלטת הממשלה תנאי, לפיו עליו ללמוד בבית ספר בצרפת, תנאי שנועד לבחון את התערותו בחברה הצרפתית. העותר לא עמד בתנאי זה. שש שנות לימודיו בישיבה אינן מלמדות על התערות אלא על דפוס חיים בדלני."

שיוויתם בנפשכם? ובכן, בית המשפט לעניינים אדמיניסטרטיביים בצרפת לא אישר החלטה שכזו של משרד הפנים הצרפתי מעולם. לעומת זאת, בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (השופט נעם סולברג), אישר את החלטת משרד הפנים הישראלי, שלא להקנות על פי החלטת הממשלה מעמד בישראל לאדם צעיר, שאלה הן בדיוק נסיבות חייו, להוציא תיקון אחד: לא בישיבה הוא למד בנעוריו, אלא בסמינר של הכנסיה הארמנית בירושלים.

מראית פני הצדק

"מערכת השפיטה נבנית ממסד ועד טפחות. המסד הוא הדין, הנותן בידו של השופט את עט או מחשב ההכרעה, הטפחות הן האמון. אין הגדרה לאמון זה; הוא מבוסס על תחושה ציבורית..." (השופט אליקים רובינשטיין, ע"פ 9893/06)

בחודש פברואר 2003 עתרה האגודה לזכויות האזרח לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב בשמם של ארבעה ילדים למהגרי עבודה שבגרו בישראל. בעתירה התבקש בית המשפט להורות לשר הפנים להקנות לעותרים רישיונות לישיבת קבע בישראל, ולהורות עוד, כי גם ילדים אחרים למהגרי עבודה, שעניינם כשל העותרים, ירכשו רישיונות לישיבת קבע בישראל.

כחודש לאחר הגשת העתירה התחלפה הממשלה, ואברהם פורז התמנה לכהן כשר הפנים. השר פורז החליט להיענות לעתירה, והורה למנהל מינהל האוכלוסין להודיע על החלטתו לבית המשפט.

אליקים רובינשטיין שימש באותם ימים בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בתפקידו ובתוארו זה פנה בחודש מאי 2005 לראש הממשלה, אריאל שרון, במכתב שעניינו: "נושאי אזרחות". במכתבו העלה היועץ רובינשטיין מספר עניינים הקשורים במעמד בישראל שהיו התלויים ועומדים באותה עת בפני בתי המשפט. אחד מן העניינים הוא "מעמד לילדי עובדים זרים". מטרתו של המכתב היתה לסכל את כוונת שר הפנים דאז להודיע על החלטתו לבית המשפט.

היועץ רובינשטיין ביקש מראש הממשלה ללבן בדחיפות את ענייני המעמד בפורום בראשותו. כיועץ משפטי לממשלה חיווה דעתו, שהעמדה "שתוגש לבית המשפט צריך שתהיה על דעת גורמי הממשלה הרלבנטיים." ענייני המעמד בישראל, כך נטען במכתב, מעלים שאלות ה"טומנות בחובן הכרעה בסוגיה עקרונית של השיקולים למתן אזרחות מטעם המדינה", שמצריכות הכרעה "שבין שבות להגירה (וכידוע ישראל עצמה ככלל מדינת שבות)."

בעניינם של ילדים למהגרי עבודה ("עובדים זרים") חיווה היועץ רובינשטיין דעתו, כי השאלה שמתבקשת בה הכרעה היא "האם אכן מוכנה מדינת ישראל ליתן מעמד (לעתים בדרגה הגבוהה ביותר, קרי אזרחות) למי ששהה בה תקופה ממושכת שלא כדין, רק מכוח שהותו זו."

במכתבו הביע היועץ רובינשטיין חשש, שאם יינתן מעמד לילדי מהגרי עבודה יהיה על המדינה להקנות מעמד גם לילדים ערבים: "כלל זה, אם ייקבע ביחס לילדי עובדים זרים, יחול, מאותם טעמים ממש גם על ילדיהם של שוהים בלתי חוקיים בישראל מהשטחים, מירדן וממדינות אחרות." עוד כתב: "החלטה זו אינה תואמת החלטת ממשלה מאוגוסט 2002 לפיה הוקמה מנהלת ההגירה ובה הוחלט על גירושם של אלפי שוהים שלא כחוק, ואף הוקצו לכך תקציבים."

היועץ רובינשטיין ציין במכתבו הערכות, לפיהן "מנתונים ראשונים שהוצגו עולה שמדובר באלפים של ילדים, אשר אם יינתן מעמד להם ולמשפחותיהם, אנו עומדים בפני מתן מעמד לעשרות אלפי שוהים שלא כחוק, על פי החלטת שר הפנים."

להערכות המאיימות, שבחר להביא בפני ראש הממשלה, לא היה, כמובן, יסוד. בסיום שני המבצעים שנערכו בשנים 2005 ו-2006 להסדרת מעמדם של ילדי מהגרי עבודה ובני משפחותיהם, התברר, כי מדובר בכמה מאות בודדות של ילדים.

היועץ רובינשטיין חתם את מכתבו בקביעה, כי נושאי המעמד השונים, ובהם מעמד לילדי מהגרי עבודה, "יוצרים תמונה של שינוי כולל של מדיניות ההגירה של מדינת ישראל, ופתיחת שעריה בפני זרים רבים שאינם זכאי שבות, ושאין להם, על פני הדברים, טעמים מיוחדים שיש בהם כדי לזכותם במעמד בישראל."

מכתבו של היועץ רובינשטיין הוביל בפועל לסיכול החלטתו של השר פורז. הוקמה וועדת שרים לענייני מינהל האוכלוסין, שדנה, בין היתר, בסוגיית ההסדר למתן מעמד לילדי מהגרי עבודה ולבני משפחותיהם. משמעות הדבר, למעשה, היתה נטילת סמכותו של שר הפנים להתוות מדיניות בסוגיה הנדונה. כתוצאה מכך נדרשו למעלה משנתיים ימים בטרם התקבלה החלטת הממשלה הראשונה בסוף חודש אוגוסט 2005.

לימים התמנה היועץ רובינשטיין לשופט בבית המשפט העליון. עמדותיו של היועץ רובינשטיין בעניינים של הגירה ושל מעמד בישראל באות לידי ביטוי בפסקי דינו של השופט רובינשטיין.

לו היה השופט רובינשטיין יושב לדין בעניינים של הגירה ושל מעמד, שלא היתה לו נגיעה אליהם בימים שטרם מונה לשופט – ניחא. ואולם, השופט רובינשטיין לא רואה מניעה עקרונית לשבת בתיקים, שעניינם ההסדר למתן מעמד לילדי מהגרי עבודה – אותו הסדר שבתפקידו כיועץ משפטי לממשלה פעל לסכל.

כאשר שובץ במסגרת ההרכב שדן בעתירת האגודה לזכויות האזרח ומוקד סיוע לעובדים זרים בעניין תנאים שנקבעו בהחלטת הממשלה בדבר ההסדר, לא פסל עצמו מיוזמתו. האגודה והמוקד נאלצו להגיש בקשה לפסילתו. רק בעקבות הגשת הבקשה החליט השופט רובינשטיין לפסול עצמו, אף שלטעמו לא היתה לכך הצדקה. השופט רובינשטיין כתב בהחלטתו, שמעורבותו היתה רק בראשית הדיונים על אודות ההסדר. מעורבות זו אינה מגלה חשש ממשי למשוא פנים, ואין לו "קושי לדון בנושא העתירה בפתיחות דעת גמורה." "ואולם," הוסיף השופט רובינשטיין, "רק מטעמי מראית פני הצדק אחמיר עם עצמי ואמנע משבת בדין בתיק זה."

בראשית השבוע נתן השופט רובישנטיין החלטה בבקשה לצו ביניים בערעור שהגישה ילדה, שבקשתה למעמד מכוח ההסדר נדחתה. כלומר, השופט רובינשטיין דן בבקשה, והכריע בה. לא עם עצמו החמיר הפעם.

קרן אסטריד סנצ'ס בת החמש עשרה הגיעה לישראל מקולומביה כשהיתה בת שלוש. מאז חיה והתחנכה בישראל, להוציא שנתיים וחצי בין השנים 2003 ל-2006, אז שהתה עם אביה בקולומביה. לטענתה, לא הצליחה להסתגל לחיים בקולומביה. החלטת הממשלה בעניין הסדרת מעמדם של ילדים קובעת שיציאה קצרה מהארץ אינה קוטעת את רצף השהייה בישראל לצורך רכישת המעמד. משרד הפנים החליט שבעניינה של קרן הרצף נקטע, ולכן היא אינה זכאית למעמד. בית המשפט נתבקש לדון בפרשנות משרד הפנים להחלטת הממשלה. השופט עודד מודריק מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב דחה את עתירתה של קרן, ועל פסק דינו הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

השופט רובינשטיין נדרש השבוע לבקשה לצו ביניים, לפיו לא יגורשו קרן והוריה מישראל עד להכרעה בערעור. החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים לאפשר לקרן לסיים את שנת הלימודים הזו בישראל, ולעזוב עם אחד מהוריה לאחר מכן, קבע השופט רובינשטיין, מגלה "אנושיות" ומתחשבת "במצבה המיוחד" של קרן.

ומה באשר לאפשרות שקרן תהנה מהחלטת הממשלה ולפחות תוכל להמתין עם שני הוריה בישראל עד להכרעת בית המשפט בערעורה? "מבחינת סיכויי הערעור, מבלי לקבוע מסמרות, ניצבת בפני המבקשת משוכה גבוהה", קבע השופט רובינשטיין, ודחה את בקשתה,"בכל הצער שבדבר".

מבצע סוף העונה

הבוקר פרסם משרד הפנים מודעה בעניין הארכת המועד להגשת בקשות להסדרת מעמדם של ילדי מהגרי עבודה ובני משפחותיהם ("ילדי שוהים בלתי חוקיים").

למשך עשרה ימי עבודה בלבד, מיום 13.1.2008 ועד ליום 24.1.2008, מדי יום בין השעות 08:30 בבוקר ל-12:00 לפני הצהריים, תתקבלנה בלשכת משרד הפנים בתל אביב בקשות של מי שביום 18.6.2006 - יום החלטת הממשלה בעניין ההסדר - שהו בישראל תקופה שבין ארבע שנים ותשעה חודשים ועד לשש שנים, ועומדים ביתר תנאי החלטת הממשלה.

מדובר, למעשה, במי שלא היו זכאים על פי ההחלטה למעמד, משום שזו אמורה היתה לחול על ילדים ששהו בישראל שש שנים לפחות. בפועל הקנה משרד הפנים מעמד גם לילדים ששהו בישראל ביום קבלת ההחלטה לפחות ארבע שנים ותשעה חודשים, והגישו בקשות להסדרת מעמדם. כיוון שלא היתה כל דרך לדעת שמשרד הפנים יגמיש את הקריטריונים ויעתר גם לבקשות אלה, היו ילדים שלא הגישו בקשות להסדרת מעמדם, אף שבפועל יכולים היו להיענות בחיוב. מטרת הארכת המועד היא לאפשר למי שהיו זכאים למעמד בנסיבות אלה לו אך הגישו בקשות במועד - להגישן כעת.

משרד הפנים הודיע, שלא יקבל במסגרת הארכת המועד בקשות של מי שעמדו בתנאי ההסדר המקורי, ולא הגישו את בקשותיהם במועד, אלא, כאמור, רק בקשות של מי שעמדו בהקלה שהוחלה במסגרת ההסדר בפועל, ולא יכולים היו לדעת על כך (שוב: שהו בישראל ביום 18.6.2006 תקופה שבין ארבע שנים ותשעה חודשים ועד לשש שנים).

"לסה פסה" מעניק למשרד הפנים על כורחו משירותי הבלוג ומפרסם גם הוא חינם אין כסף את המודעה:

אבל יש נוהל

הרשעות, הגזענות, גסות הרוח, הצפצוף על פסיקת בתי המשפט – כל אלה אינם מפתיעים בסיפור שמפרסמת רותי סיני היום "בהארץ". מה זה משנה בכלל שבית המשפט העליון פסק, שאסור לדרוש מבן זוגו של אזרח ישראלי לצאת את הארץ כתנאי לבחינת הבקשה להסדיר את מעמדו, הגם הוא שוהה בישראל ללא היתר, וזאת משום הפגיעה האנושה בבני הזוג ובזכותם לחיי משפחה? למי אכפת שנפסק, שיש לטפל בבקשה להסדרת מעמד בנסיבות אלה גם אם האזרח הישראלי רשום באופן פורמאלי בלבד כנשוי לאדם אחר, ממנו הוא פרוד בפועל? מה מועילה התקנה שקובעת, שמשרד הפנים רשאי להקנות רישיון ישיבה גם על גבי דרכון שתוקפו פקע?

זה לא משנה, לאיש לא אכפת והתקנה היא אות מתה.

בלשכת משרד הפנים בפתח-תקווה סרבו לקבל את בקשתם של אזרחית ישראלית ושל בן זוגה, אזרח טורקיה, להסדיר את מעמדו של בן הזוג בישראל, משום שהאזרחית הישראלית רשומה כנשואה לאדם אחר, אף שהיא פרודה ממנו; משום שהגבר שוהה בישראל ללא רישיון; ומשום שתוקף דרכונו הטורקי של הגבר עומד לפקוע. מנהלת הלשכה, אירית רם, קומיסר לענייני דמוגרפיה יהודית, הוסיפה ש"כל ההתבוללות הזאת היא יריקה בפרצוף המדינה". הכל נמסר בעל פה, כמובן, דבר לא בכתב, ולקינוח הזעיקו במשרד הפנים את משטרת ההגירה כדי לעצור את הגבר.

כאמור, שום דבר אינו מפתיע, להוציא עניין אחד: נהלי משרד הפנים ומשטרת ההגירה אוסרים על מעצר בלשכות משרד הפנים, ובנהלים לא מקלים ראש. כפי שלימדני בעבר פקיד בכיר במשרד הפנים, כשניסיתי להעמיד אותו על כך שהוא פועל בניגוד לחוק ולפסיקה: "חוק זה יפה מאוד, ובית משפט – כל כבוד, אבל יש נוהל. אתה יודע מה זה נוהל?"

מאז חשבתי שאני יודע, אבל בזמן האחרון נדמה שגם קרנם של הנהלים ירדה. אפילו ברחבת הכותל המערבי עוצרים אנשים, ואחר כך מרהיבים עוז לקבוע שלא הוכח שמדובר במקום תפילה.

ואולי זו דווקא אותה מנהלת לשכה שקידשה מלחמה על "כל ההתבוללות הזאת"? לפני מספר שנים ניהלה אירית רם את לשכת משרד הפנים בתל-אביב. בשנת 2002 נשלחתי מטעם האגודה לזכויות האזרח ללוות אל הלשכה שלושה ילדים של מהגרי עבודה, שביקשו להגיש בקשות להסדרת מעמדם בארץ. מדובר היה בשלושה צעירים שנולדו ובגרו בישראל. בקשתם של השלושה היתה יריית הפתיחה במאבק להסדרת מעמדם של ילדי מהגרי עבודה בישראל. כיום שלושתם תושבי קבע.

באותם ימים של שנת 2002 בלשכה בתל-אביב איש לא ידע מה לעשות בהם, וכיצד לטפל בבקשתם. במשך כשעה הסתובבנו בלשכה, והופנינו מפקידה אחת לפקידה אחרת. בסופו של דבר הופנינו למנהלת הלשכה, אירית רם. נכנסנו לחדרה. בפנים חמורי סבר היא בחנה את תעודות הלידה ואת הדרכונים של השלושה, ושאלה אותם האם ישנם בני משפחה נוספים החיים בישראל. הם השיבו שגם הוריהם ואחיהם הקטנים בארץ. "אין שום דרך להגיש בקשה", חרצה אירית רם, ומיד הוסיפה: "אתם יודעים מה אני צריכה לעשות עכשיו? אני צריכה להתקשר למשטרה, שתגרש אתכם ואת כל השבט". השלושה הביטו בה המומים, ורם אמרה בשקט: "יש לי הצעה. אני לא אזמין את המשטרה, ואתם תקומו ותלכו מכאן כאילו מעולם לא באתם."