המרשם הכבוש

בג"ץ שוב מיתמם. ישראל מסרבת לתת לבנו של תושב הגדה המערבית אשרה לצורך כניסה לשטחים ורישום במרשם הפלסטיני, כי לא ביקש במועד, בטרם מלאו לו שש עשרה. מדוע לא עשה כן? משום שמאז שנת 2000, עוד קודם שמלאו לו שש עשרה, ישראל ממאנת לטפל בבקשות לרישום במרשם הפלסטיני. בג"ץ לא מצא טעם להתערב, ודחה את העתירה. אולי בעתיד, חתם בג"ץ, במסגרת "הקלות" של "שעת כושר מדינית" תיתכן "מחווה" שתאפשר את רישומו של העותר.

פעם אחר פעם מציגה פרקליטות המדינה בפני בג"ץ תמונה מטעה, וטופלת את האשמה על הרשות הפלסטינית, שאינה מעבירה, כך הטענה, את הבקשות לרישום של תושבים חדשים לאישור ישראל. אלא שמאז ראשית שנות האלפיים ישראל היא זו שמסרבת לקבל מן הרשות בקשות ולאשר אותן לרישום. כלומר, היא דווקא מקבלת את הבקשות, אבל רק כשמתחשק לה. מחווה הומניטארית, קוראים לזה כאמור, או "מתן הקלות לרשות הפלסטינית" (כפי שמבשר עיתון "הארץ" בגליון יום שישי: "ישראל אישרה שלשום לרשות הפלסטינית להעניק 10,000 תעודות זהות לתושבי הגדה ועזה ששוהים שם ללא אישור").

במאמרם "ליברליזם והזכות לתרבות" מציינים אבישי מרגלית ומשה הלברטל, כי "הסמל של הריבונות אינו רק כלי-הנשק של החיילים, אלא גם חותמות הגומי של הפקידים שבודקים את הדרכונים." לא רק חותמות הגומי. השליטה במחשבי מרשם האוכלוסין, ממש כמו השליטה במעברים, כמו השליטה במחסומים, כמו השליטה בחשמל, היא סממן של כיבוש.

"מי שאינו במחשב אינו קיים", הסבירה עמירה הס את המשך הכיבוש בגדה ובעזה במאמר מאלף ב"הארץ" לאחר ביצוע "ההתנתקות": "שליטת ישראל במעברי הגבול ובחופש התנועה הפלסטיני אינה מתבטאת רק בנוכחות במחסומים ובמעברים. היא נובעת קודם כל מהשליטה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. מספרי הזיהוי, לידות, מיתות, נישואין, החלפת כתובת: אם פרטים אלה לא עודכנו במחשב של משרד הפנים הישראלי, משמע שאינם קיימים. אם ישראל אינה מאשרת פעולת רישום כלשהי - פקיד משרד הפנים הפלסטינאי אינו יכול לעשות דבר. לנציג הישראלי של משרד הפנים היושב במשרדי מינהלת התיאום והקישור (מת"ק) יש יותר סמכות ממנו."

רונדו

לא רק דין אין בשטחים הכבושים, מעתה גם אין דיין. בתי המשפט אינם רוצים להתעסק עוד עם הפלסטינים עלובי הנפש שמבקשים להיכנס לישראל.

בחודש פברואר דיווחנו על פסק דין קצרצר של בג"ץ, שניער מעליו באחת את עתירותיהם של הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים, שבקשותיהם להיכנס לישראל נדחו. בג"ץ קבע שהסמכות לדון בכך נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. סיפרנו עוד, שבראשית חודש מרץ הועברו לבתי המשפט לעניינים מינהליים סמכויות דיון נוספות בעניינים של מעמד בישראל, ובג"ץ, כך נדמה, החליט להבהיר מבעוד מועד שלא רק מן העתירות בעניין איחוד משפחות ומעמד לבני משפחה הוא מתכוון להיפטר.

עותרים פלסטינים שפנו למזכירות בית המשפט העליון עם עתירות חדשות, הופנו אחר כבוד להגיש את עתירותיהם בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים הגיבו בחוסר נחת. בחודשיים האחרונים נתנו מספר החלטות, בהן הורו לעותרים להבהיר, כיצד ארע שהסמכות היא להם דווקא, ולא לבג"ץ.

התגובות הוגשו, והשופט משה סובל היה הראשון להשיב אש. בפסק דין קצר שנתן היום קבע, שהסמכות עודנה לבג"ץ. לגבי דידו, העברת סמכויות הדיון לבתי המשפט לעניינים מינהליים כוללת החלטות "בענייני מינהל האוכלוסין ועובדים זרים. בין אותן החלטות לא כלולה החלטת המפקד הצבאי באזור יהודה והשומרון, שהביקורת השיפוטית עליה עדיין נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק בלבד."

הרונדו בעיצומו. הפלסטינים שנזרקו מבג"ץ לבית המשפט המחוזי חוזרים כעת לבג"ץ, על מנת שזה...

עדכון (3.5.2008): המוקד להגנת הפרט מדווח, שהצליח לשכנע את אחד משופטי בג"ץ לדון בעתירה שכזו. במחלקת הבג"צים שבפרקליטות המדינה, כך שמענו, הביעו חוסר שביעות רצון. מי ידון בעתירות אלה? ימים יגידו.

שמונה אחוזים וחצי

בראשית החודש פירסם בנק ישראל את הדו"ח לשנת 2007, הכולל, בין היתר, ניתוח של מגמות בשוק העבודה הישראלי. על פי הדו"ח, בשנת 2007 הועסקו בישראל 186.2 אלף מהגרי עבודה ו-49.4 אלף פלסטינים תושבי השטחים הכבושים. כ-90 אלף היתרים ניתנו להעסקת מהגרי עבודה. לצד הירידה בהיקף ההיתרים להעסקת מהגרי עבודה בענף הבניין, ושובם של העובדים הפלסטינים אליו, חלה עליה תלולה במספר ההיתרים להעסקת מהגרי עבודה בענף הסיעוד.

מעניין הפער בין מספר ההיתרים שניתנו להעסקת מהגרי עבודה לבין מספר מהגרי העבודה המועסקים בפועל ברישיון. לפי טענות האוצר, המתפרסמות היום, כ-125 אלף מהגרי עבודה מועסקים בישראל שלא ברישיון. כאמור, משרד התמ"ת הנפיק בשנת 2007 היתרים לכמעט מחצית ממספר מהגרי העבודה, השוהים כיום בישראל, ואולם לפי נתוני האוצר, פחות מ-35 אחוזים ממהגרי העבודה מועסקים בפועל ברישיון. הפער בין מספר ההיתרים להעסקה לבין מספר רישיונות העבודה בפועל מלמד על הרווחיות העצומה שבקבלת היתרים להעסקת מהגרי עבודה. כל היתר משמעו אפשרות לייבא מהגרי עבודה ולגבות מהם דמי תיווך. קבלת היתרים וייבוא מהגרי עבודה – היא עניין אחד. העסקתם של מהגרי עבודה ברישיון על פי ההיתרים שניתנו – היא עניין אחר.

"דה מרקר" מפרסם נתונים נוספים מתוך דו"ח "הוועדה לעיצוב מדיניות בנושא עובדים לא ישראלים", שהוגש לאחרונה לשר האוצר ולראש הממשלה. 2 מיליארד דולר העבירו מהגרי העבודה מישראל למדיניותיהם בשנת 2006. עוד 0.4 מיליארד דולר העבירו העובדים הפלסטינים לשטחים הכבושים. שיעורם של מהגרי העבודה והעובדים הפלסטינים הוא 8.5 אחוזים מתוך כלל המועסקים במשק.

בית משפט זה אינו הערכאה המתאימה לדון בסוגיה זו

ללא תרועות וללא טעם מיוחד נחתם פסק דין קצרצר מן הימים האחרונים במהפכה: בג"ץ ניער מעליו באחת את עתירותיהם של הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים, שבקשותיהם להיכנס לישראל נדחו. ככל שהעתירה מבקשת להסדיר את כניסתה של העותרת לישראל, פסק בג"ץ בעניין שעמד לפניו, "הרי שבית משפט זה אינו הערכאה המתאימה לדון בסוגיה זו". הסמכות, כך הוסיף בג"ץ בסוגריים, נתונה לבתי המשפט לעניינים מינהליים. כך ממש, בשורה האחרונה לפסק הדין.

הסמכות לדון בהחלטות לפי חוק הכניסה לישראל (החלטות בעניין אשרות כניסה לישראל ורישיונות ישיבה בה) הועברה לבתי המשפט לעניינים מינהליים לפני מספר שנים. עם זאת, בג"ץ דן עד כה בעתירות של פלסטינים שבקשותיהם להיכנס לישראל סורבו, ועד לאחרונה לא העלה כלל את השאלה, האם העניין מצוי בסמכותם של בתי המשפט לעניינים מינהליים. מדובר בעשרות רבות של עתירות בשנה.

בראשית חודש מרץ תועברנה לבתי המשפט לעניינים מינהליים סמכויות דיון נוספות בעניינים של מעמד בישראל. בג"ץ, כך דומה, החליט להבהיר מבעוד מועד שלא רק מן העתירות בעניין איחוד משפחות ומעמד לבני משפחה הוא מתכוון להיפטר.

תושב האזור

כיצד אומרים "השטחים הכבושים" במשפטית מכובסת? "האזור". וכיצד קוראים במשפטית מכובסת של אפרטהייד ל"תושב השטחים הכבושים, שאינו מתנחל"? "תושב האזור".

לא טוב היות האדם "תושב האזור", אם הוא מבקש לרכוש מעמד בישראל. הוראות החוק הגזעניות אוסרות מזה מספר שנים על הסדרת מעמדם באופן קבוע של תושבי השטחים הכבושים בישראל.

כאשר נחקק החוק בשנת 2003 נקבע בו ש"תושב האזור" הוא "לרבות מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור."

בתי המשפט שבו ונדרשו לשאלה: מיהו "תושב האזור"? התברר, כי גם אזרחים זרים נתפסים ברשת. נפסק, שאזרח מצרי ששהה שלוש שנים בעזה הוא "תושב האזור" לעניין החוק. אזרח ירדני שנמצאו ראיות שחי עם זוגתו הירושלמית באזור רמאללה הוא "תושב האזור". גם אזרחית ירדנית, שהמוסד לביטוח לאומי גרס שהתגוררה עם בן זוגה הירושלמי בשטחים מחוץ לתחום המוניציפאלי של העיר, היא "תושבת האזור". אישה מחוסרת אזרחות, שחיה בשטחים הכבושים, גם היא "תושבת האזור". אפילו אזרח ונצואלה, שגורש על ידי ישראל מן השטחים הכבושים משום שאינו "תושב האזור", הוא "תושב האזור" כאשר הוא מבקש לרכוש מעמד בישראל.

לדידו של משרד הפנים, די שאדם שהה תקופת מה בשטחים הכבושים או שהוא רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני על מנת שייחשב "תושב האזור". בתי המשפט לעניינים מינהליים לא קיבלו גישה זו, ופסקו שיש להחיל את מבחן "מרב הזיקות". על פי מבחן זה יש לבדוק, האמנם מרב הזיקות של האדם שמבקש מעמד הן לשטחים הכבושים.

נפסק, כי פלסטיני, ששהה בישראל שנים ארוכות שלא כדין אינו יכול לטעון שמרב זיקותיו לישראל (גם בג"ץ הניח, כמובן מאליו, שהחוק חל על פלסטיני, שחי בישראל ללא מעמד משך עשר שנים מאז היה ילד). עם זאת, בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים לא קיבל את קביעתו של משרד הפנים, כי עצם הרישום במרשם הפלסטיני מחיל על מי שרשום את החוק באופן אוטומטי, ואינו מאפשר להסדיר את מעמדו באופן קבוע בישראל.

בספטמבר 2003 פסק השופט יהונתן עדיאל, כי ילדיהם של תושבי ירושלים המזרחית, שנרשמו עם לידתם במרשם האוכלוסין הפלסטיני, אינם בהכרח "תושבי האזור". הרישום במרשם הפלסטיני הוא ראיה לזיקה לשטחים הכבושים, ואולם על משרד הפנים לבחון את מרב הזיקות, ולאפשר להורים ולילדיהם להוכיח את זיקתם לירושלים. משרד הפנים לא ערער על פסק הדין, והמשיך בשלו. שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים שבו על קביעה זו שוב ושוב ושוב במהלך שנת 2005 בעניינם של ילדים נוספים (ואף בעניינו של אזרח ירדן, שנרשם במרשם הפלסטיני). משרד הפנים ופרקליטות המדינה, שאינם רואים עצמם מחוייבים לפסקי דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, הרהיבו עוז בנפשם לטעון שפסק דינו של השופט עדיאל, שעליו לא הוגש ערעור, הוא שגוי. נדרש פסק דין נחרץ של בית המשפט לעניינים מינהליים שהזכיר למשרד הפנים ולפרקליטות, כי לא מקובלת החלטתם להתעלם מפסקי דין ולא לכבדם, על מנת שיוגשו ערעורים על שורת פסקי הדין של שנת 2005 לבית המשפט העליון.

הערעורים לא הוכרעו עד כה, ולמעשה התייתרו. מחשש שעוד ילדים ירכשו מעמד של קבע בישראל תוקנה הגדרת "תושב האזור" בחוק בשנת 2005, ומעתה נקבע בו, כי "תושב האזור" הוא "מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור, וכן מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור."

בעקבות התיקון לחוק נפסק על ידי בג"ץ שאזרח ירדני, שהוא "בעל סטטוס פעיל במרשם האוכלוסין באזור", הוא "תושב האזור". בית המשפט לעניינים מינהליים פסק, שאזרחית ירדן, תושבת קבע באירופה, אשר לא התגוררה מעולם בשטחים הכבושים ולא שהתה בהם אלא לימים ספורים, היא "תושבת האזור" לעניין החוק, רק משום רישומה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. בג"ץ דחה את עתירתו של תושב ירושלים המזרחית, שביקש להקנות מעמד של קבע לילדיו, משום שהילדים רשומים במרשם האוכלוסין הפלסטיני. גם בתי המשפט לעניינים מינהליים פסקו, שמי שרשום במרשם הפלסטיני "נתפס" בחוק. גם ילדים לתושבים, ואפילו ילד שהוכח לבית המשפט שנולד בירושלים, ונרשם בטעות כמי שנולד בשטחים הכבושים.

השבוע ניתן פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שהשיב את הגלגל לאחור.

זיאד חטיב נולד בשטחים הכבושים. כשהיה בן ארבע עקרה משפחתו לירדן, שם רכש אזרחות ירדנית. בגיל שש עשרה ביקר את משפחתו בגדה, אז קיבל תעודת זהות פלסטינית. הוא שב לירדן, ובשנת 2000 נכנס לישראל והחל לעבוד בה. בישראל הכיר את סחר, אזרחית ישראל ותושבת יפו, ובשנת 2007 נישא לה. לאחר נישואיהם הגישו בקשה להסדרת מעמדו בישראל. הבקשה נדחתה בתואנה, שחטיב הוא "תושב האזור", משום שהוא רשום במרשם הפלסטיני.

זיאד וסחר חטיב עתרו נגד ההחלטה, והשופטת יהודית צור קיבלה את עתירתם, בקובעה שיש להחיל על עניינו של חטיב את מבחן "מרב הזיקות". השופטת צור פסקה, שעצם רישומו של חטיב במרשם האוכלוסין הפלסטיני אינו יכול להוביל למסקנה האוטומטית, כי הוא "תושב האזור". כיוון שלבני הזוג עומדת זכותם החוקתית לחיי משפחה, יש להעדיף פרשנות מצמצמת להוראות החוק, שתתיישב עם זכות היסוד. פרשנות שכזו מחייבת בחינה אינדיבידואלית של השאלה, האמנם אדם הוא "תושב האזור".

השופטת צור ביטלה את החלטת משרד הפנים, הדוחה את בקשת בני הזוג על הסף, והורתה לו "לבחון לגופה את שאלת תושבותו של העותר ולאור זאת להחליט בבקשה לאיחוד משפחות לגופה."

הביורוקרטיה של הכיבוש

עוד סיפור קטן ומעצבן במיוחד על תרומתו של בית המשפט העליון למפעלות הביורוקרטיה של הכיבוש.

עומר קזמאר הוא פלסטיני תושב השטחים הכבושים, שביקש היתר להיכנס לישראל ולעבוד בה. כמו אלפים רבים אחרים הוא סווג כ"מנוע בטחוני". כמו אלפים רבים אחרים פניותיו החוזרות משך חודשים ארוכים אל רשויות הצבא בשטחים לא נענו. כמו אלפים רבים אחרים רק לאחר שעתר לבג"ץ התבשר שאין עוד מניעה, והוא מוזמן להגיש בקשה לקבל היתר.

באת כוחו של קזמאר מ"קו לעובד" ביקשה מבית המשפט לפסוק הוצאות לזכותו, משום שנאלץ לעתור לבג"ץ כדי לקבל את מבוקשו. פרקליטות המדינה, בשם הצבא, התנגדה לבקשה. לטענת הפרקליטות והצבא לא היה צידוק לעתירה, משום שקזמאר לא מיצה הליכים שעמדו לרשותו. הוא אמנם פנה לצבא, אלא שהצבא דורש שאת הפניות אליו בעניין "מניעות בטחוניות" ישלחו פלסטינים בדואר רשום, ואילו באת כוחו של קזמאר שלחה את פנייתה בעניינו בפקס.

כלומר, כל פנייה, ואף מכתב תזכורת בן מספר שורות, דורש הצבא לקבל בדואר רשום. משמעות הדברים היא שכל מכתב יגיע ימים לאחר שליחתו. יתרה מזו, עלות הפנייה בעניינו של כל אדם ואדם – שכוללת מכתב ותזכורות – מתייקרת מעלות זניחה של משלוח פקסים לכמה עשרות שקלים. הצבא, מיותר לציין, לא מהסס לשלוח את תשובותיו, כאשר הוא טורח להשיב, בפקס.

עו"ד חני בן ישראל מ"קו לעובד" כתבה לצבא ולמחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה בחודש מרץ 2007: "הפונים לרשויות הצבא – תושבי שטח כבוש – הינם אנשים ונשים קשי יום, המוציאים את פרנסתם בדוחק רב. פניותיהם נוגעות לרוב למימושן של זכויות יסוד, ובראשן חופש התנועה, וזכויות אדם רבות נוספות שמימושן תלוי בה, כגון הזכות לקיום אנושי בכבוד, הזכות לעבודה, הזכות לבריאות, הזכות לחינוך, הזכות לחיי משפחה, הזכות לפולחן דתי ועוד ועוד. הדרישה לשלוח כל פניה ופניה באמצעות דואר רשום מטילה נטל כלכלי בלתי סביר על הפונים ועל הפונות, ומצטרפת לשורת המהמורות הביורוקרטיות והאחרות, הניצבות בפני מי שניחת עליהם באחת, ללא הליך משפטי או מינהלי ראוי, התיוג 'מנוע ביטחוני', ואשר מבקשים לממש את חירות תנועתם ואת הזכויות היסודיות, הנגזרות ממנה. אין רשות ציבורית בישראל – אף לא בית-דין או בית-משפט – שאינו מקבל פניות ובקשות באמצעות הפקס. יצוין, כי הרשויות ובתי-המשפט בישראל נתבעים אף הם לטפל בפניות רבות – בהיקף העולה באופן ניכר על היקף הפניות בו הלשכה המשפטית במדור מרשם האוכלוסין נדרשת לטפל, יש לשער – ומעולם לא הגבילו את דרך ההתקשרות עמם באופן הדרקוני והבלתי סביר בו הלשכה המשפטית מתיימרת להגבילה."

הדברים לא הרשימו את רשם בית המשפט העליון, יגאל מרזל. קזמאר אינו זכאי להוצאות, משום שהרשם מרזל שוכנע, שעמדה לקזמאר על פי נהלי הצבא האפשרות לפנות בדואר רשום ולא בפקס, והוא לא עשה כן.

לא נמצאה עילה לחייב את הצבא בהוצאות, פסק הרשם מרזל, ומזכירות בית המשפט שלחה את החלטתו ל"קו לעובד". בפקס.

פעם עזתי תמיד עזתי

מאת: נעם פלג, גישה - מרכז לשמירה על הזכות לנוע

עודד כתב כאן בשבוע שעבר, על ה"מחווה" הנדיבה, החד פעמית, האצילה והמפעימה של ישראל. מחווה, לפיה 3,840 בני משפחה של תושבים פלסטינים בגדה המערבית יוכלו לקבל שם תושבות קבע. בין השורות נבלעה העובדה, שהזוכים המאושרים הגיעו לגדה מארבע קצוות תבל, אבל לא מהקצה שמעבר להרי החושך - מרצועת עזה.

בשטחים, כמו בישראל, בן אדם שעובר דירה צריך להודיע על כך למשרד הפנים. משרד הפנים אמור לקבל את ההודעה, לרשום מה שהוא רושם, לעדכן מה שהוא מעדכן, ולשלוח בחזרה ספח חדש. הגיוני.

ההגיון הזה לא עובד על תושבי רצועת עזה, שעברו לגור בגדה המערבית וכמו כל אזרח טוב הלכו למשרד הפנים הפלסטיני להודיע על שינוי כתובות. הפקידים שם אולי יכולים לקחת מהם את הטופס, אבל את החותמת אמורים להעניק במדור מרשם האוכלוסין של המנהל האזרחי. ובמינהל האזרחי, לפחות בשבע השנים האחרונות, לא רוצים שאף עזתי יהפך לתושב הגדה. הרבה לפני עליית החמאס, הרבה לפני שכל עזתי נחשד כמחבל מבלי שיש לו איזושהי דרך להוכיח אחרת.

המשמעות של להיות תושב עזה בגדה ברורה מבחינת ישראל - אתה שוהה בלתי חוקי בתוך השטח הצבאי הסגור והמסוגר המכונה "הגדה המערבית", ואתה לא אמור להיות שם. כל מחסום, כל נקודת ביקורת, כל סיור וכל מפגש עם חייל או שוטר יכול להסתיים בכרטיס לכיוון אחד. בלי בדיקות, בלי שימוע, בלי תירוצים ובלי החלטה של שופט. גירוש, מעכשיו לעכשיו. במצב הזה אי אפשר לצאת מהגדה לישראל ואי אפשר לצאת מהגדה לירדן. אם תאזור עוז ותגיע למת"ק לבקש היתר, במקרה הטוב יגידו לך ש"אתה עזתי, לך תבקש את זה במחסום ארז". במקרה הרע, טוב, המקרה הרע כבר ברור.

על פי הערכות, יש כ-3,000 תושבים בגדה המערבית, שרשומים כתושבי עזה. רובם חיים שם כבר למעלה משבע שנים, הרבה לפני האינתיפאדה השניה. רדיוס החיים השגרתי הוא גבולות העיר בה הם מתגוררים, וכל חריגה ממנו היא סכנה.

וכאשר כבר מגיעים לבג"ץ, אחרי שבמשך שנים וחודשים אף אחד לא טורח לענות למכתבים שלך, ומבקשים שהמפקד הצבאי יואיל בטובו להכיר בתושבות של אישה בת 32, שמגיל 25 חיה ברמאללה או של בחור בן 25, שמגיל 17 חי שם, התשובה האוטומטית של המדינה היא, שיש לדחות את העתירה על הסף בשל "עשיית דין עצמית". שהרי החצופים האלה מפרים את החוק כבר שבע שנים, ועכשיו עוד רוצה לקבל על זה פרס. וכמו שעודד כתב, הטענה השניה היא "לא קיבלנו את המסמכים". וכאילו שאם המסמכים היו נוחתים בתיבת הדואר בבית אל, מישהו היה עושה איתם משהו.

את ההפרדה בין עזה לגדה התחילה ישראל מזמן, ונאמנה לשיטתה זו הפרדה חד צדדית. כאשר רוצים לגרש משפחות של מחבלים, מבלי שיש חשד נגד מי מבני המשפחה עצמה, טענה ישראל שבכלל לא מדובר בגירוש, שאסור על פי אמנת ז'נבה, בגלל שהגדה והרצועה הם חלקים של אותה יחידה טריטוריאלית, שעזה והגדה הם בעצם כמו ירושלים ותל אביב. באותו אופן, גם להגיד שאי אפשר לשנות כתובת יהיה לא מדויק. אם פלסטיני מהגדה מתחתן עם פלסטינית מהרצועה, והם רוצים לגור יחד בעזה, הם צריכים לקבל אישור מישראל (כי אין שום דרך אחרת להיכנס היום לעזה, אלא דרך ישראל. הגבול בין עזה למצרים סגור כבר חודשים ארוכים). ומה התנאי לקבל את האישור? שתושב הגדה ישנה את הכתובת שלו לעזה. מסתבר שיש בקשות שכן מצליחות להגיע.

אם באמת לא היה הבדל בין ירושלים לתל אביב, זו היתה דרישה הגיונית ואפילו מתבקשת. אבל לכולם ברור מה עומד מאחורי הדרישה הזו. ברגע שיסכים, הוא יוכל לשכוח מלחזור לגדה.

מחווה

עמירה הס דיווחה אתמול ב"הארץ" על מחווה חד-פעמית מטעם ראש הממשלה ליו"ר הרשות הפלסטינית: 3,480 בני משפחה של תושבים פלסטינים בגדה המערבית יוכלו לקבל תושבות קבע בגדה.

מזה למעלה משבע שנים מונעת ישראל מתושבי השטחים הכבושים להסדיר בשטחים את מעמדם של בני זוגם ושל ילדיהם, שאינם תושבי השטחים. עשרות אלפי בקשות למעמד לא טופלו. רבים מבין אלה שלא טופלו כלואים כבני ערובה בשטחים. נכנסו באשרת כניסה חד פעמית לישראל ונבלעו בגדה. ללא תושבות מוסדרת הם אינם יכולים לצאת מהשטחים. אם יצאו או אם יעצרו על ידי חיילים או שוטרים במחסום או בישראל – הם יגורשו, ולא יוכלו לחזור.

המנגנון לטיפול בהסדרת מעמדם של בני משפחה נקבע בהסכמי אוסלו. הבקשות מוגשות לרשות הפלסטינית, אשר מעבירה אותן לאישור ישראל. מאז ראשית שנות האלפיים ישראל מסרבת לקבל מן הרשות בקשות ולאשר אותן. בפני בג"ץ תירצה המדינה שהרשות היא שאינה מעבירה את הבקשות. בג"ץ, למותר לציין, מיהר לקנות את התירוץ העלוב, ולהטיל את האחריות לפתחה של הרשות הפלסטינית.

בתשובת המדינה לשורה של עתירות עקרוניות שהגיש המוקד להגנת הפרט (אליהן הצטרפו ארגוני זכויות אדם אחרים) לא נטען עוד שהרשות אינה מטפלת בבקשות. המדינה טענה שמדובר בעניין מדיני, ושאל לו לבית המשפט להתערב. לא הועלה כל טעם בטחוני בגינו לא יוסדר מעמדם של בני המשפחה. פשוט מענישים את תושבי השטחים ואת הרשות הפלסטינית. עוד "צריבה תודעתית".

עכשיו מלטפים. תור ה"מחווה". הבריון מניח פלסטר על הרגל ששבר.