קוקטייל טרום טיסה

הוושינגטון פוסט והניו יורק טיימס הקדישו בשבועות האחרונים מספר כתבות לפגיעה בזכויותיהם של מהגרים העצורים לצורך גירושם מארה"ב. הוושינגטון פוסט דיווח על הזנחת בריאותם של המהגרים העצורים. הניו יורק טיימס על אודות שישים ושישה מהגרים שמתו בין השנים 2004 ל-2007 במתקני המעצר.

הכתבה האחרונה בסדרה של הוושינגטון פוסט, שפורסמה ביום רביעי האחרון, כוללת גילוי מחריד שטרם נחשף. מאז שנת 2003 סיממו רשויות ההגירה האמריקאיות לפחות 250 מהגרים אך ורק כדי לאפשר את גירושם ללא התנגדות. "קוקטייל טרום טיסה" מכונות התרופות הפסיכיאטריות הקשות, שהוזרקו למהגרים העצורים ללא הצדקה רפואית ובניגוד לרצונם.

דיסקרימניציה בשם האינטגרציה

בחודש מרץ 2006 נכנס לתוקפו בהולנד חוק האינטגרציה. החוק מחייב את המבקשים לרכוש מעמד בהולנד מכוח קשרי משפחה לנתינים הולנדים לעבור במדינות מוצאם מבחן. בני המשפחה נדרשים להפגין שליטה בשפה ההולנדית ובקיאות באורחות החיים בהולנד. המבחן נערך בהולנדית בטלפון בנציגות הדיפלומטית של הולנד במדינת המוצא של המבקש. אם הנבחן נכשל, עליו לשלם אגרה בסך 350 אירו עבור כל הזדמנות נוספת להיבחן. לאחרונה החליטה ממשלת הולנד להעלות את ציון המעבר.

לא כולם נדרשים לעבור את "מבחן האינטרגציה". אזרחי 27 מדינות האיחוד האירופי, איסלנד, נורבגיה, ליכטנשטיין, שוויץ, ארה"ב, אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, יפן ודרום קוריאה – פטורים מן המבחן. מדינותיהם, כך לפי שלטונות הולנד, דומות להולנד מבחינה סוציו-אקונומית ומדינית, ולכן אין להם צורך ב"מבחן אינטגרציה". המבחן מיועד לאזרחי מדינות "לא מערביות", ובהם בעיקר לאזרחי טורקיה ומרוקו – שתיים מן הקבוצות "הלא מערביות" הבולטות ביותר המבקשות לרכוש מעמד בהולנד.

"מבחן האינטגרציה" מצטרף לדרישות כלכליות מחמירות, שהוחלו בשנת 2004, כתנאי להגירה להולנד. המבחן והדרישות הכלכליות גרמו לירידה משמעותית במספר בני המשפחה, אזרחי טורקיה ומרוקו, שמבקשים להגר להולנד.

Human Rights Watch פרסם אתמול מסמך על אודות חוק האינטגרציה ההולנדי, בו הוא מוחה על הפגיעה בזכות לחיי משפחה ועל ההפליה מטעמי לאום והשתייכות אתנית, ותובע לבטל את החוק ולהנמיך את הדרישות הכלכליות. הארגון מביע חשש מן המגמה במדינות האיחוד האירופי לראות בהולנד מודל לעיצוב מדיניות הגירה.

תודה לכרמי לקר על ההפנייה למסמך

ללא גבול

נחתום את חג החירות בזה:

האיחוד האירופי הגיע להסכם בעניין תקופת מעצרם של מהגרים, ששוהים במדינות האיחוד ללא היתר. כיום נעות תקופות המעצר במדינות האיחוד בין שלושים ימים בצרפת לשמונה עשר חודשים במלטה למעצר בלתי מוגבל בבריטניה. על פי ההסכם, שטעון אישור מועצת האיחוד, תוגבל תקופת המעצר לשישה חודשים בכל המדינות. ארגוני זכויות האדם נערכים למאבק.

בניגוד לדין הפלילי, שמורה להעדיף חלופות מעצר על פני מעצר, בדיני ההגירה הישראלים מעצר הוא כלל ושחרור הוא חריג. אמנם, על פי החוק, אדם שמשתף פעולה עם גירושו, ואין בשחרורו כדי לסכן את בטחון המדינה או את שלום הציבור או את בריאותו, אמור להיות משוחרר ממעצר לאחר ששים ימים, אם גירושו אינו מתאפשר. ואולם, בית המשפט העליון פסק, שמשרד הפנים רשאי לשקול "במקרים המתאימים, את דבר קיומו של אינטרס ציבורי בעל משקל של ממש, המחייב את המשך החזקת השוהה במשמורת לתקופה שאינה חורגת מהסביר." המקרים המתאימים הפכו הכלל, והתקופה חורגת מן הסביר.

יתרה מזו, מי שמעז לבקש מקלט מדיני בישראל נתפס כמי שמסכל את גירושו, ולכן עלול לבלות במעצר עד לסיום בדיקת בקשתו. המעצר אמור, אמנם, לשרת את הגירוש בלבד, ואולם בחודשים האחרונים מוחזקים במעצר לאורך תקופות ממושכות מבקשי מקלט שאי אפשר לגרשם – שישראל אינה מתכוונת לגרשם – רק לצורך הרתעת אחרים ("אינטרס מוצדק כשלעצמו, ששהות מסתננים למדינה לא תכפה על המדינה", כדברי אחד משופטי בית המשפט לעניינים מינהליים). לצורך הרתעה בלבד, כולאים מבקשי מקלט, כדי לשוב ולשחררם לאחר ימים או לאחר חודשים ארוכים. גם תנאי המעצר הקשים ב"קציעות" נועדו לשרת את ההרתעה. בג"ץ, כזכור, משתף עם כך פעולה, וממאן להתערב.

כדי למנוע שחרורם של מבקשי מקלט לאחר ששים ימים של מעצר חסר תוחלת על ידי בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, הוחלט לעשות שימוש בחקיקת חירום משנות החמישים לצורך מעצרם של מי שנכנסו ללא היתר. החוק למניעת הסתננות הוא באחריות משרד הבטחון, ואינו כולל ביקורת שיפוטית. בעקבות עתירה לבג"ץ מונה אחד מדייני בית הדין לביקורת משמורת לשמש יועץ לשר הבטחון – כלומר בית דין לעניין החוק למניעת הסתננות. לאחר מספר חודשים קרס המנגנון, שלא תפקד כראוי מלכתחילה. מרבית עצורי החוק למניעת הסתננות הועברו למסלול המעצר הרגיל.

בל נתעה: המדינה לא ויתרה על החוק למניעת הסתננות. הממשלה ממשיכה לעמוד בפני בג"ץ על סמכותה לעשות בו שימוש, ובראשית החודש הניחה הצעת חוק חדשה למניעת הסתננות. על פי ההצעה, את מי שנכנס ללא היתר אפשר יהיה להחזיק במעצר ללא הגבלת זמן.

דיני ההגירה ב-27 מדינות האיחוד האירופי

האיחוד האירופי וארגון ההגירה הבין-לאומי (IOM) מפרסמים בימים אלה מחקר משווה על אודות דיני ההגירה ב-27 מדינות האיחוד: אשרות כניסה; תנאים לרכישת תושבות; הגירה עבודה; מעמד לבני משפחה של מהגרים; ואשרות לצורכי לימודים והכשרה מקצועית. המחקר מתמקד בהגירה על פי החוק, ואינו כולל התייחסות מיוחדת לפליטים ולמבקשי מקלט.

תודה לכרמי לקר על ההפנייה למחקר

הפליטים הפיליפינים מאפריקה ורשות ההגירה המופקרת של הקשישים

"מדיניות הגירה מופקרת" כינה עיתון "הארץ" את המתרחש בישראל, במאמר המערכת המבולבל שהתפרסם אמש. נדמה כאילו מישהו הונחה להריץ בארכיון "הארץ" ו"דה מרקר" כל מה שכתבו בתקופה האחרונה על "פליטים" ועל "מהגרי עבודה", לאסוף מה שמצא ולהדביק יחד.

"הארץ", כמו ממשלת ישראל, אינו מצליח להחליט האם דרך הגבול עם מצרים נכנסים לישראל פליטים או מהגרי עבודה. המאמר פותח ב"אלפי מהגרי עבודה מאפריקה", אשר "נוהרים לארץ". בהמשך הם לא מהגרי עבודה, אלא פליטים ממש, שההחלטה "לעזוב אותם לגורלם אינה אנושית". לאחר מכן הם מתאחדים והופכים ל"מהגרי העבודה והפליטים המגיעים באלפים מאפריקה". בסוף הם סתם "אלפי אפריקאים בשנה".

פליטים? מהגרי עבודה? לא ממש משנה. העיקר שאפשר לכרוך את "זרימת אלפי הפליטים לגנים ציבוריים ומקלטים בתל אביב" עם התוכנית עליה דווח ב"דה מרקר" לפני ימים אחדים, לצמצם את מספר מהגרי העבודה בתחום הסיעוד: "במקום לקבוע נורמה, שלפיה כל קשיש בן 80 ויותר הרוצה בסיעוד צמוד יזכה לכך, בלי מבחנים משפילים - מחליטה הממשלה להקשות דווקא ולצמצם את מספר העובדים הפיליפינים לחמישית ממספרם היום." מישהו היה צריך להסביר למערכת "הארץ", ש"פיליפינים" אינם שם נרדף לעובדי סיעוד. לא רק משום שזו גזענות להדביק תווים אתניים לענף תעסוקה שלם, אלא פשוט משום שזה מזמן לא נכון. סרסורי כוח האדם וברוני התיווך מרעננים ומחליפים מעת לעת את הסחורה. אם אפשר למצוא עלובי נפש הודים או סרי לנקים, כאלה שטרם הספיקו ללמוד מקרובים וממכרים כיצד מסתדרים בישראל, ואשר מוכנים למשכן את עתידם תמורת התענוג לטפל בקשישי ישראל, מי צריך פיליפינים?

בחזרה לפליטים. אלה, לפי "הארץ", "ייקלטו כנראה בחקלאות, בבנייה ובשירותים בתנאים מחפירים, ויציגו באור מגוחך את הפיקוח המבורך על העסקת עובדים זרים בשכר הוגן." הפיקוח המבורך של מי? איזה שכר הוגן? מישהו בטח דיווח ב"דה מרקר", ופספסתי. גם ב"קו לעובד" לא שמעו.

"הארץ" מציע "אנושיות" במקום "נוקשות". "על הממשלה להחמיר בכניסה ולהקל בקליטה של מי שהחליטה להכניסו כי הוא פליט. דרך האמצע היא גם מטופשת וגם אכזרית." מה פירוש להחמיר בכניסה? לאטום את הגבול ולסרב לקבל פליטים? ומה זה אם לא אכזריות? גם טפשות לא חסרה, אבל אותה שומרים ב"הארץ" עבור הקשישים והפיליפינים: "זה הרגע שבו מפלגת הגמלאים צריכה להוכיח כי יש טעם לקיומה."

כמעט גמרנו. כתבו בזמן האחרון שמשרד הפנים שוקד על הקמת רשות הגירה, אז גם היא בפנים, עוד לא נוסדה וכבר חוטפת: "הסרבול הביורוקרטי מאפיין את הרשות הזאת עוד בטרם הקמתה." הרשות שטרם הוקמה, שודאי לא תתפקד בהצלחה כמו "הפיקוח המבורך על העסקה בשכר הוגן", היא הדבק שמאחה את העיסה כולה: "בעוד הטפסים עוברים משולחן לשולחן יסבלו הקשישים מצמצום אכזרי במספר העובדים הפיליפינים שאין להם תחליף, ודרך הגבול הדרומי יזרמו אלפי אפריקאים בשנה ששום פורום לא אישר את בואם."

אגב, ה"ניו יורק טיימס" הקדיש לפני ימים אחדים את מאמר המערכת למדיניות ההגירה האמריקאית. ניתוח מדוייק ומאיר עיניים של הביורוקרטיה האכזרית, ומה שעומד מאחריה:

You can tell a country’s priorities from what works and where the money goes. With billions for border and workplace enforcement, the government has been rushing to impose ever more sophisticated and intrusive means to keep immigrants out. Yet it continues to tolerate a creaky, corrosively inept system for welcoming immigrants in - an underperforming bureaucracy that takes their money and makes them wait, with a chronic indolence that is just another form of hostility

פאניקה ברחובות לונדון

למוריסי, סולן הסמית'ס, צמחוני אדוק ולוחם למען זכויות בעלי החיים, לא היתה כנראה אף פעם חיבה רבה למהגרים. הוא עלב בשיריו במהגרים מאסיה, וצוטט כמי שאמר: "אני לא שונא פקיסטנים, אני פשוט מאוד לא מחבב אותם". במהלך השנים יוחסו למוריסי עוד מספר התבטאויות גזעניות ולאומניות, ומגזין המוזיקה NME, שבשנותיה הגדולות של הסמית'ס נחשב לעיתון הבית של הלהקה, החליט בשנת 1992 להחרים את מוריסי.

מוריסי מחה נגד הכוונות שיוחסו לו ואף השתתף במספר אירועים נגד גזענות. בשנים האחרונות החרם הוסר, מוריסי התפייס עם NME, והמגזין חזר לדווח עליו ולראיין אותו.

עד לשבוע האחרון. מוריסי, שמתגורר כיום באיטליה, התראיין ל-NME, והיכה במהגרים לבריטניה.

"בריטניה סובלת מפיצוץ של מהגרים", אמר מוריסי לעיתון. "המונים מתדפקים על שערי אנגליה, וכל אחד יכול לבוא", הוסיף. "ככל שיש יותר מהגרים התעשייה הבריטית הולכת ונעלמת", חיווה מוריסי את דעתו. מוריסי קונן על כך שיש אזורים בלונדון, שבהם אנשים דוברים "בכל מבטא שאפשר למצוא תחת השמש", זולת מבטא אנגלי. "מדינות אחרות שומרות על צביונן", הסביר מוריסי את משנתו, "מאנגליה נותר רק זכרון".

גם הפעם טרח מוריסי להדגיש שהוא אינו גזען, וגרס שעצם הדיון בכך הוא מגוחך. לאחר פרסום הראיון הודיע שיתבע את NME.

300 מיליארד דולר

כ-300 מיליארד דולר בשנה שולחים מהגרי עבודה למדינותיהם. יותר מפי שלושה מסיוע החוץ האמריקאי לעולם כולו. הסכומים שנשלחים מהווים מעל ל-30 אחוזים מן התמ"ג בחלק מהאיזורים בעולם. 80 אחוזים מהכספים ואולי אף יותר משמשים לתשלומים מיידיים עבור מזון, הלבשה, דיור, חינוך ופנאי. את היתר – כ-60 מיליארד דולר – חוסכים או משקיעים. אחד מכל עשרה אנשים ברחבי העולם הוא נהנה ישיר מכספים ששולחים הביתה מהגרי עבודה.

DNA

בעיצומה של מחלוקת שחוצה את הציבור בצרפת אישרו האסיפה הלאומית והסנאט את חוק ה-DNA. מעתה יוכלו פקידי ההגירה לדרוש ממהגרים המבקשים להתאחד עם קרוביהם הצרפתים הוכחה גנטית לקשר המשפחתי. אנשי הימין המצדדים בשינוי (וממילא בהטלת הגבלות על הגירה) גורסים, שמדובר בלא יותר מאימוץ נורמה המקובלת במדינות אירופאיות אחרות כדנמרק והולנד. המתנגדים מן השמאל טוענים, שעקרונות של זכויות אדם, ולא קשרים ביולוגיים, הם שצריכים לעמוד ביסוד ההחלטה מי יהגר לצרפת ומי ירכוש בה מעמד. לגבי דידם, שימוש במבחנים גנטיים לצרכי הגירה ומעמד מנוגד לערכיה של הרפובליקה. לרבים מזכיר החוק החדש את חוקי הגזע האנטישמיים שיושמו בצרפת בתקופת הכיבוש הנאצי ומשטר וישי. יש החוששים משימוש לרעה במידע הגנטי, למשל לצורך מחקרים גזעיים אודות הגירה לצרפת. עוד בטרם אושר החוק על ידי בתי הנבחרים יצאו המונים אל הרחובות בפאריס להפגין נגדו. אפילו בין אנשיו של סרקוזי היו שהסתייגו מן החוק, והמפלגה הסוציאליסטית התחייבה להביא את החקיקה בפני המועצה החוקתית בתקווה שזו תפסול אותה. השמאל הצרפתי אינו מהסס לומר: הדרישה להוכחה גנטית יסודה בקסנופוביה.

מקוממת ומצערת ככל שתהיה התוצאה, אפשר רק להתקנא בדיון המתנהל בצרפת. בישראל, בה הביולוגיה היא אבן הראשה של מדיניות ההגירה והמעמד, איש אינו מניד עפעף כשמשרד הפנים דורש הוכחות גנטיות. אמת הדבר, לא פשוט להתווכח עם דרישה לבדיקות DNA ממהגרים מכוח חוק השבות – חוק המיוסד כל כולו על הוכחת קשרים ביולוגיים ואתניים (אפשר, כמובן, להתווכח עם הדרישה, אבל דומה שראוי לא פחות להתווכח עם החוק). ואולם מה על ילדים של אזרחים ישראלים?

בפני בג"ץ תלויות ועומדות מזה מספר שנים עתירות בעניין דרישתו של משרד הפנים, שיומצאו לו הוכחות גנטיות לצורך הקניית אזרחות לילדים שאביהם ישראלי ואימם אינה ישראלית ואינה יהודיה. משרד הפנים ממאן להכיר בהצהרת ההורות המשותפת של ההורים, ומשום כך אינו מקנה לילדם המשותף אזרחות ישראלית, לה הוא זכאי מכוח אביו. הילדים נותרים ללא מעמד וללא ביטוח רפואי וסוציאלי. משרד הפנים, שמשפיל את ההורים כשאינו מכיר בהצהרתם בדבר הורותם המשותפת, מחייבם כתנאי להקניית אזרחות לילדם לשאת בהוצאות הבדיקה היקרה ולנהל בכוחות עצמם ועל חשבונם הליך משפטי. בישראל אי אפשר לערוך בדיקת DNA ללא צו שיפוטי.

שלא כמו בצרפת אין מדובר בקרובים, המבקשים להצטרף לבני משפחותיהם. מדובר בעוללים בני יומם שנולדו בישראל וגדלים בישראל בבית אימם ואביהם, ואף על פי כן אינם מוכרים כאזרחים ישראלים. נדמה, שאפילו הימין בצרפת אינו מרהיב עוז בנפשו לדרוש עריכת בדיקות גנטיות לילדים של אזרחים שנולדו במדינה. אפשר להניח, שאם רק יעז להעלות זאת על סדר היום, יתנהל בצרפת דיון עירני, ויהיו מי שיצאו לרחובות, נושאים שלטים הזועקים: "קסנופוביה".

No Match, עוד 500 פאונד, מהגרות עבודה בלבנון ומוזיאון לענייני הגירה

נשתדל מעת לעת לשתף בדברים שלמדנו על המתרחש בגולה הדוויה והסחופה.

No Match
תקנה שהתקין המשרד האמריקאי לבטחון פנים מורה למעסיקים לפטר עובדים, אם הפרטים האישיים שמסרו אינם מתיישבים עם רישומי הביטוח הלאומי, והעדר המתאם לא נפתר בתוך תשעים ימים. ההנחה היא שעובדים אלה שוהים בארה"ב ללא היתר. מעסיקים שלא יודיעו בתוך תשעים ימים על הסדרת הבעיה או על פיטורי העובדים, מוחזקים כמי שמודעים לכך שמועסקים על ידם מהגרים השוהים ללא היתר, והם חשופים להעמדה לדין. אלא שהודעות "No Match" נשלחות מטעם הביטוח הלאומי למעסיקים בארה"ב כעניין שבשגרה, ואינן מלמדות אלא על אמינותו המפוקפקת של המרשם. טעויות הקלדה, אפשרויות שונות לאיות שמות, החלפה של שמות המשפחה בעקבות נישואין או גירושין וריבוי שמות משפחה – כל אלה הם חלק מן הסיבות לכך שהביטוח הלאומי מודיע על העדר התאמה. בעשרה באוקטובר השעה בית משפט פדראלי בסן-פרנסיסקו בצו מניעה זמני את החלתה של התקנה עד להכרעה בעתירה שהגישו נגד התקנה שורה של ארגוני זכויות אדם, מהגרים, עובדים ומעסיקים. "הניו-יורק טיימס" משבח את החלטת בית המשפט. היא תימנע תוהו ובוהו ונזק נורא למאות אלפי אזרחים אמריקאים תמימים, שעלולים למצוא עצמם ללא עבודה. התקנה האווילית, כך על פי העיתון, ממילא לא תפגע ב"כלכלת הצל", בה מועסקים מהגרים ללא היתר. זו תסתגל כתמיד למצב החדש. מהגרים יעבדו בעבודות גרועות יותר, תעשיית זיופי המסמכים תשתפר, ומהגרים רבים יותר ישאלו זהויות לא להם.

עוד 500 פאונד

בצד השני של האוקיינוס, מודיע ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM), על כוונתו להגדיל את מענקי הסיוע שניתנים למהגרים, שבקשותיהם למקלט בבריטניה נדחו, לצורך חזרתם לארצותיהם. עד כה העניק הארגון סך של 500 פאונד לכל אחד מבני המשפחה ומענק נוסף בסך 1,000 פאונד לצורכי הסתגלות. הארגון מסייע בנוסף בקבלת מסמכי נסיעה ורכישת כרטיסי טיסה. כעת מודיע הארגון על הגדלת מענק ההסתגלות לסך של 1,500 פאונד, ועל סך של 500 פאונד נוספים שיכולים להינתן חצי שנה לאחר החזרה. המענקים ניתנים רק לחוזרים מרצונם. מי שמגורשים מבריטניה – אינם זכאים לסיוע.

מהגרות עבודה בלבנון

"הארץ" מביא מתוך "לה מונד" את סיפורן של מהגרות עבודה מאפריקה ומאסיה, המועסקות בתנאי עבדות במשקי בית בלבנון. אחת מכל שישה עשר אנשים בלבנון היא מהגרת עבודה, המועסקת במשק בית. מהגרות העבודה אמורות להשתכר בין 100 ל-200 דולר לחודש, ככל שמשולם להן שכר. דמי התיווך הנגבים על ידי סוכנויות כוח האדם הלבנוניות יכולים להגיע לסכום השווה לעשר עד חמש עשרה משכורות. דרכוניהן מוחרמים מיד עם הגעתן. המשרד לבטחון פנים הלבנוני דורש שהדרכונים יוחזקו על ידי המעסיקים בלבד. נשים רבות נכלאות בבתי המעסיקים, ונאסר עליהן לצאת וליצור קשר עם בני משפחותיהן או עם אדם מבחוץ. יש ביניהן שנאנסות, מוכות, מורעבות ומוענשות. בארבע השנים האחרונות 200 מהגרות עבודה שמו קץ לחייהן. רבות מהן סבלו קודם לכן מהתעללות פיזית קשה. בקיץ 2006, שעה שישראל הפגיזה את ביירות, היו מעסיקים שנעלו את בתיהם ונמלטו, מותירים בהם את עובדות משק הבית. תמונותיהן של עובדות שהצליחו להימלט מפורסמות בעיתונים, והמשטרה אמורה לדאוג להחזירן לבתי המעסיקים מרצונן החופשי או בכפייה. מעסיקים נוהגים להגיש תלונות שווא בגין גניבה נגד עובדות שברחו, וכ-400 נשים נמקות בבתי הכלא בעוון גניבות דימיוניות.

מוזיאון לענייני הגירה

צרפת חנכה את המוזיאון הלאומי להגירה. סרקוזי בלט בהעדרו.