הצגת רשומות עם תוויות יונתן. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות יונתן. הצג את כל הרשומות

יום שלישי 13 מאי 2008

להדליק נורה אדומה ובולטת

בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, מהגרי עבודה יכולים להחזיק ברישיון ישיבה תקופה מקסימאלית של חמש שנים ושלושה חודשים. לאחר מכן עליהם לעזוב את ישראל. במהלך השנים פנו אל הרשויות מעבידים סיעודיים, המעסיקים מהגרי ומהגרות עבודה, וביקשו להאריך את רישיון הישיבה של עובדיהם מעבר לתקופה מקסימאלית זו נוכח תלותם בעובדיהם, נוכח העובדה שמדובר בעבודה שבה נדרש קשר אישי קרוב בין המטפל למטופל, ונוכח הקושי שקשישים רבים מוצאים באיתור עובד מתאים חדש ובהסתגלות אליו.

משום ההכרה בקושי הטמון בהגבלה זו, שהייתה בעבר מוחלטת, תוקן חוק הכניסה לישראל ונקבעה בו הוראה מיוחדת, המאפשרת להאריך את רישיונות ישיבתם של מהגרי עבודה בענף הסיעוד מספר בלתי מוגבל של פעמים, בכל פעם לשנה אחת, כל עוד העובד מועסק אצל אותו מטופל. על מנת שמעסיק ועובד יהיו רשאים לבקש את הארכת רישיון הישיבה של המטפל, שמיצה את פרק הזמן המקסימאלי לשהותו בארץ, עליהם לעמוד בשני תנאים – העובד הועסק על ידי אותו המטופל במשך שנה אחת ברציפות לפחות; וניתנה חוות דעת של עובד סוציאלי, רופא או אח מוסמך, לפיה הפסקת העסקת העובד תגרום לפגיעה קשה במטופל.

ואולם, גם בכך לא תמו קשייהם של מטופלים סיעודיים. במספר לא מבוטל של מקרים פנו מעסיקים, שפיתחו תלות משמעותית בעובדיהם, לאחר שאלה מיצו את התקופה המקסימאלית שקובע החוק והועסקו אצל מעסיקם האחרון במשך פחות משנה. לפי לשון החוק, נדמה שאין כל אפשרות להאריך בנסיבות אלה את רישיונם, ונגזר על המעסיקים להיפרד מעל העובדים בהם הם תלויים.

בתי המשפט לעניינים מינהליים, שבמסגרת עתירות נגד החלטות משרד הפנים בעניין זה נתקלו במקרים מכמירי לב, התקשו לעמוד מנגד. כך, למשל, דנה השופטת
פלפל מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב בעניינה של מעסיקה ניצולת שואה, שלפי חוות דעת רפואית שהוצגה, סובלת מעיוורון בעינה האחת וכמעט עיוורת בעינה השנייה, וכן סובלת מסכרת, מחרדה ומדיכאון. עוד לפי חוות הדעת, המעסיקה פיתחה תלות מוחלטת במטפלת הסיעודית, וכל אזכור של האפשרות שהמטפלת תעזוב מחמיר את מצבה הפיזי והנפשי. אף על פי כן סירב משרד הפנים להאריך את רישיון ישיבתה מן הטעם שהיא מועסקת אצל מעסיקה זו פחות משנה.

נוכח המקרים הקשים שהגיעו לפתחם, פסקו שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים,
פעם אחר פעם אחר פעם, כי במקרים בהם הוכח כי אכן תיגרם למטופל פגיעה קשה אם ייאלץ מטפלו לעזוב, ניתן "להגמיש" את התנאי, לפיו נדרשת תקופת עבודה מינימאלית של שנה עבור המעסיק האחרון, ולהאריך את רישיונות ישיבתם של מהגרי עבודה גם כשתנאי זה אינו מתקיים. שופטים אחרים של בתי המשפט לעניינים מינהליים סברו כי אי אפשר לקבל פרשנות כזו, החורגת מלשון החוק.

היום ניתן ברוב דעות
פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין זה במסגרת ערעור שהוגש על ידי המדינה, וסתם את הגולל על האפשרות להאריך רישיונות ישיבה של עובדי סיעוד במקרים אלה. אמנם, השופטת פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, סברה, כי קיימת אפשרות כזו בהתאם לאחד מסעיפי חוק הכניסה לישראל, המאפשר הארכת רישיונות ישיבה של מהגרי עבודה "אם נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק או לחברה", אולם שופטי הרוב, השופט רובינשטיין ושופטת בית המשפט המחוזי (במינוי זמני בבית המשפט העליון) ברלינר, פסקו כי אי אפשר לקבל פרשנות זו, וכי לא קיימת אפשרות להארכת רישיון ישיבה של עובד סיעוד, שמיצה את תקופת חמש השנים ושלושת החודשים שבחוק ומועסק על ידי מעסיקו פחות משנה.

קשה לטעון כי פסק דינם של שופטי הרוב ונימוקיהם מופרכים מבחינה משפטית, על אף השלכותיו הקשות על מעסיקים סיעודיים, שמצבם בכי רע. ואולם, גם בתוך הניתוח המשפטי הסביר של המצב החוקי הצליח השופט רובינשטיין לדחוק נימוק נוסף, מיותר ומקומם: העובדת, במקרה שהובא בפני בית המשפט, שהתה בישראל שלא כדין והדבר צריך "להדליק נורה אדומה ובולטת" ולהוות עילה לסרב להסדיר מחדש את מעמדה. כאשר בוחנים את עובדות המקרה, כפי שהן מתוארות בפסק הדין עצמו, אנו למדים, פעם נוספת, כי שהותה של העובדת "שלא כדין" אינה אלא תוצאה של הכבילה הידועה לשמצה,
שאליה התייחסנו כאן מספר פעמים, כשאנו מציינים שלשופטי בית המשפט העליון ולשופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים אין מושג ירוק באשר לתוכנו של פסק הדין, בו נפסל לפני כשנתיים הסדר הכבילה.

מפסק הדין שניתן היום אפשר ללמוד, כי העובדת במקרה זה החזיקה ברישיון ישיבה, שפקע בשל פטירת מעסיקתה. זוהי כבילה בלתי חוקית של עובד למעסיק. עוד ניתן למצוא בפסק הדין טרוניה כלפי העובדת, שלא פעלה בהתאם לנוהל המכונה
"נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", המאפשר לעובד שאיבד את מעמדו להסדירו מחדש. נוהל זה, נזכיר, אף הוא נפסל במסגרת פסק הדין שדן בהסדר הכבילה. בפסק הדין נקבע, כי האפשרות לפעול בהתאם לנוהל אינה מכשירה את הפיכתו של מי שיחסי עבודתו עם מעסיקו הסתיימו ולא פעל לפי הנוהל, לשוהה שלא כדין.

דומה שהגיעה השעה, שהמכון להשתלמות שופטים יזמין את שופטי בית המשפט העליון ואת שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים, שמעולם לא טרחו ללמוד את פסק הדין בעניין הכבילה
ופוסקים פעם אחר פעם בניגוד לקביעותיו, לערב הקראה חגיגי של פסק הדין.

יום שישי 18 אפריל 2008

הפה שהתיר הוא הפה שאסר

בסוף השבוע שעבר ביכינו כאן את גורלו הטראגי של פסק הדין בעניין כבילת מהגרי עבודה למעסיקיהם. הזכרנו כי לפני כשנתיים פסק בית המשפט העליון שהסדר ההעסקה הנוהג ביחס למהגרי עבודה, לפיו עובדים כבולים למעסיקיהם ומאבדים את רישיון הישיבה שלהם בארץ עם תום יחסי העבודה, הוא "מעין-עבדות בגרסה מודרנית", המביא לניצולם של מהגרי עבודה ולשלילת זכויות היסוד הנתונות להם. בית המשפט קבע שמדובר בהסדר בלתי חוקי והורה "לגבש" הסדר חדש בתוך שישה חודשים.

המדינה "גיבשה" הסדרים חדשים, כלומר כתבה נהלים חדשים הנמים להם במגירה. המדינה ממשיכה ליישם את אותם ההסדרים והנהלים שנפסלו בפסק הדין. הפרקליטות מגנה שוב ושוב על גירושם של עובדים נפגעי ההסדר, ובתי המשפט שבים ומאשרים את גירושם של עובדים זרים ש"סרחו": עזבו את מעסיקיהם, איבדו את מעמדם ולא הסדירו או לא הצליחו להסדיר את מעמדם מחדש בהתאם לאותם נהלים, שנפסלו על ידי בית המשפט העליון. פסק הדין נעלם כלא היה.

אתמול ננעץ המסמר האחרון בארון הקבורה של פסק הדין, כאשר שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, שלפני שנתיים כתב את פסק הדין בעניין הכבילה ועמד על פגיעתו המרה של הסדר הכבילה במהגרי העבודה ועל אי חוקיותו, אישר את גירושו של מהגר עבודה, שהועסק בענף הסיעוד, ולא הסדיר את מעמדו בהתאם לאותו נוהל עצמו שזכה לקיתונות של ביקורת מפי השופט לוי לפני שנתיים בלבד.

נשוב, אם כן, שנתיים אחורה. במסגרת ההתדיינות בעתירה נגד הסדר הכבילה טענה המדינה, כי קיומו של נוהל, המכונה "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", מרכך את פגיעתו של הסדר הכבילה והופך אותו לחוקי. השופט לוי דחה בפסק דינו בעניין הסדר הכבילה את הטענה, וקבע:

"דעתי הנחרצת היא, שאין בכוחו של נוהל זה כדי לאיין את פגיעת הסדר הכבילה למעסיק בזכויות-יסוד. טעם הדבר כפול. טעם ראשון הנו כי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק אינו משנה מהותית מהכוח העודף שבידי המעסיק. הכריכה הראשונית שבין חוקיות שהייתו של העובד הזר בישראל לבין זהות המעסיק עלולה להביא למצב בו העובד – אף שהגעתו לישראל בדין היא – יימצא שוהה שלא כדין עוד למן יומו הראשון בישראל בנסיבות המצויות מחוץ לשליטתו, ולעתים קרובות – מחוץ לידיעתו. כך הוא, למשל, מקום שהמעסיק מנצל כריכה ראשונית זו ומתנה את תחילת עבודתו של העובד בתנאים, כגון בתשלום סכומי-כסף נוספים, או מקום בו המעסיק מורה לעובד לעבוד אצל מעסיק אחר, או בפרויקט אחר ('ניוד'). ועוד: בקשה להחלפת מעסיק כורכת עצמה, על-פי הנוהל, באבדן רישיון העבודה בישראל לתקופה בלתי-ידועה: הנוהל קובע כי בתקופת-הביניים שבין סיום העבודה אצל המעסיק המקורי ומעבר למעסיק החדש, יקבל העובד רישיון ישיבה מסוג ב/2. רישיון זה הוא רישיון ישיבה זמני (הניתן, בדרך-כלל, לצורכי ביקור תיירותי), ואינו מאפשר עבודה כדין. לא ברור, אם כן, כיצד אמור העובד לכלכל עצמו בתקופת-ביניים זו, ובעיקר מדוע יש לכרוך את בקשתו הלגיטימית להחליף מעסיק, באבדן לתקופה בלתי-ידועה של רישיון העבודה בישראל (שהרי סד-זמנים מחייב לטיפול בבקשה להחלפת מעסיק אינו קבוע בנוהל)... טעם שני – ובו, להשקפתי, העיקר – הנו כי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק מניח – כהנחת יסוד – כוח להחזיק בעובד. הנחת היסוד הגלומה במבנה הנורמטיבי הנוצר בעטיו של הסדר הכבילה למעסיק, מבנה נורמטיבי שממנו הנוהל אינו משנה – הוא כי המעסיק רשאי להחזיק בעובדו, תוך שהאחרון רשאי, בנסיבות מסוימות בלבד, להשתחרר כדין מחוזה העבודה עמו. מבנה נורמטיבי מעין זה אינו מתיישב עם מעמדן החוקתי של הזכות לחירות, לכבוד אנושי, לאוטונומיה ולחופש פעולה... אין זאת אלא, כי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק מתיימר להפוך זכויות-יסוד שקנה לו היחיד – כל יחיד – סוגיה 'מנהלית' לפקידים לענות בה. היא ולא אחרת. ומתוך שמתיימר הוא לעשות את שלא ניתן לעשות – ולכל הפחות, בשיטת-משפט חוקתית המעלה על נס את זכויותיו של הפרט – נדע גם כי אין בו, בניגוד לטענת המשיבים, כדי לאיין את פגיעת הסדר הכבילה למעסיק בזכויות-יסוד."

שנה וחצי חלפה לה,
וניתן פסק דין נוסף שעסק בהסדר כובל. השופט אדמונד לוי, בפסק דין מפורט, חזר על עקרונות פסק הדין בעניין הכבילה, והדגיש: "ההלכה העקרונית בדבר בטלותו של 'הסדר הכבילה' שרירה וקיימת, גם אם טרם יושמה כל צורכה... היא יצרה מצב משפטי חדש, בגדרו שוב אין הדין מוכן להשלים עם קביעתם של הסדרים שרוחם דומה. היא משמשת נדבך מרכזי במסגרת הנורמטיבית מכוחה מועסקים מהגרי עבודה בישראל. היא צופה פני הווה ועתיד כאחד. היא מחייבת את רשויות השלטון כולן, ובפרט את הממשלה. כל עוד תקפה היא, נדרשים לה גם בתי-המשפט – תהא זו ערכאה דנן, יהיו אלה בתי-המשפט לעניינים מנהליים, ערכאות העבודה או בתי-הדין למשמורת."

והנה, אתמול התקיים בפני הרכב שופטים בראשות השופט אדמונד לוי דיון בערעור שהוגש על ידי עובד סיעוד הודי, שמעסיקו נפטר, שאיבד משום כך את רישיון הישיבה שלו בישראל בדיוק באופן שנפסל על ידי השופט לוי לפני שנתיים, שקיבל אשרת תייר לפרק זמן של 60 ימים בדיוק באופן שנפסל על ידי השופט לוי, ולאחר שלא מצא מעסיק הפך לשוהה שלא כדין, בשל המדיניות שנפסלה על ידי השופט לוי.

השופט לוי לא התבלבל, ועוד ביום הדיון נתן
פסק דין קצרצר, בו אישר את סירוב משרד הפנים להסדיר מחדש את מעמדו של העובד ואת ההחלטה לגרשו, כשהוא נסמך על הוראות הנוהל, אותו פסל בעצמו לפני שנתיים. השופט אדמונד לוי כותב בפסק דינו מאתמול: "הנוהל על פיו פועל המשיב מאפשר ניודם של עובדים זרים בתחום הסיעוד, בין היתר, כאשר טרם חלפה שנה מיום הגיעו של העובד הזר לישראל, וטרם חלפו 60 ימים ממועד עזיבתו את מעסיקו האחרון עקב נסיבות שאינן תלויות בו, כמו פטירה או פיטורין. המערער הוא אזרח הודי שנכנס לישראל בחודש אוקטובר 2003 באשרת עבודה בתחום הסיעוד. מאז הוא הועסק אצל שלושה מעסיקים, עד שהאחרון שבהם נפטר ביום 19.6.06. בעקבות כך הונפק למערער רישיון ביקור למשך 60 ימים, במטרה לאפשר לו למצוא מעסיק אחר. דא עקא, המערער לא עשה זאת עד שנעצר ביום 18.4.07, עקב היותו שוהה בלתי חוקי... לא נמצאה לנו עילה לשנות מפסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בחודש מאי 2007 ניתנה למערער הזדמנות להסדיר את נושא העסקתו, וגם אם היה ממש בטענתו לפיה סוכנות לעובדים זרים הוליכה אותו שולל, אין בכך כדי לסייע לו... המערער שהה במשך למעלה משבעה חודשים בישראל שלא כדין, מבלי שטרח לקבל רישיון מהרשות המוסמכת."

מה לנו כי נלין על משרד הפנים, השולל רישיונות ישיבה, על הפרקליטות, המגנה על החלטות משרד הפנים, ועל שופטי בתי המשפט המחוזיים, המאשרים את ההחלטות, כאשר שופט בית המשפט העליון, שפסק דינו אמור היה להוליד רפורמה בהסדרי ההעסקה הפסולים של מהגרי העבודה, אינו מיישם את פסק דינו שלו כאשר מובאים בפניו קורבנות ההסדר שפסל?

יהי זכרו של פסק הדין בעניין הכבילה ברוך.

יום רביעי 19 דצמבר 2007

סהרונים

אתמול ביקרתי בכלא "קציעות" באגפים המכונים "סהרונים" – שני אגפי אוהלים, שבהם מוחזקים במעצר כ-200 נשים וילדים מבקשי מקלט, רובם מאריתריאה ומסודן. טווח הגילאים של הילדים העצורים במקום נע בין שלושה שבועות ל-18 שנים, ולפחות 16 ילדים הם בני פחות משנתיים.

מדינת ישראל, בנחישותה להרתיע פליטים מלהיכנס לישראל ולבקש בה מקלט, החליטה להפוך את חיי מבקשי המקלט לגיהינום עלי אדמות, ומוכנה לעשות זאת גם על חשבון ילדיהם של מבקשי המקלט. איש אינו יודע עד מתי יוחזקו במעצר כל אותם ילדים, שבשלב זה אי אפשר לגרשם בשל הסכנה הצפויה לחייהם במדינות מוצאם אם יוחזרו אליהן. הילדים ואמהותיהם מוחזקים באוהלים פרוצים לרוח החורפית המקפיאה של הלילה המדברי, ללא חימום, כשלכל אחד שתי שמיכות צמר צבאיות, וישנים על מיטות צבאיות צרות. אחד הילדים, בן 10 שנים, סיפר לי אתמול שהוא לא מצליח לישון בגלל הקור העז. אם לארבעה ילדים סיפרה לי שילדיה נרדמים רק בשעה 8 בבוקר, לאחר שמתחמם מעט.

אין במקום אנשי מקצוע האמונים על טובתם של ילדים, אין עובדים סוציאליים ואין סיוע נפשי לילדים. רבים מהם חוו חוויות פליטות קשות, וחווים כעת בחסות מדינת ישראל חוויה של מעצר בלתי מוגבל בזמן בתנאים לא תנאים, חוויה שייתכן שתותיר בנפשותיהם צלקות אותן ישאו כל חייהם. אין ב"קציעות" שירותי חינוך או משחקים, למעט מגלשה קטנה הממוקמת במרכז אחד האגפים. ילדה בת 14 מסודן, העצורה כבר חצי שנה ומשתוקקת ללמוד, שאלה אותי מדוע שירות בתי הסוהר לא טורח, לפחות, לדאוג לספרי קריאה.

המקלחות במקום מוקפות תעלת מים קטנה, שאינה מתנקזת לשום מקום. זבובים רבים מרקדים סביבה, ופגריהם של זבובים אחרים מוטלים בתוכה. המים החמים אינם מספיקים לכולם, וכאשר הם נגמרים, מרתיחות האימהות מים בקומקום חשמלי, מוזגות את המים לתוך דלי, ורוחצות את ילדיהן. הילדים, שחלקם מוחזקים במקום כבר חודשים רבים, אינם יוצאים מתחומיה של חומת הברזל האטומה המקיפה את אגפי האוהלים, וחייהם מתוחמים לשטח הצר בעל רצפת הבטון של האגף. הצבעים השולטים במקום הם אפור, חום וחאקי, וסוהרים נושאי נשק ואזיקים הם היחידים עמם יש לילדים העצורים אינטראקציה כלשהי.

בביקורי הקודם שאלתי את אחד מאנשי שירות בתי הסוהר מה מקור השם "אגפי סהרונים", והוא השיב לי בחיוך שמדובר בהכלאה בין המילים "בית סוהר" ו"צהרון". סוג של הומור. דקות ספורות קודם לכן עברנו ליד תאים קטנים ומסורגים בהם הוחזקו עצורים. עמיתתי שהצטרפה אליי תהתה בתמימות, מדוע הם מוחזקים בכלובים. "הם ערבים", השיב איש השב"ס.

יום רביעי 7 נובמבר 2007

לא משתפת פעולה

לידיה לסטור, אזרחית מולדובה, הגישה בקשה לקבלת מקלט בישראל ולהכרה בה כפליטה. לטענתה, אם תגורש בחזרה למולדתה היא צפויה לסכנת מוות. מדינת ישראל, החתומה על אמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים, אפשרה לה להגיש את בקשתה, ואף מקבלת על עצמה שלא לגרש את לידיה עד שנציבות האו"ם לפליטים תסיים את הבדיקות המורכבות והממושכות הנדרשות על מנת להכריע בטענת הפליטות.

עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שלצד נכונותה של מדינת ישראל לכבד את
עקרון איסור הגירוש (non-refoulement) ביחס למבקשי מקלט עד להכרעה בבקשתם, היא דורשת מהם לשלם מחיר, שלשיטתה הוא פעוט וזניח, בחירותם. משרד הפנים מכריז, מצד אחד, כי כל אדם (למעט נתיני מדינות עוינות, שבעניינם נכתוב בהזדמנות אחרת) זכאי להגיש בקשה לקבל מקלט בישראל, ולא יגורש עד להכרעה בבקשתו. ואולם, מצד שני, משרד הפנים גם אוחז בעמדה, לפיה מי שהעז להגיש בקשה כזו "אינו משתף פעולה" עם הרשויות ומכאן שהוא "מסכל את הרחקתו מן המדינה", ועל כן דינו מעצר, לפחות עד לסיום שלב הסינון הראשוני של בקשתו.

כמה זמן על מבקש מקלט להמתין במעצר עד לסיום השלב הראשוני? "רק" מספר חודשים, או במקרה הגרוע שנה עד שנתיים. מדינת ישראל, בניגוד למרבית המדינות (המכונות מדינות מערביות) האחרות, לא השכילה במהלך חמישים ושש השנים שחלפו מאז חתמה על האמנה, ליצור מנגנון סינון מבקשי מקלט עצמאי ומקצועי, והיא נאלצת להסתמך באופן בלעדי על מנגנון המיון של נציבות האו"ם לפליטים. אמנם מדובר במנגנון המורכב מכוח אדם מקצועי בעל הכישורים הנדרשים על מנת לראיין, למיין, לסנן ולתת חוות דעת בנוגע להיותו של אדם זכאי למעמד פליט לפי האמנה, אלא שמנגנון מיון זה מונה חמישה בני אדם בלבד. מדינת ישראל אינה נוקפת אצבע כדי לקדם הקמת מנגנון מקצועי גדול יותר, שיאפשר את בחינת בקשותיהם של מבקשי מקלט בתוך פרק זמן סביר. ומדוע שתטרח לעשות זאת, כאשר ממילא היא סבורה שאין מניעה להחזיק במעצר למשך פרק זמן בלתי מוגבל אדם שביקש מקלט?

אתמול קיבל השופט רון שפירא מבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה את ערעורה של לידיה, שטענה כי לא ניתן להחזיקה במעצר בלתי מוגבל בזמן עד לסיום בחינת בקשתה לקבלת מעמד פליט בישראל.
בפסק הדין נקבע, כי בקשתו של אדם לקבל מעמד פליט אינה יכולה להיחשב "חוסר שיתוף פעולה" עם הרשויות המצדיק החזקתו במעצר, וזאת במיוחד כשהטיפול בבקשה מסוג זה הוא הליך שמדינת ישראל מכירה בו ומקבלת על עצמה לעכב גירוש עד לסיומו של הליך בחינת הבקשה. בניגוד לעמדה בה אוחז משרד הפנים מזה שנים, אשר מכוחה הוחזקו באופן גורף מאות מבקשי מקלט במעצר לא מוגבל בזמן במשך חודשים ארוכים ולעיתים במשך למעלה משנה, נקבע בפסק הדין שכאשר הבדיקה הראשונית בדבר בקשתו של אדם לקבל מקלט בישראל נמשכת פרק זמן ממושך, יש לשקול, בכל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו, האם ניתן לשחרר את מבקש המקלט ממעצר. אי אפשר להפעיל את המדיניות הגורפת, זו שמפעיל היום משרד הפנים, לפיה כל עוד לא הסתיים השלב הראשון של הליך בדיקת טענת הפליטות, יוחזקו מבקשי מקלט במעצר פרקי זמן בלתי מוגבלים בשל "חוסר שיתוף פעולה".