הצגת רשומות עם תוויות הסדר הכבילה. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות הסדר הכבילה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי 13 מאי 2008

להדליק נורה אדומה ובולטת

בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, מהגרי עבודה יכולים להחזיק ברישיון ישיבה תקופה מקסימאלית של חמש שנים ושלושה חודשים. לאחר מכן עליהם לעזוב את ישראל. במהלך השנים פנו אל הרשויות מעבידים סיעודיים, המעסיקים מהגרי ומהגרות עבודה, וביקשו להאריך את רישיון הישיבה של עובדיהם מעבר לתקופה מקסימאלית זו נוכח תלותם בעובדיהם, נוכח העובדה שמדובר בעבודה שבה נדרש קשר אישי קרוב בין המטפל למטופל, ונוכח הקושי שקשישים רבים מוצאים באיתור עובד מתאים חדש ובהסתגלות אליו.

משום ההכרה בקושי הטמון בהגבלה זו, שהייתה בעבר מוחלטת, תוקן חוק הכניסה לישראל ונקבעה בו הוראה מיוחדת, המאפשרת להאריך את רישיונות ישיבתם של מהגרי עבודה בענף הסיעוד מספר בלתי מוגבל של פעמים, בכל פעם לשנה אחת, כל עוד העובד מועסק אצל אותו מטופל. על מנת שמעסיק ועובד יהיו רשאים לבקש את הארכת רישיון הישיבה של המטפל, שמיצה את פרק הזמן המקסימאלי לשהותו בארץ, עליהם לעמוד בשני תנאים – העובד הועסק על ידי אותו המטופל במשך שנה אחת ברציפות לפחות; וניתנה חוות דעת של עובד סוציאלי, רופא או אח מוסמך, לפיה הפסקת העסקת העובד תגרום לפגיעה קשה במטופל.

ואולם, גם בכך לא תמו קשייהם של מטופלים סיעודיים. במספר לא מבוטל של מקרים פנו מעסיקים, שפיתחו תלות משמעותית בעובדיהם, לאחר שאלה מיצו את התקופה המקסימאלית שקובע החוק והועסקו אצל מעסיקם האחרון במשך פחות משנה. לפי לשון החוק, נדמה שאין כל אפשרות להאריך בנסיבות אלה את רישיונם, ונגזר על המעסיקים להיפרד מעל העובדים בהם הם תלויים.

בתי המשפט לעניינים מינהליים, שבמסגרת עתירות נגד החלטות משרד הפנים בעניין זה נתקלו במקרים מכמירי לב, התקשו לעמוד מנגד. כך, למשל, דנה השופטת
פלפל מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב בעניינה של מעסיקה ניצולת שואה, שלפי חוות דעת רפואית שהוצגה, סובלת מעיוורון בעינה האחת וכמעט עיוורת בעינה השנייה, וכן סובלת מסכרת, מחרדה ומדיכאון. עוד לפי חוות הדעת, המעסיקה פיתחה תלות מוחלטת במטפלת הסיעודית, וכל אזכור של האפשרות שהמטפלת תעזוב מחמיר את מצבה הפיזי והנפשי. אף על פי כן סירב משרד הפנים להאריך את רישיון ישיבתה מן הטעם שהיא מועסקת אצל מעסיקה זו פחות משנה.

נוכח המקרים הקשים שהגיעו לפתחם, פסקו שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים,
פעם אחר פעם אחר פעם, כי במקרים בהם הוכח כי אכן תיגרם למטופל פגיעה קשה אם ייאלץ מטפלו לעזוב, ניתן "להגמיש" את התנאי, לפיו נדרשת תקופת עבודה מינימאלית של שנה עבור המעסיק האחרון, ולהאריך את רישיונות ישיבתם של מהגרי עבודה גם כשתנאי זה אינו מתקיים. שופטים אחרים של בתי המשפט לעניינים מינהליים סברו כי אי אפשר לקבל פרשנות כזו, החורגת מלשון החוק.

היום ניתן ברוב דעות
פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין זה במסגרת ערעור שהוגש על ידי המדינה, וסתם את הגולל על האפשרות להאריך רישיונות ישיבה של עובדי סיעוד במקרים אלה. אמנם, השופטת פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, סברה, כי קיימת אפשרות כזו בהתאם לאחד מסעיפי חוק הכניסה לישראל, המאפשר הארכת רישיונות ישיבה של מהגרי עבודה "אם נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק או לחברה", אולם שופטי הרוב, השופט רובינשטיין ושופטת בית המשפט המחוזי (במינוי זמני בבית המשפט העליון) ברלינר, פסקו כי אי אפשר לקבל פרשנות זו, וכי לא קיימת אפשרות להארכת רישיון ישיבה של עובד סיעוד, שמיצה את תקופת חמש השנים ושלושת החודשים שבחוק ומועסק על ידי מעסיקו פחות משנה.

קשה לטעון כי פסק דינם של שופטי הרוב ונימוקיהם מופרכים מבחינה משפטית, על אף השלכותיו הקשות על מעסיקים סיעודיים, שמצבם בכי רע. ואולם, גם בתוך הניתוח המשפטי הסביר של המצב החוקי הצליח השופט רובינשטיין לדחוק נימוק נוסף, מיותר ומקומם: העובדת, במקרה שהובא בפני בית המשפט, שהתה בישראל שלא כדין והדבר צריך "להדליק נורה אדומה ובולטת" ולהוות עילה לסרב להסדיר מחדש את מעמדה. כאשר בוחנים את עובדות המקרה, כפי שהן מתוארות בפסק הדין עצמו, אנו למדים, פעם נוספת, כי שהותה של העובדת "שלא כדין" אינה אלא תוצאה של הכבילה הידועה לשמצה,
שאליה התייחסנו כאן מספר פעמים, כשאנו מציינים שלשופטי בית המשפט העליון ולשופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים אין מושג ירוק באשר לתוכנו של פסק הדין, בו נפסל לפני כשנתיים הסדר הכבילה.

מפסק הדין שניתן היום אפשר ללמוד, כי העובדת במקרה זה החזיקה ברישיון ישיבה, שפקע בשל פטירת מעסיקתה. זוהי כבילה בלתי חוקית של עובד למעסיק. עוד ניתן למצוא בפסק הדין טרוניה כלפי העובדת, שלא פעלה בהתאם לנוהל המכונה
"נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", המאפשר לעובד שאיבד את מעמדו להסדירו מחדש. נוהל זה, נזכיר, אף הוא נפסל במסגרת פסק הדין שדן בהסדר הכבילה. בפסק הדין נקבע, כי האפשרות לפעול בהתאם לנוהל אינה מכשירה את הפיכתו של מי שיחסי עבודתו עם מעסיקו הסתיימו ולא פעל לפי הנוהל, לשוהה שלא כדין.

דומה שהגיעה השעה, ש
המכון להשתלמות שופטים יזמין את שופטי בית המשפט העליון ואת שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים, שמעולם לא טרחו ללמוד את פסק הדין בעניין הכבילה ופוסקים פעם אחר פעם בניגוד לקביעותיו, לערב הקראה חגיגי של פסק הדין.

שבת 3 מאי 2008

מכתב שחרור

מעודד, כך נראה, מכך שהצליח להטביע את פסק הדין בעניין הסדר הכבילה במצולות השכחה, הפיח משרד הפנים רוח חיים באחת מן הפרקטיקות הבזויות ביותר של ההסדר: "מכתבי שחרור" ממעסיקים.

פסק דין מהימים האחרונים של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב מתאר את התנהלות משרד הפנים. מהגר עבודה מבקש להחליף מעסיק לאחר שנוצל באופן מחפיר? שימציא "מכתב שחרור" ממעסיקו. לא המציא מכתב ועזב את המעסיק? נעצור אותו ונגרש. עתר לבית המשפט? נשקול להסדיר את מעמדו "לפנים משורת הדין". מעסיקים חדשים פונים בבקשה להעסיקו? נסביר למעסיקים שלא כדאי להם.

לעולם לא נלאה מלומר: זו עבדות, זה נתעב, זה לא חוקי, והפרקליטות שותפה מלאה לכל אלה.

יום רביעי 23 אפריל 2008

שחלוף

לעתים נדירות חושף בית המשפט את האופן בו משרתת מדינת ישראל באמצעות עיצוב מדיניות ההגירה את מי שפרנסתם בייבוא מהגרי עבודה. בהחלטה שניתנה בשבוע שעבר הצביעה על כך השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב במפורש.

העתירה עסקה במהגרי עבודה מסין שבאו לישראל כדי להשתלב בענף התעשייה. מסיבות שונות שאינן תלויות בהם – צמצום מספר ההיתרים להעסקה בתעשייה וסגירת מפעלים – איבדו את משרותיהם. מהגרי העבודה ביקשו לעבור לעבוד בענף הבנייה ולהשלים את תקופת ההעסקה המותרת בחוק (63 חודשים). תחילה סרב משרד הפנים לאפשר להם זאת. בהמשך שינה את מדיניותו, וקבע שיאפשר מעבר בין הענפים, ואולם רק בתנאי "שחלוף"; מהגר עבודה מענף התעשייה יוכל להשתלב בבנייה רק על חשבון מהגר עבודה אחר באותו ענף.

לא נמצאה ולו חברה אחת בתחום הבנייה שתסכים להעסיק את מהגרי העבודה בתנאים אלה. השופטת מיכל אגמון-גונן חיוותה דעתה שתנאי השחלוף אינו סביר. הוצע לרכז רשימה של מהגרי עבודה, שאיבדו את משרותיהם בתעשייה, ולהעמידה לרשות המעסיקים בענף הבנייה. משרד הפנים השיב, שהוא אינו
"משרד תעסוקה לעובדים זרים", והסביר שמטרת השחלוף היא צמצום מספר מהגרי העבודה. ואולם, בעוד ההליך מתנהל התברר, שהמדינה איפשרה לייבא עוד 500 מהגרי עבודה חדשים לעבודה בבנייה – כאלה שמשלמים דמי תיווך תמורת האפשרות לבוא לעבוד בישראל.

רק מספר ימים לפני המועד שנקבע לשימוע פסק הדין, הודיע משרד הפנים על ביטול תנאי השחלוף, ועל מתן אפשרות למהגרי עבודה מתחום התעשייה לעבור לעבוד בבנייה. העובדים העותרים ביקשו לאפשר להם להשלים את תקופת ההעסקה המותרת בחוק, ולא למנות במסגרתה את התקופה שנותרו ללא עבודה בשל מדיניות משרד הפנים.
השופטת אגמון-גונן קיבלה את עמדתם:
"הפחתת מספר היתרי ההעסקה בענף התעשייה באופן דרסטי, והקשחת התנאים לקבלת היתרים [...] הביאו למצב שבו עובדים זרים רבים שהיו מיועדים לעבוד בתחום התעשייה, ביניהם העותרים, הפכו למחוסרי עבודה. לפיכך, חלה על המשיבה חובה מוסרית לאפשר את ניוד העובדים הזרים שהגיעו לארץ על מנת לעבוד בענף התעשייה בהתאם להיתרים שניתנו ע"י המשיבה, תוך ציפייה לשהות בארץ ולעבוד בה במשך תקופה סבירה. [...] תחת הטלת הגבלות על התאגידים [...] בחרה המשיבה להטיל הגבלות על העובדים הזרים. ברי, כי התאגידים הם בעלי אינטרס כלכלי, שכן [...] הבאת העובדים הזרים והעסקתם הוא מקור פרנסתם, והשיקול המרכזי העומד לנגד עיניהם הוא השיקול הכלכלי. התאגידים אינם מחויבים לשיקולים של מימוש וקידום מדיניות הממשלה להפחתת מספר העובדים הזרים בארץ ולשיקולים הומניטאריים. לא כך המשיבה, המחויבת לשיקולים אלה. [...] בשל עמדתו הדווקנית של משרד הפנים, בשל העובדה שלא אישר לאותם עותרים [...] לעבוד [...] אף באופן זמני עד לבירור העתירה בעניינם, בשל הנזק שנגרם לעותרים עת שהמתינו למשרד הפנים כאשר הם נתונים בלחץ כלכלי, אני מוצאת לנכון להיענות לשתי הבקשות האמורות של העותרים, ולאפשר לכל אחד מהם לעבוד את מלוא התקופה של 63 חודשים, כאשר התקופה שבה נמנע מהם לעבוד בשל התמשכות ההליכים מול המשיבה לא תבוא במניין התקופה המותרת הכוללת, וכן לפסוק הוצאות לטובתם."

יום שישי 18 אפריל 2008

הפה שהתיר הוא הפה שאסר

בסוף השבוע שעבר ביכינו כאן את גורלו הטראגי של פסק הדין בעניין כבילת מהגרי עבודה למעסיקיהם. הזכרנו כי לפני כשנתיים פסק בית המשפט העליון שהסדר ההעסקה הנוהג ביחס למהגרי עבודה, לפיו עובדים כבולים למעסיקיהם ומאבדים את רישיון הישיבה שלהם בארץ עם תום יחסי העבודה, הוא "מעין-עבדות בגרסה מודרנית", המביא לניצולם של מהגרי עבודה ולשלילת זכויות היסוד הנתונות להם. בית המשפט קבע שמדובר בהסדר בלתי חוקי והורה "לגבש" הסדר חדש בתוך שישה חודשים.

המדינה "גיבשה" הסדרים חדשים, כלומר כתבה נהלים חדשים הנמים להם במגירה. המדינה ממשיכה ליישם את אותם ההסדרים והנהלים שנפסלו בפסק הדין. הפרקליטות מגנה שוב ושוב על גירושם של עובדים נפגעי ההסדר, ובתי המשפט שבים ומאשרים את גירושם של עובדים זרים ש"סרחו": עזבו את מעסיקיהם, איבדו את מעמדם ולא הסדירו או לא הצליחו להסדיר את מעמדם מחדש בהתאם לאותם נהלים, שנפסלו על ידי בית המשפט העליון. פסק הדין נעלם כלא היה.

אתמול ננעץ המסמר האחרון בארון הקבורה של פסק הדין, כאשר שופט בית המשפט העליון,
אדמונד לוי, שלפני שנתיים כתב את פסק הדין בעניין הכבילה ועמד על פגיעתו המרה של הסדר הכבילה במהגרי העבודה ועל אי חוקיותו, אישר את גירושו של מהגר עבודה, שהועסק בענף הסיעוד, ולא הסדיר את מעמדו בהתאם לאותו נוהל עצמו שזכה לקיתונות של ביקורת מפי השופט לוי לפני שנתיים בלבד.

נשוב, אם כן, שנתיים אחורה. במסגרת ההתדיינות בעתירה נגד הסדר הכבילה טענה המדינה, כי קיומו של נוהל, המכונה "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", מרכך את פגיעתו של הסדר הכבילה והופך אותו לחוקי. השופט לוי דחה בפסק דינו בעניין הסדר הכבילה את הטענה, וקבע:

"דעתי הנחרצת היא, שאין בכוחו של נוהל זה כדי לאיין את פגיעת הסדר הכבילה למעסיק בזכויות-יסוד. טעם הדבר כפול. טעם ראשון הנו כי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק אינו משנה מהותית מהכוח העודף שבידי המעסיק. הכריכה הראשונית שבין חוקיות שהייתו של העובד הזר בישראל לבין זהות המעסיק עלולה להביא למצב בו העובד – אף שהגעתו לישראל בדין היא – יימצא שוהה שלא כדין עוד למן יומו הראשון בישראל בנסיבות המצויות מחוץ לשליטתו, ולעתים קרובות – מחוץ לידיעתו. כך הוא, למשל, מקום שהמעסיק מנצל כריכה ראשונית זו ומתנה את תחילת עבודתו של העובד בתנאים, כגון בתשלום סכומי-כסף נוספים, או מקום בו המעסיק מורה לעובד לעבוד אצל מעסיק אחר, או בפרויקט אחר ('ניוד'). ועוד: בקשה להחלפת מעסיק כורכת עצמה, על-פי הנוהל, באבדן רישיון העבודה בישראל לתקופה בלתי-ידועה: הנוהל קובע כי בתקופת-הביניים שבין סיום העבודה אצל המעסיק המקורי ומעבר למעסיק החדש, יקבל העובד רישיון ישיבה מסוג ב/2. רישיון זה הוא רישיון ישיבה זמני (הניתן, בדרך-כלל, לצורכי ביקור תיירותי), ואינו מאפשר עבודה כדין. לא ברור, אם כן, כיצד אמור העובד לכלכל עצמו בתקופת-ביניים זו, ובעיקר מדוע יש לכרוך את בקשתו הלגיטימית להחליף מעסיק, באבדן לתקופה בלתי-ידועה של רישיון העבודה בישראל (שהרי סד-זמנים מחייב לטיפול בבקשה להחלפת מעסיק אינו קבוע בנוהל)... טעם שני – ובו, להשקפתי, העיקר – הנו כי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק מניח – כהנחת יסוד – כוח להחזיק בעובד. הנחת היסוד הגלומה במבנה הנורמטיבי הנוצר בעטיו של הסדר הכבילה למעסיק, מבנה נורמטיבי שממנו הנוהל אינו משנה – הוא כי המעסיק רשאי להחזיק בעובדו, תוך שהאחרון רשאי, בנסיבות מסוימות בלבד, להשתחרר כדין מחוזה העבודה עמו. מבנה נורמטיבי מעין זה אינו מתיישב עם מעמדן החוקתי של הזכות לחירות, לכבוד אנושי, לאוטונומיה ולחופש פעולה... אין זאת אלא, כי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק מתיימר להפוך זכויות-יסוד שקנה לו היחיד – כל יחיד – סוגיה 'מנהלית' לפקידים לענות בה. היא ולא אחרת. ומתוך שמתיימר הוא לעשות את שלא ניתן לעשות – ולכל הפחות, בשיטת-משפט חוקתית המעלה על נס את זכויותיו של הפרט – נדע גם כי אין בו, בניגוד לטענת המשיבים, כדי לאיין את פגיעת הסדר הכבילה למעסיק בזכויות-יסוד."

שנה וחצי חלפה לה,
וניתן פסק דין נוסף שעסק בהסדר כובל. השופט אדמונד לוי, בפסק דין מפורט, חזר על עקרונות פסק הדין בעניין הכבילה, והדגיש: "ההלכה העקרונית בדבר בטלותו של 'הסדר הכבילה' שרירה וקיימת, גם אם טרם יושמה כל צורכה... היא יצרה מצב משפטי חדש, בגדרו שוב אין הדין מוכן להשלים עם קביעתם של הסדרים שרוחם דומה. היא משמשת נדבך מרכזי במסגרת הנורמטיבית מכוחה מועסקים מהגרי עבודה בישראל. היא צופה פני הווה ועתיד כאחד. היא מחייבת את רשויות השלטון כולן, ובפרט את הממשלה. כל עוד תקפה היא, נדרשים לה גם בתי-המשפט – תהא זו ערכאה דנן, יהיו אלה בתי-המשפט לעניינים מנהליים, ערכאות העבודה או בתי-הדין למשמורת."

והנה, אתמול התקיים בפני הרכב שופטים בראשות השופט אדמונד לוי דיון בערעור שהוגש על ידי עובד סיעוד הודי, שמעסיקו נפטר, שאיבד משום כך את רישיון הישיבה שלו בישראל בדיוק באופן שנפסל על ידי השופט לוי לפני שנתיים, שקיבל אשרת תייר לפרק זמן של 60 ימים בדיוק באופן שנפסל על ידי השופט לוי, ולאחר שלא מצא מעסיק הפך לשוהה שלא כדין, בשל המדיניות שנפסלה על ידי השופט לוי.

השופט לוי לא התבלבל, ועוד ביום הדיון נתן
פסק דין קצרצר, בו אישר את סירוב משרד הפנים להסדיר מחדש את מעמדו של העובד ואת ההחלטה לגרשו, כשהוא נסמך על הוראות הנוהל, אותו פסל בעצמו לפני שנתיים. השופט אדמונד לוי כותב בפסק דינו מאתמול: "הנוהל על פיו פועל המשיב מאפשר ניודם של עובדים זרים בתחום הסיעוד, בין היתר, כאשר טרם חלפה שנה מיום הגיעו של העובד הזר לישראל, וטרם חלפו 60 ימים ממועד עזיבתו את מעסיקו האחרון עקב נסיבות שאינן תלויות בו, כמו פטירה או פיטורין. המערער הוא אזרח הודי שנכנס לישראל בחודש אוקטובר 2003 באשרת עבודה בתחום הסיעוד. מאז הוא הועסק אצל שלושה מעסיקים, עד שהאחרון שבהם נפטר ביום 19.6.06. בעקבות כך הונפק למערער רישיון ביקור למשך 60 ימים, במטרה לאפשר לו למצוא מעסיק אחר. דא עקא, המערער לא עשה זאת עד שנעצר ביום 18.4.07, עקב היותו שוהה בלתי חוקי... לא נמצאה לנו עילה לשנות מפסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בחודש מאי 2007 ניתנה למערער הזדמנות להסדיר את נושא העסקתו, וגם אם היה ממש בטענתו לפיה סוכנות לעובדים זרים הוליכה אותו שולל, אין בכך כדי לסייע לו... המערער שהה במשך למעלה משבעה חודשים בישראל שלא כדין, מבלי שטרח לקבל רישיון מהרשות המוסמכת."

מה לנו כי נלין על משרד הפנים, השולל רישיונות ישיבה, על הפרקליטות, המגנה על החלטות משרד הפנים, ועל שופטי בתי המשפט המחוזיים, המאשרים את ההחלטות, כאשר שופט בית המשפט העליון, שפסק דינו אמור היה להוליד רפורמה בהסדרי ההעסקה הפסולים של מהגרי העבודה, אינו מיישם את פסק דינו שלו כאשר מובאים בפניו קורבנות ההסדר שפסל?

יהי זכרו של פסק הדין בעניין הכבילה ברוך.

שבת 12 אפריל 2008

על פי הדין ועל פי התחייבותה

לפני למעלה משנתיים פסק בג"ץ, כי "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם אינו יכול להמשיך ולעמוד. ההסדר הפך את העובדים לצמיתים של מעסיקיהם, פסק בג"ץ, פגע באוטונומיה של העובדים כבני אדם, ושלל מהם את חירותם. "הסדר הכבילה יצר מעין עבדות בגרסה מודרנית", נקבע. "כיצד זה שבעלי סמכות בארצנו כך רואים לנהוג", תהו שופטי בג"ץ והוסיפו: "כלימה תכסה את פנינו". בג"ץ הורה למדינה לגבש הסדר העסקה חדש, שאינו מפקיע את רישיונות העבודה של מהגרי העבודה ואינו טומן בחובו שום סנקציה בשל סיום יחסי העבודה.
מה שארע לפסק הדין הוא תעלומה של ממש. בית המשפט נתן את פסק הדין החשוב ביותר בעניינם של מהגרי עבודה בישראל. ואולם, עוד בטרם הספקת לקרוא את פסק הדין עד למחציתו, הוא נפח את נשמתו, ונקבר קבורת חמור. דבר לא ארע. הכבילה נותרה כשהיתה, שרירה וקיימת, נוראה מתמיד. מהגר עבודה שעוזב את מעסיקו מכל טעם שהוא מאבד את מעמדו בארץ, נעצר, נאסר ומגורש. בתי הכלא מלאים בעובדים ש"סרחו", ועזבו את מעסיקיהם.

בעלי הסמכות, שכלימה אמורה היתה לכסות את פניהם, מתעלמים מפסק הדין. בהתנהלות משרד הפנים ומשטרת ההגירה, בכתבי הטענות של פרקליטות המדינה, בפסקי הדין של בתי המשפט לעניינים מינהליים ובמידה רבה גם של בית המשפט העליון – אין לפסק הדין זכר. דומה שכלל אינם מכירים אותו. אחת הפרקליטות, שמופיעה מדי שנה בעשרות תיקים בעניינים של מעצר, של גירוש ושל השמה מחדש של מהגרי עבודה, הודתה בפניי לפני מספר חודשים, שמעולם לא שמעה על פסק הדין.

בתי המשפט לעניינים מינהליים ובית המשפט העליון דנים גם כיום בענייניהם של מהגרי עבודה ש"עשו דין לעצמם" ועזבו את מעסיקיהם. בדרך כלל מתירים בתי המשפט לגרש את מהגרי העבודה, שהרהיבו עוז בנפשם לעזוב את מעסיקיהם, ואולם לפעמים הם חסים עליהם. הרחומים שבין השופטים בוחנים את נהלי משרד הפנים בעניין מעבר בין מעסיקים ובעניין השמה מחדש של עובדים שעזבו את מעסיקיהם, וקובעים שראוי לסטות מהם בנסיבות העניין, "לפנים משורת הדין". הם אינם מכירים את פסק הדין בו נקבע שאותם מהגרי עבודה נקטו ב"פעולה לגיטימית" ומימשו "זכות יסוד הנתונה לכל עובד", ומשום כך הנהלים אינם חוקיים. הם אינם יודעים, שזכותו של מהגר עבודה להחליף את מעסיקו ללא סנקציה היא הדין. העובדה שיש להמשיך ולעתור פעם אחר פעם, ולשוב ולעסוק בסטיות מן הנהלים - שהיו צריכים להתנדף זה מכבר כנפיחה המצחינה ממוסריותם הקלוקלת של הוגיהם ושל מיישמיהם, ושל כל מי שהגנו עליהם ואישרו אותם - היא מחפירה.

לא מכבר דיווחה כאן ענת קדרון מ"קו לעובד" על נוהג חדש שפשה במשרד הפנים: התניית רישיון עבודה למהגר עבודה, שמבקש להחליף את מעסיקו, בחתימתו על מסמך, לפיו זהו מעסיקו האחרון, וכי אם יחסי העבודה יסתיימו מכל טעם שהוא – יהיה על מהגר העבודה לעזוב את ישראל. אפילו במסגרת "הסדר הכבילה", שנפסק שאינו חוקי, רשאי עובד, על פי הנהלים לפחות, לבקש להחליף את מעסיקיו. כאמור, בית המשפט פסק שהנהלים אינם מרפאים את אי החוקיות שבהסדר. משרד הפנים לא רק מתעלם מן הפסיקה. הוא החמיר את מדיניותו.
השופטת מיכל רובינשטיין מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב לא מצאה בכך פסול. למהגרת העבודה, שעניינה הובא בפני בית המשפט, ניתן רישיון בתנאי שתחתום על התחייבות שתעזוב את הארץ עם תום עבודתה אצל מעסיק מסוים. "עם סיום העסקתה", פסקה השופטת רובינשטיין בסוף השבוע, "אך סביר הוא כי העותרת תעשה את שהתחייבה לו ותצא מישראל על פי הדין ועל פי התחייבותה."

יום רביעי 13 פברואר 2008

לא ביצעה את המוטל עליה

מאת: ענת קדרון, קו לעובד

ר', מהגרת עבודה מנפאל, באה לישראל בחודש אפריל 2007 כדי לעבוד בתחום הסיעוד. כפי שקורה במקרים רבים, סוכני כוח האדם שהביאו אותה לישראל לא דאגו לשלוח אותה לעבוד אצל המעסיק עבורו באה. בהעדר מעסיק היא הפכה שוהה שלא כדין. היא נעצרה, ושוחררה על-ידי בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין על מנת שתסדיר את עבודתה בישראל.

ר' מצאה מעסיקה, ופנתה ללשכת משרד הפנים ברמת-גן כדי להסדיר את רישיון עבודתה. על פי נהלי משרד הפנים, אין להקשות על עובדי סיעוד, הנמצאים בישראל פחות משנה, ויש להנפיק להם רישיונות עבודה, אף אם שהו זמן מה באופן "בלתי חוקי".

למרות זאת, בלשכת משרד הפנים ברמת-גן סירבו להנפיק לר' רישיון עבודה. בהמשך הודיעה הלשכה לבתה של המעסיקה כי לר' יינתן רישיון עבודה רק אם תחתום על התחייבות, "שאם לא תסתדר עם מעסיקה זו, מכל סיבה שהיא, יהיה עליה לצאת מן הארץ". בשל התנהלות הלשכה והעיכוב בהסדרת הרישיון – ר' פוטרה.

ר' מצאה מעסיקה אחרת, ופנתה שוב ללשכה ברמת-גן בבקשה להסדיר את רישיונה. סגן מנהל הלשכה, דוד עצמון, הודיע לר' שבקשתה סורבה, משום ש"לא התייצבת אצל המעסיק המזמין, דבר חמור מאד מבחינתנו"(!), ומשום ש"תוך פחות משנה מדובר במעסיק שלישי". למי אכפת שנהלי משרד הפנים מורים להקנות רישיון עבודה. אז מה, אם היתה זו לשכת משרד הפנים ברמת-גן בעצמה, שגרמה לפיטוריה של ר', ולצורך למצוא מעסיקה חדשה.

ר' פנתה ל"
קו לעובד", ובסיועו התלוננה נגד סוכני כוח האדם – עבריינים מוכרים למשטרה, שהותירו אותה ללא מעסיק. ר' שבה ופנתה ללשכה ברמת-גן, ובידה מכתב, המבהיר כי היא עדה מרכזית בחקירה פלילית המתנהלת נגד סוכני כוח האדם. עוד הובהר במכתב, שיש לתת לה רישיון עבודה בלי להתנות זאת בתנאים, וודאי שאין להתנות זאת בחתימה על התחייבות כלשהי. בלשכה ברמת-גן סירבו שוב לבקשתה ללא נימוק.

ר' ערערה על ההחלטה בסיוע "קו לעובד". לפני כשבועיים התקבלה תשובתו של סגן מנהל הלשכה, דוד עצמון, ולפיה בקשתה של ר' תאושר "לפנים משורת הדין", ובתנאי שתצהיר בכתב, "כי ידוע לה שבמידה ולא תסתדר עם מעסיקה זו, עליה לעזוב את הארץ". עצמון הדגיש, שר' לא עמדה מספר פעמים במהלך השנה בתנאי הרישיון שניתן לה, "ולא ביצעה את המוטל עליה על-פי האזהרות וההסברים שניתנו לה".

רק משום החשש, כי ר' תפוטר שוב אם לא תקבל רישיון, נאלצה ר' לחתום על כורחה ותחת מחאה על הצהרה, לפיה היא מודעת לדרישה, כי מעסיקתה זו תהיה מעסיקתה האחרונה בישראל. רק לאחר שחתמה הונפק לה רישיון העבודה.

כידוע, לפני כשנתיים פסק בג"ץ, כי "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם פסול על רקע פגיעתו האנושה בזכויות היסוד של מהגרי העבודה. "עבדות מודרנית" כינה בית המשפט את ההסדר, והוסיף: "כיצד זה שבעלי-סמכות בארצנו כך רואים לנהוג בנשים ובגברים שכל רצונם אינו אלא להביא פת-לחם למשפחתם... מה היה לנו שכך נוהגים אנו בעובדים הזרים..." בג"ץ הורה למדינה לגבש הסדר העסקה חדש, שאינו מפקיע את רישיון העבודה של מהגרי העבודה ואינו טומן בחובו שום סנקציה בשל סיום של יחסי העבודה.

הרשויות מתעלמות מפסק הדין עד היום. "הסדר הכבילה" שריר וקיים. ואולם, אפילו במסגרת "הסדר הכבילה" רשאי מהגר עבודה להחליף את מעסיקיו. דוד עצמון, סגן מנהל הלשכה ברמת-גן החליט להגדיל ולעשות – להחמיר, על דעת עצמו, הוראות נוהל שנפסק שהוא פסול, תוך התעלמות בוטה מנסיבות המקרה. עצמון סבור שהוא מוסמך להעניש את ר' בגין התנהגותה "החמורה". גם כשהתרצה לנהוג על פי הנהלים הפסולים, "עשה טובה" לר' ואישר מתן רישיון בתנאים בלתי חוקיים, פרי מוחו הקודח.

הדברים הובאו לידיעתם של גורמים בכירים במשרד הפנים, לרבות היועץ המשפטי למשרד, אך איש מהם לא ראה לנכון להתערב. אין זו הפעם הראשונה בה מגלה לשכת משרד הפנים ברמת-גן נמרצות יתר בגירוש מהגרי עבודה, ופועלת בניגוד מפורש לנהלים. היא עושה זאת ב"שיטת מצליח". למזלה של ר', הפעם זה לא הצליח.

יום ראשון 2 דצמבר 2007

משרד הפנים אינו יכול להתאפק

לפני כשבועיים סופר כאן על פסק הדין בעניין קון טנסה, ועל משרד הפנים שהחל לעצור לאחר מתן פסק הדין מהגרי עבודה ששהו בישראל בהיתר ולגרש אותם. עוד סופר שבעקבות הביקורת על מדיניותו המפלצתית הזו, התקין משרד הפנים "הוראת המעבר", ולפיה יתאפשר לעובדים שחלפו 63 חודשים מאז נכנסו לישראל לראשונה להשלים שנת עבודה בישראל. עו"ד ענת קדרון מ"קו לעובד" מדווחת שמשרד הפנים ממשיך לצפצץ על הוראת המעבר, שהוא עצמו קבע.
מאת: ענת קדרון, קו לעובד
נוהל מעבר ממעסיק למעסיק הוא נוהל של משרד הפנים, שעל פיו עוברים מהגרי עבודה בין מעסיקים. במלים אחרות: הם משתחררים מכבילה למעסיק אחד, נכבלים לאחר ומקבלים רישיון לשהות ולעבוד בישראל.
לאחרונה הגיעו ל"קו לעובד" מהגרי עבודה שאיתרע מזלם, ולאחר שפוטרו או התפטרו ופנו ללשכות משרד הפנים בבקשה לקבל רישיונות עבודה אצל מעסיקים חדשים – נדחו בקשותיהם.

משרד הפנים נימק את דחיית הבקשות בתואנה שמהגרי העבודה שוהים בישראל מעל ל-63 חודשים "ברוטו" (כלומר מאז שהגיעו לישראל לראשונה, גם אם יצאו ממנה). כך, למשל, מחלקת האשרות במשרד הפנים השיבה לפניית "קו לעובד" בעניינה של אחת ממהגרות העבודה שבקשתה נדחתה, שכיוון שאותה מהגרת עבודה נכנסה לישראל לראשונה בשנת 2003, הרי שהיא אינה זכאית עוד להחליף מעסיק.

לטענת משרד הפנים, על פי פסיקת בית המשפט העליון אי אפשר לחדש את הרישיון. למעשה, שללו ממהגרי העבודה את האפשרות לממש את זכותם המצומצמת להשלים שנת עבודה בישראל על פי "הוראת המעבר", שקבע משרד הפנים.

שוב מחפש משרד הפנים כל דרך "להעיף" את מי שרק אפשר, אף שלפי הוראת המעבר, שהוא עצמו קבע, הוא יכול היה להתאפק. רק עוד קצת.

יום שני 15 אוקטובר 2007

כלימה תכסה את פנינו

את הדברים הבאים פרסמנו ב"גלובס" ב-16.5.2006, שבועות מספר לאחר שניתן פסק הדין בעניין הסדר הכבילה:
שוו בנפשכם משטר משפטי, בו נאסר על עובד לעזוב את מעסיקו. משטר בו עובד שעזב את מעסיקו - משום שזה לא שילם לו את שכרו או שילם לו שכר נמוך משהובטח לו, משום שמעסיקו פיטר אותו או מסר אותו לעבודה אצל מעסיק אחר, משום שבחר לעבוד אצל מעסיק שונה, מיטיב יותר, או מכל טעם אחר - יאבד את מעמדו בארץ, ייעצר, ייאסר ויגורש. זהו המשטר המשפטי שנוהג מזה שנים במהגרי עבודה בישראל. זהו הסדר הכבילה.

בג"צ, אשר קיבל באחרונה את טענות "קו לעובד", "מוקד סיוע לעובדים זרים", "האגודה לזכויות האזרח" וארגוני זכויות אדם נוספים, שעתרו לביטול הסדר הכבילה, קבע כי "הסדר הכבילה יצר מעין עבדות בגרסה מודרנית". לאחר ארבע שנות דיון פסק בג"ץ, כי ההסדר הפך את העובדים לצמיתים של מעסיקיהם, פגע באוטונומיה של העובדים כבני אדם, ושלל מהם את חירותם. "כיצד זה שבעלי סמכות בארצנו כך רואים לנהוג", תהו שופטי בג"ץ והוסיפו: "כלימה תכסה את פנינו".

כלימה וודאי לא כיסתה את פניהם של בעלי הסמכות, פקידי משרד הפנים והתמ"ת, שעיצבו והוציאו אל הפועל מדיניות זו. כלימה אף לא כיסתה את פניהם של אנשי הפרקליטות, שהגנו על מדיניות זו שוב ושוב בבתי המשפט. אך חמור מכך - כלימה לא כיסתה את פניהם של שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב, שדנו בארבע השנים האחרונות בעשרות רבות של עתירות, שעסקו פעם אחר פעם בפרטיו של ההסדר הנורא ובעניינם של קורבנותיו. בית המשפט המחוזי בתל אביב קנה סמכות לדון בעניינם של עובדים, שהוצאו נגדם צווי גירוש. פעם ועוד פעם באו בפניו מהגרי עבודה שאיבדו את מעמדם בישראל לאחר שפוטרו או לאחר שמימשו את הזכות הנתונה לכל אדם - לעזוב את מעסיקו - ובית המשפט לא מצא לנכון לתת להם סעד, ולהכריז שכך לא ייעשה במקומותינו.

העובדים, שבחרו לממש את מה שכינה השופט לוי בפסק דינו של בג"ץ "פעולה לגיטימית וזכות יסוד הנתונה לכל עובד", ועזבו את מעסיקיהם, ננזפו על ידי בית המשפט המחוזי כמי שעשו "דין לעצמם". "אין להם להלין אלא על עצמם", פסקו השופטים, שעה שחרצו את דינם למעצר ולגירוש. היו שופטים שאימצו את הביטוי "בריחה" בהתייחס לעזיבת עובדים את מעסיקיהם, משל היו העובדים עבדים, הבורחים מאדונם. בחסות בית המשפט הפכו מתקני הכליאה לסוכנויות כוח אדם, לשם מוזמנים מעסיקים לברור להם עובדים ש"סרחו" (פוטרו או עזבו), וזכו, בטובם של בית המשפט ומשרד הפנים, להזדמנות חוזרת.

שופטים אחרים התייחסו אל מהגרי עבודה, אשר התפטרו מעבודתם לצורך עבודה בתנאים טובים יותר, כאל מי שהפרו "בעבור נזיד עדשים" את חובותיהם למעסיקיהם, והותירו את אלה בפני "שוקת שבורה". אכן, באחדים מפסקי הדין התבטאו שופטי המחוזי באופן חריף, ואף כינו את התנהלות המדינה "סדום". ואולם, תמיד כיוונו בכך להחלטות שפגעו בזכויות המעסיקים, תוך שהשופטים מדגישים שלעובדים "העושים דין לעצמם" אין כל זכות עצמאית משלהם.

באחד המקרים, בהם נטען בפני אחת השופטות, כי מדובר בהסדר דמוי עבדות (טענה שאומצה באחרונה על ידי בג"ץ), מצאה אותה שופטת לגנות את ההשוואה בין מצבם של מהגרי עבודה לעבדים, ועמדה על כך, שהואיל ולעובדים אין זכות לבוא לישראל ולעבוד בה, אפשר להכפיף אותם לאותו משטר.

במקרים בודדים פסל בית המשפט המחוזי החלטות פוגעניות של המדינה, אולם זאת בטענה שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל, ובאותם מקרים פרטניים יש מקום להתחשב במעסיק ולפעמים גם בעובד. הסדר הכבילה כשלעצמו, לדידו של בית המשפט המחוזי, לגיטימי.

"בהסדר הכבילה שהיא עצמה קבעה והשליטה, רצעה המדינה את אוזנם של העובדים הזרים למזוזת ביתם של מעסיקיהם, וכבלה את ידיהם ואת רגליהם באזיקים ובנחושתיים למעסיק", חתם בג"ץ את פסק דינו ותהה: "האומנם ידענו את נפש הגר?". בבית המשפט המחוזי בתל אביב לא ידעו.
שנה וחצי מאז ניתן פסק הדין. בבית המשפט המחוזי בתל אביב עדיין לא יודעים.