הצגת רשומות עם תוויות ביורוקרטיה. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות ביורוקרטיה. הצג את כל הרשומות

שבת 7 יוני 2008

חכמה ופולשנית

בריטניה החליטה לפני חודשים אחדים להנפיק לאזרחיה ולמהגרים השוהים בתחומה תעודות זהות. מהגרים יחוייבו לקבלן ולשאת אותן החל מחודש נובמבר 2008. אזרחים לא ידרשו לכך בשלב זה (זולת אזרחים העובדים בשדות התעופה), והממשלה שוקלת האם לחייבם בחקיקה. כל תעודה תכלול שבב, בו תאוחסן טביעת אצבעו של המחזיק בה. גורמים ליברלים מתנגדים. נשיאת תעודות זהות נתפסת על ידי רבים כהתערבות טוטאליטרית בחיי הפרט. הויכוח בעניין נשיאת תעודות זהות בבריטניה נמשך שנים ארוכות מאוד.

בשעה שאזרחי בריטניה סרבו לשאת תעודות זהות, הקפיד המנדט הבריטי בארץ לחייב בכך את נתיניו. הדין הישראלי המשיך באותה מסורת: כל תושב וכל אזרח בן שש עשרה ומעלה חייב להחזיק בתעודת זהות בכל עת. במקום להתנער מן הירושה שהותיר המשטר הצבאי המנדטורי, הפך העיסוק בתעודת הזהות לאובססיה של ממש. פיסת הנייר המנויילנת, שאמורה היתה לשמש לזיהוי בלבד, נהנית מכוחות מאגיים מכונני זהות.
היא מחולקת בבתי הספר בטקסים אוויליים ולאומניים. המבקשים לרכוש מעמד בישראל לומדים במהרה, שלא אישור בקשתם הוא שמשנה את מעמדם והופכם "חברים במועדון", אלא קבלתה של התעודה. השאלה מי לנו ומי לצרינו מוכרעת לא אחת על יסוד צבעה של התעודה. "תעודה כחולה" מעניקה חותם של כשרות. סביב הפרטים שנרשמים או לא נרשמים בתעודה – המעמד האישי, הלאום ושם המשפחה - ניטשים מאבקים, שמוצאים את דרכם פעם אחר פעם אל בית המשפט. כדברי שופט בית המשפט העליון מישאל חשין: "מאז ראשית ימיה של המדינה מתדפקות על דלתו של בית המשפט, שוב ושוב, עתירות הכורכות את נושא מרשם האוכלוסין – המרשם בספרי המדינה והמרשם בתעודות הזהות – עם זהותה של המדינה ועם זהותם של העותרים."

התפקיד המכונן לו זכתה התעודה בעיצוב הזהות הפך את החזקתה לברורה מאליה, ולעניין שאין מהרהרים אחריו. הסוגיות שמעסיקות את אזרחי בריטניה – הדרישה לשאת תעודה והפגיעה בחירויות הפרט שנלווית לכך – אינן מטרידות בישראל את איש.

מזה כמה שנים פועלים במשרד הפנים להנפקתן של "תעודות זהות חכמות", שתכלולנה מידע אישי מוצפן. הטעם לכך, כך נטען, הוא הקלות בה מזויפות תעודות הזהות כיום לצרכים עבריניים ולהגירה שלא כחוק. "התעודות החכמות" טרם הונפקו, ואולם השבוע התבשרנו על יוזמת חקיקה ממשלתית, שתתיר לכלול בתעודות הזהות ובדרכונים דרכי זיהוי ביומטריות – מאפיינים ביולוגיים או פיזיולוגיים, אשר מאפשרים זיהוי באמצעים ממוחשבים. לפי תזכיר החוק (טיוטה של הצעת חוק, שטרם הונחה על שולחן הכנסת), למשרד הפנים יינתנו סמכויות ליטול שתי טביעות אצבעות וצילום של תווי הפנים, אשר ישמרו על גבי התעודות ובמאגר מרכזי. המאגר נועד לאפשר למשרד הפנים זיהוי בעת הנפקת תעודות חדשות, ואולם הוא יהיה פתוח גם בפני השב"כ ובפני המוסד לצורך פעילותם, ובאישור בית המשפט אף בפני המשטרה. רשויות נוספות תוכלנה לקבל בעתיד היתר להשתמש בתעודות, אשר אמורות לסייע לאזרחי ישראל ולתושביה לבצע פעולות ולקבל שירותים ממשלתיים מקוונים.

קידמה טכנולוגית ויעילות ביורוקרטית בחסות "האח הגדול" משתלבות בחשש הגובר והולך בישראל ובעולם המערבי מפני מהגרים. לפי פרסומים, החל משנת 2009 ארה"ב והאיחוד האירופי לא יאפשרו כניסה של אזרחים זרים שאינם נושאים דרכונים ביומטריים.

יום שלישי 3 יוני 2008

מבט ממזרח על חגיגות איחוד ירושלים

לאחר כיבוש ירושלים המזרחית ב-1967 הקנתה ישראל לתושבים הפלסטינים, שהתגוררו בשטח שסופח לישראל, תושבות קבע. לתושבים הפלסטינים לא היתה ברירה של ממש. משמעות הסירוב לקבל את המעמד היתה שלילת הזכות להמשיך ולהתגורר בבתיהם וסיכון בגירוש. על מנת להפוך לאזרחים על תושבי ירושלים המזרחית להגיש מיוזמתם בקשה מיוחדת ולהישבע אמונים למדינת ישראל. מעטים נאותים לכך. כך נולד מעמדם המעוות של תושבי ירושלים המזרחית: תושבי ישראל בעל כורחם.

המשפט הבין-לאומי והקהילה הבין-לאומית אינם מכירים בסיפוח החד-צדדי של ירושלים המזרחית ובתוקפם של המהלכים שעשתה ישראל להחלת ריבונותה באזור זה, ורואים בו שטח כבוש. אף כל המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל אינן מכירות בסיפוח. חרף רוממות "אחדות העיר" בגרונם של מקבלי ההחלטות בישראל, הרי שגם ישראל מכירה בפועל בכך שתושבי ירושלים המזרחית אינם שונים מתושבי הגדה המערבית, ואף מעודדת את זיקתם לשטחים הכבושים ולרשות הפלסטינית. הדברים באים לידי ביטוי מפורש בהסכמי אוסלו, בהם הכירה ישראל בזכותם של תושבי ירושלים המזרחית לבחור ולהיבחר בבחירות לראשות הרשות הפלסטינית ולמועצה המחוקקת הפלסטינית. בפועל השתתפו תושבי ירושלים המזרחית בכל מערכות הבחירות שהתקיימו עד היום ברשות הפלסטינית.

מדינת ישראל רוצה "ללכת עם ולהרגיש בלי": חפצה בשטח אך לא בתושביו. מאז סיפוח ירושלים המזרחית סימנו להן ממשלות ישראל כיעד השגת רוב יהודי בירושלים תוך דחיקת תושביה הפלסטינים של העיר אל מחוצה לה. כדי להשיג מטרה זו נוקטת ישראל במדיניות של אפליה מכוונת בתחומים שונים.
תושבי ירושלים המזרחית מופלים לרעה בכל הקשור למדיניות התכנון והבנייה ולהשקעות בתשתיות פיזיות ובשירותים הממשלתיים והעירוניים - רווחה, תעסוקה, חינוך, דואר, מים, ביוב, תברואה, כבישים ומרחבים ציבוריים. ירושלים המזרחית היא עניה ומוזנחת. דומה, כי הדרך הבוטה ביותר בה פועלת ישראל היא שלילת הזכויות האזרחיות מתושבי ירושלים המזרחית.

ישראל מתייחסת אל תושבי ירושלים המזרחית כאל זרים, שאת מעמדם אפשר לשלול כעניין שבשגרה. התושבים הפלסטינים נאלצים לשוב ולהוכיח את תושבותם בעיר בפני משרד הפנים ובפני המוסד לביטוח לאומי, המנהלים חקירות ובדיקות, שכל תכליתן להפקיע את תושבותם בגין מגורים מחוץ לתחום, בו חלים "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה". מי שהתגוררו מספר שנים מחוץ לישראל (אפילו בשטחים הכבושים), ומי שרכשו מעמד של קבע במדינה אחרת, עלולים לאבד את תושבותם, ועימה את זכותם לשוב למולדתם. "הטרנספר השקט" מתרחש לא אחת באופן שרירותי, ללא הודעה מוקדמת וללא מתן זכות טיעון, ומתגלה רק בדיעבד, אגב הגשת בקשה לקבלת שירותים.

על פי נתונים שמקורם במשרד הפנים, מאז שנת 1967 ועד לשנת 2006 הפקיע משרד הפנים את מעמדם של למעלה מ-8,200 תושבים פלסטינים. בשנת 2006 לבדה הפקיע משרד הפנים את תושבותם של 1,363 איש. העלייה החדה במספר ביטולי התושבות נומקה כ"שיפור תהליכי עבודה ובקרה של המשרד". במלים אחרות, לדידו של משרד הפנים "התייעלות" אין פירושה מתן שירות טוב יותר לרווחת התושבים, אלא לכידת כמה שיותר פלסטינים ברשתה של מדיניות הפקעת התושבות.

לשכת משרד הפנים בירושלים המזרחית הפכה סמל לשירות מחפיר ובלתי נסבל. העומס בלשכה הוא עצום, והטיפול בפניות נמשך חודשים ארוכים ובמקרים רבים שנים ארוכות. התושבים נאלצים להמתין בתור ארוך (חרף העברתה של הלשכה למשכן חדש), ולא פעם גם אלה שזוכים להיכנס אל הלשכה, נשלחים מבלי שיקבלו שירות. רבים מן הפונים בבקשה לשירות נאלצים להסתייע בעורכי דין, ורבים נאלצים לפנות לבית המשפט, על מנת לקבל את מבוקשם.

עבור שירותים בסיסיים כמו הסדרת מעמדם של ילדים ורישומם נגבות אגרות בשיעור של מאות שקלים חדשים, והמבקשים נדרשים להמציא אין ספור מסמכים. ילדים רבים נותרים ללא מעמד, ללא זכויות סוציאליות וללא ביטוח בריאות. עבור הסדרת מעמדם של בני זוג גובה משרד הפנים אגרה בשיעור שגבוה מ-2,500 שקלים חדשים - כפול משיעור האגרה שנגבית מאזרחים.
החוק הגזעני, האוסר על הקניית מעמד של קבע בישראל לתושבי השטחים הכבושים, פוגע אנושות בתושבים הפלסטינים של ירושלים המזרחית, שעבורם תושבי הגדה המערבית הם הפוטנציאל הטבעי ביותר להקמת משפחה. גם ילדים נפגעים מן החוק באופן חמור. בשל הזיקה ההדוקה לגדה נרשמים לא פעם ילדיהם של תושבי ירושלים המזרחית עם לידתם במרשם של הרשות הפלסטינית. כיוון שכך הם נחשבים על ידי משרד הפנים לתושבי השטחים הכבושים, שאינם זכאים לרכוש מעמד של קבע בישראל.

בשולי התחום המוניציפאלי של ירושלים מתגוררים תושבים פלסטינים רבים שמעמדם לא הוסדר. לכל אורך השנים שמרו על זיקה לגדה המערבית. הקמת גדר ההפרדה ניתקה אותם ממרכז חייהם בגדה, וכלאה אותם בתחום ירושלים המזרחית ללא מעמד.
בחודש אוקטובר 2007 קיבלה ממשלת ישראל החלטה, ולפיה תושבים אלה לא יוכלו לרכוש מעמד של קבע בישראל, אלא לכל היותר היתרים זמניים מרשויות הצבא. הגשת הבקשות להיתרים כרוכה בביורוקרטיה מסובכת ויקרה. מי שמקבלים היתרים רשאים ללון בבתיהם, ואולם הם אינם רשאים לעבוד בירושלים או לנהוג בה, ואינם זכאים לשירותי חינוך ובריאות ולשירותים סוציאליים. הקמת הגדר והחלטת הממשלה יצרו באופן קבוע גטאות של מצוקה נוראה, בהם מתגוררים תושבים פלסטינים כזרים בבתיהם שלהם.

בכל פעם שתושב ירושלים המזרחית, המחזיק ברישיון לישיבת קבע בישראל, מעתיק את מגוריו למקום אחר ברחבי הארץ, אין משנים את רישום מענו במרשם האוכלוסין, ומתנים את שינוי הרישום בהליך לבירור מרכז חייו במקום מגוריו החדש. הבירור נמשך תקופה ממושכת מאוד, במהלכה עלול התושב לאבד את יכולתו לקבל שירותים ממשרד הפנים (כמו קבלת תעודת זהות ורישום ילדים) ומן הרשויות האחרות (שירותים מן הביטוח הלאומי, כמו קבלת גמלאות, ומרשויות מקומיות, כמו רישום ילדים לבתי ספר). על ידי התשה ביורוקרטית, שלילת זכויות ומניעת האפשרות לקבל שירותים מבקש משרד הפנים להקשות על תושבי ירושלים המזרחית להעתיק את מגוריהם לתחומי ישראל.

תושבי ירושלים המזרחית לא היגרו לישראל. ישראל כפתה את נוכחותה עליהם. כל עוד ירושלים המזרחית מצויה בשליטת ישראל, היא אחראית לרווחתם של התושבים ולהגנה על זכויותיהם. היא אינה רשאית להפקיע את תושבותם ולגרשם ממולדתם, אינה רשאית להמשיך להתנכל להם ולילדיהם ואינה רשאית להתעמר בהם באמצעים ביורוקרטיים.

יום שני 26 מאי 2008

שיעשו משהו

נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, האשים בכנס של לשכת עורכי הדין את פקידי משרד הפנים במספר הגבוה של עתירות המוגשות לבג"ץ. "בג"ץ הוא הדרך היחידה שפקידים יעשו משהו. אם פקידי ממשלה יתפקדו כראוי, ירד מספר הבג"צים", אמר ברק.

לפי הנתונים שהציג השופט ברק, מבין 2000 עתירות שמוגשות לבג"ץ בשנה 600 הן נגד משרד הפנים. כשמביאים בחשבון גם את מספר העתירות המוגשות לבתי המשפט לעניינים מינהליים, שם מתנהלים כיום מרבית ההליכים נגד משרד ההפנים, שיעור העתירות נגד המשרד מתוך כלל העתירות גדל.
לפני כשנה דיווח מנכ"ל משרד הפנים לועדה לביקורת המדינה של הכנסת, כי כשליש מבין העתירות נגד כל רשויות השלטון במדינת ישראל (4,000 מבין 12,000) עוסק בעניינים הקשורים במינהל האוכלוסין.

משרד הפנים אינו חושש מהתדיינויות משפטיות. הוא מנצל לרעה את העובדה שבתי המשפט ממעטים להתערב בהחלטות מינהל האוכלוסין. לשיטתו, אין מה להפסיד. עתירה לבג"ץ או לבית המשפט לעניינים מינהליים היא יקרה מאוד, וידם של רבים אינה משגת לפנות לבית המשפט. ברוב המקרים הפונה אל משרד הפנים יתייאש ולא יעתור. אם יעתור הפונה, ויש עילה בידו – משרד הפנים ייתן לו את מבוקשו, והעתירה תימחק. מעטות הן ההתדיינויות שמסתיימות בהכרעה של בית המשפט. משרד הפנים נכון לעמוד על דעתו בבית המשפט רק בשעה שהוא משוכנע, כי הדין עימו. מערכת בתי המשפט, הכורעת תחת נטל ההתדיינויות בעניינים הנוגעים למינהל האוכלוסין, משמשת, למעשה, "שרברב" ועוסקת "בפתיחת סתימות בצנרת", הנוצרות כתוצאה מאלפי המקרים, שמשרד הפנים מסרב לטפל בהם.
מדובר בתופעה מדאיגה מאוד, המעידה על פגיעה אנושה בשלטון החוק.

כשאלה הם פני הדברים, אין כל סיכוי שפקידי משרד הפנים "יעשו משהו" ו"יתפקדו כראוי", כפי שמצפה השופט ברק. בית המשפט הגבוה לצדק ובתי המשפט לעניינים מינהליים הם שצריכים לתת דעתם לבעיה החריפה, הרובצת לפתחם. על בתי המשפט לתת את הדעת לבעיות העקרוניות העולות מן המקרים המונחים לפניהם ולהימנע ממחיקת עתירות בזו אחר זו, לאחר שמשרד הפנים נותן לעותר את מבוקשו. מחיקת עתירות מזינה את מדיניותו האסורה של משרד הפנים, מעודדת את משרד הפנים לניצול של מערכת בתי המשפט ונותנת לגיטימציה לריבוי התדיינויות נוספות.
הדברים פורסמו גם ב"דה מרקר" ב-2.6.2008

יום חמישי 22 מאי 2008

לאזן במקצת

בתי המשפט נותנים בדרך כלל ידם להפקרות הנוהגת במשרד הפנים. על פי רוב, הם נכונים להשלים עם הסחבת בטיפול, ויש שופטים שדוחים עתירות על הסף, רק משום שלטעמם המתנה משך חודשים לתשובת משרד הפנים אינה מצדיקה פנייה לבית המשפט. ובכל זאת, קורה שלשופטים נמאס מן ההתנהלות הקלוקלת, והם נותנים ביטוי לתסכול בהחלטות, שמעניקות גם למיואשים שבינינו רגעים של נחמה פורתא. לפעמים יש להחלטות הללו ערך של ממש.

כזו היא החלטתו של שופט בית המשפט העליון, אשר גרוניס, שניתנה היום. העתירה שלפניו הוגשה בחודש פברואר האחרון. משרד הפנים לא השיב לעתירה במועד, וביקש באיחור אורכה. גם במועד החדש לא השיב, וביקש באיחור אורכה נוספת. הבקשה נומקה בכך, "שיש צורך בעריכת בירורים נוספים וכן בעומס עבודה כבד המוטל על הלשכה המשפטית במשרד הפנים ועל הפרקליטה המטפלת בתיק בפרקליטות המדינה." לשופט גרוניס "נשבר" מהתנהלות משרד הפנים והפרקליטות,
והוא הורה להקנות לעותרת, שממתינה לתשובת משרד הפנים כשהיא ללא מעמד, רישיון ישיבה בישראל עד להחלטה אחרת: "בדרך זו ניתן יהיה לאזן במקצת בין האילוצים תחתם פועלים משרד הפנים ופרקליטות המדינה לבין האינטרס של העותרים, ובמיוחד של העותרת, הנמצאת תקופה של חודשים מספר בישראל בלא שהוסדר מעמדה, חרף בקשתה."

יום ראשון 18 מאי 2008

תנו לו דרכון

מותר לא לאהוב את המיליארדר מיכאל צ'רני, להסתייג מעסקיו ולהוקיע את הדרך בה עשה את הונו. מותר לבדוק האם רכש את אזרחותו הישראלית במחצית שנות התשעים שלא כדין, ואם עשה כן – מותר לשלול את אזרחותו (בהנחה שיש לו, כמובן, אזרחות אחרת). אבל, כל עוד צ'רני הוא אזרח ישראלי – דינו כדין כל אזרח, וככל אזרח הוא זכאי להחזיק בדרכון ישראלי.

למעלה משמונה שנים שוקל משרד הפנים את האפשרות לשלול את אזרחותו של צ'רני. הבדיקה מתארכת, ובינתיים מסרב משרד הפנים להנפיק לו דרכון. צ'רני הפך שלא בטובתו, למי שנהוג היה לכנות במשרד הפנים במשך שנים "
מנוע טיפול".

"מנועי טיפול" היו אזרחים ותושבים, אשר פקידי משרד הפנים חשדו בהם, שפרטיהם הרשומים במרשם האוכלוסין אינם נכונים, או חשדו בהם שרכשו את מעמדם בישראל במרמה. למניעת הטיפול היו פנים רבים: יש מי שלא קיבל שירות כלל, ואחר הוגבל לקבלת שירות מפקידים מסוימים בלבד; יש מי שתעודת הזהות או ספח תעודת הזהות ניטלו ממנו, ומאחר נשללה הזכות לקבל דרכון; יש מי שקיבל דרכון שתוקפו מוגבל לתקופה קצרה, ומאחר נמנעה האפשרות לשנות במרשם את כתובתו או את מעמדו האישי. חלק מן האנשים לא ידעו כלל על קיומו של חשד נגדם, ורבים מהם לא ידעו שסווגו כ"מנועי טיפול".

האגודה לזכויות האזרח והמרכז לפלורליזם יהודי עתרו לבג"ץ נגד מדיניות בלתי חוקית זו. במסגרת הדיונים בעתירה גובש נוהל לעריכת בירור בעניינים של מרשם ושל מעמד. על פי הנוהל, חל איסור למנוע שירותים, אלא לתקופה שלא תעלה על שישה שבועות, ולצורך עריכת בירור בלבד. יש ליידע את האזרח או התושב בדבר הצורך לערוך בירור, ובמשך תקופת הבירור המוגבלת מותר למנוע ממנו רק שירותים הרלוונטים לבדיקה, ובתנאי שאין מדובר בשירותים חיוניים. אם יש צורך להמשיך בבירור מעבר לשישה שבועות, אפשר לעשות זאת, ואולם יש לשוב ולתת את כל השירותים.

הנוהל מפורט ואמור למגר את תופעת "מניעת הטיפול". אין מדובר במניעה גורפת ושרירותית של שירותים, אלא בבירור, שאם הוא מבוצע כראוי ועל פי הוראות הנוהל, אמור להסתיים במהירה, תוך פגיעה מינימלית בזכויות האזרחים והתושבים, שבעניינם הוא נערך.

צ'רני אינו מטופל על פי הוראות הנוהל והוא נותר "מנוע טיפול". התנהלות משרד הפנים בעניינו אינה כדין. שופטי בג"ץ, שדנו לאחרונה בעתירתו,
ציינו באיפוק, כי "השתלשלות העניינים מעוררת אי-נוחות, ונראה שהבדיקה שעורכים המשיבים מתמשכת יותר מן הראוי." משרד הפנים התבקש להודיע החלטתו בתוך ששים ימים.

יום ראשון 13 אפריל 2008

ארבעה עשר ימים – לא היית פה

כידוע, משרד הפנים רואה לעצמו חירות לערוך בירורים בעניינים של מעמד בישראל משך חודשים ארוכים. ואולם, מרגע שהוחלט לא להקנות מעמד או לבטל את המעמד שניתן, משרד הפנים נמרץ מאוד לסלק מישראל את מי שעניינו הובא בפניו. מדובר לא פעם במי שמבקש מעמד מטעמים הומניטאריים, או במי שרכש מעמד ארעי, והוחלט מטעמים שונים להפסיק את הליך הסדרת מעמדו באופן קבוע. לפעמים מדובר באזרח, שמעמדו בוטל לאחר שנים של ישיבה בישראל.

כמה נמרץ משרד הפנים לסלק מן הארץ? בדרך כלל מקציבים הפקידים שבועיים ליציאה מן הארץ. לפעמים חודש. לפעמים חודשיים. מה שמתחשק, ואין כל קשר בין משך שהותו של האדם בישראל לבין הדחיפות שנקבעה ליציאתו. במכתב, שנשלח אל מי שנדרש לעזוב, מדגישים הפקידים, שאם לא יצא מיוזמתו בתוך התקופה שנקבעה – יגורש. העתק ההחלטה נשלח אל גורמי האכיפה.

למשרד הפנים, כאמור, אין לוח זמנים לטיפול בבקשות ולמתן החלטות. אדם, שהגיש בקשה לרכוש מעמד, ממתין חודשים ארוכים להחלטה בעניינו, על פי רוב ללא ידיעה מתי בקשתו תידון. ההחלטה יכולה להגיע אליו בכל עת. ברור, כי ככל שאדם שהה בישראל פרק זמן ממושך יותר, דרושה לו שהות ארוכה יותר לצורך התארגנות ליציאה. ואולם, לשיטתו של משרד הפנים, על המבקש להיות ערוך לגרוע מכל, וברגע שבשורת האיוב תנחת בתיבת הדואר שלו, למהר ולהתפטר מעבודתו, לחסל את עסקיו בארץ, להסדיר את ראיית הילדים ואת ענייני המזונות, להיפרד מעל יקיריו, לארוז את חפציו, לרכוש כרטיס טיסה, ולהיעלם לאשר תישאהו הרוח. בפרק הזמן הזה עליו להיערך גם לעתור נגד ההחלטה.

בית המשפט הגבוה לצדק חיווה דעתו, כי מתן אורכה של שלושה חודשים להתארגנות "היא הראויה בנסיבות העניין". בפסק דין, שניתן לפני ימים אחדים, רשם לפניו בג"ץ, כי לעותרים יינתנו ארבעים וחמישה ימים לצורך התארגנות לעתור או לעזוב את הארץ.

שבת 9 פברואר 2008

על שורת הדין ועל מתווה למעמד של קבע

תושבת ירושלים המזרחית היא האפוטרופוסית של נכדתה. הילדה, כיום בת ארבע עשרה, גדלה בבית סבתה וסבה מאז היתה בת חצי שנה. בשנת 2004 פנתה הסבתא למשרד הפנים בבקשה להקנות לנכדתה את מעמדה שלה: רישיון לישיבת קבע. הוראות הדין בעניין זה ברורות: תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל קובעת, שילד שנולד בישראל ואינו יהודי או צאצא ליהודי, יקבל את מעמד הוריו או את מעמד האפוטרופוס שלו.

משרד הפנים לא השיב לבקשתה של הסבתא ולפניותיה החוזרות. בשנת 2006 הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. משרד הפנים והפרקליטות ביקשו שוב ושוב אורכה כדי להשיב לעתירה, ביזו את החלטות בית המשפט, ולא מסרו את תשובתם במועדים שנקבעו, על פי בקשתם. רק בחודש נובמבר הודיעו לבית המשפט, כי "
הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים" החליטה להקנות לילדה "לפנים משורת הדין" רישיון ישיבה ארעי למשך שנתיים, שבסופן ישוב משרד הפנים וישקול את עניינה.

השופטת יהודית צור קיבלה השבוע את העתירה, שהוגשה מטעם המוקד להגנת הפרט, והורתה למשרד הפנים להקנות לילדה רישיון לישיבת קבע, כמעמדה של סבתה.

פסק דין מחדד שני היבטים בפעילות משרד הפנים, שראויים לתשומת לב: מתן החלטות "לפנים משורת הדין" חרף הוראות הדין והעדר מתווה לקבלת מעמד של קבע.

משרד הפנים והפרקליטות נוהגים כעניין שבשגרה לציין בתשובותיהם לבתי המשפט, כי החלטות בעניינים של כניסה ושל מעמד ניתנו "לפנים משורת הדין", וזאת גם במקרים בהם הוראות הדין עומדות במובהק לימינו של המבקש. השופטת צור מבהירה בפסק הדין, כי החלטה בעניינה של הקטינה "לפנים משורת הדין", שעה שהדין ברור, אינה יכולה לעמוד.

יתרה מזו, כדי לחמוק מביקורת שיפוטית, מחד גיסא, ולהשאיר בידיו את האפשרות שלא לתת מעמד של קבע, מאידך גיסא, משרד הפנים נוהג להודיע לבתי המשפט בעתירות בעניינים של מעמד, כי החליט להקנות לעותר מעמד ארעי, וכי ישוב ויבחן את עניינו בעתיד. השופטת צור מורה להקנות לילדה רישיון לישיבת קבע גם משום שהעדר מתווה למעמד של קבע הוא פסול:

"בהתנהלות המשיב בעניינה של הקטינה נפל פגם מהותי המחייב התערבות של בית המשפט. עד להגשת העתירה בפני חלפו כשנתיים ימים מאז הגישו העותרים את בקשתם בצירוף כל המסמכים הנדרשים להוכחת כנות הקשר בין האפוטרופוסית לקטינה ונחיצות המשך הקשר ביניהם לטובתה. המשיב לא טרח להשיב לפניות העותרים ולא קיבל כל החלטה בעניינה של הקטינה. גם הגשת העתירה וההחלטות חוזרות ונשנות של בית המשפט לא הועילו כדי לזרז את הטיפול בעניינה של הקטינה ולהביא להחלטה המיוחלת. רק כיום, בחלוף כשלוש שנים מאז הגשת הבקשה, התקבלה החלטה בעניינה של הקטינה... לא ניתן לקבל מצב דברים שבו ללוח הזמנים הנוגע לבחינת הבקשה אין כל גבולות, כפי שארע במקרה זה... בחלוף שלוש שנים בהם היה בידי המשיב לבחון ולבדוק את הבקשה ביסודיות וכאשר אין כל מחלוקת בנוגע לתשתית העובדתית והכנות של בקשת העותרים, אין כל הצדקה להותיר את הקטינה במצב מתמשך של חוסר ודאות. אין מדובר בענין טכני ופורמלי חסר חשיבות וההליכים המתמשכים שארעו במקרה זה בעניינה של הקטינה – גם לאחר הגשת העתירה – מעידים על כך."

יום שלישי 15 ינואר 2008

הביורוקרטיה של הכיבוש

עוד סיפור קטן ומעצבן במיוחד על תרומתו של בית המשפט העליון למפעלות הביורוקרטיה של הכיבוש.

עומר קזמאר הוא פלסטיני תושב השטחים הכבושים, שביקש היתר להיכנס לישראל ולעבוד בה. כמו אלפים רבים אחרים הוא סווג כ"מנוע בטחוני". כמו אלפים רבים אחרים פניותיו החוזרות משך חודשים ארוכים אל רשויות הצבא בשטחים לא נענו. כמו אלפים רבים אחרים רק לאחר שעתר לבג"ץ התבשר שאין עוד מניעה, והוא מוזמן להגיש בקשה לקבל היתר.

באת כוחו של קזמאר מ"
קו לעובד" ביקשה מבית המשפט לפסוק הוצאות לזכותו, משום שנאלץ לעתור לבג"ץ כדי לקבל את מבוקשו. פרקליטות המדינה, בשם הצבא, התנגדה לבקשה. לטענת הפרקליטות והצבא לא היה צידוק לעתירה, משום שקזמאר לא מיצה הליכים שעמדו לרשותו. הוא אמנם פנה לצבא, אלא שהצבא דורש שאת הפניות אליו בעניין "מניעות בטחוניות" ישלחו פלסטינים בדואר רשום, ואילו באת כוחו של קזמאר שלחה את פנייתה בעניינו בפקס.

כלומר, כל פנייה, ואף מכתב תזכורת בן מספר שורות, דורש הצבא לקבל בדואר רשום. משמעות הדברים היא שכל מכתב יגיע ימים לאחר שליחתו. יתרה מזו, עלות הפנייה בעניינו של כל אדם ואדם – שכוללת מכתב ותזכורות – מתייקרת מעלות זניחה של משלוח פקסים לכמה עשרות שקלים. הצבא, מיותר לציין, לא מהסס לשלוח את תשובותיו, כאשר הוא טורח להשיב, בפקס.

עו"ד חני בן ישראל מ"קו לעובד" כתבה לצבא ולמחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה בחודש מרץ 2007: "הפונים לרשויות הצבא – תושבי שטח כבוש – הינם אנשים ונשים קשי יום, המוציאים את פרנסתם בדוחק רב. פניותיהם נוגעות לרוב למימושן של זכויות יסוד, ובראשן חופש התנועה, וזכויות אדם רבות נוספות שמימושן תלוי בה, כגון הזכות לקיום אנושי בכבוד, הזכות לעבודה, הזכות לבריאות, הזכות לחינוך, הזכות לחיי משפחה, הזכות לפולחן דתי ועוד ועוד. הדרישה לשלוח כל פניה ופניה באמצעות דואר רשום מטילה נטל כלכלי בלתי סביר על הפונים ועל הפונות, ומצטרפת לשורת המהמורות הביורוקרטיות והאחרות, הניצבות בפני מי שניחת עליהם באחת, ללא הליך משפטי או מינהלי ראוי, התיוג 'מנוע ביטחוני', ואשר מבקשים לממש את חירות תנועתם ואת הזכויות היסודיות, הנגזרות ממנה. אין רשות ציבורית בישראל – אף לא בית-דין או בית-משפט – שאינו מקבל פניות ובקשות באמצעות הפקס. יצוין, כי הרשויות ובתי-המשפט בישראל נתבעים אף הם לטפל בפניות רבות – בהיקף העולה באופן ניכר על היקף הפניות בו הלשכה המשפטית במדור מרשם האוכלוסין נדרשת לטפל, יש לשער – ומעולם לא הגבילו את דרך ההתקשרות עמם באופן הדרקוני והבלתי סביר בו הלשכה המשפטית מתיימרת להגבילה."

הדברים לא הרשימו את רשם בית המשפט העליון, יגאל מרזל.
קזמאר אינו זכאי להוצאות, משום שהרשם מרזל שוכנע, שעמדה לקזמאר על פי נהלי הצבא האפשרות לפנות בדואר רשום ולא בפקס, והוא לא עשה כן.

לא נמצאה עילה לחייב את הצבא בהוצאות, פסק הרשם מרזל, ומזכירות בית המשפט שלחה את החלטתו ל"קו לעובד". בפקס.

יום רביעי 14 נובמבר 2007

ויזה לירח

הנה עצה שימושית: פקידי משרד הפנים חייבים לקבל לטיפול כל בקשה לאשרת כניסה או למעמד בישראל שמוגשת להם. מי שמטריח עצמו ללשכת משרד הפנים, ממלא טופס ומוכן לשלם אגרה זכאי שיקבלו את בקשתו לטיפול ויתנו בידיו אישור על הגשת הבקשה. הפקידים לא מסכימים לקבל? יש להתעקש. פקיד שמסרב לקבל בקשה לטיפול פועל בניגוד לנהלים.

כפי שהבהירה לי זאת היטב אחת היועצות המשפטיות של משרד הפנים: אפשר לבקש אפילו ויזה לירח. ייתכן שהפקידים המטפלים סבורים או אפילו יודעים בודאות שהבקשה חסרת סיכוי. ייתכן שהבקשה תידחה סמוך לאחר שהוגשה. זה כלל לא משנה. את הבקשה מוכרחים לקבל, לדון בה ולהכריע בה.

בקשה שלא התקבלה לטיפול אינה מתועדת במשרד הפנים. בדיוק משום כך, אחד "הטריקים" השכיחים בלשכות משרד הפנים הוא סירוב לקבל בקשות לטיפול. כשהמבקשים, שנדחו עוד בטרם הצליחו להגיש את בקשתם, עותרים לבית המשפט, מכחישה פרקליטות המדינה שאי פעם נערכה פנייה למשרד הפנים, או טוענת שהעתירה מוקדמת, שהרי אי אפשר לדון בעתירה על אודות החלטה בבקשה שלא הוגשה מעולם. למרבה הצער, בתי המשפט עוצמים עיניהם להתנהלות ביריונית זו, ו
דוחים עתירות שכאלה על הסף.

יום שני 22 אוקטובר 2007

אין טעמים הומניטאריים כלל

כיצד מטפלים בבקשה לרכוש מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים? פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים שהתפרסם היום שופך מעט אור על אחת הפרוצדורות העמומות ביותר במשרד הפנים. הזדמנות לכוון פנס משלנו.

נקדים כמה מילות רקע: מדיניות משרד הפנים היא שלא להעניק למי שאינם יהודים רישיונות לישיבה ממושכת או לישיבת קבע בישראל, כל שכן – אזרחות, אלא "במקרים חריגים מסיבות הומניטאריות בהם קיימים שיקולים מיוחדים" וכשיש למדינת ישראל "אינטרס מיוחד במתן הרישיון לישיבת הקבע". משרד הפנים מעולם לא באר מהן הנסיבות ההומניטאריות ומהם השיקולים המיוחדים, שבגינם יוענק למי שאינו יהודי מעמד בישראל. למעשה, אדם שאינו יהודי, שעניינו אינו נופל בגדר הנסיבות שבהן החוק או הנהלים קובעים שיש להקנות מעמד (ואף מי שנופל בגדר אותן נסיבות, אך עניינו שונה ולו במעט מן הקריטריונים הקשוחים שנקבעו בנהלים) אינו יכול לרכוש מעמד בישראל ללא אישורה של "הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים", המתכנסת במשרד הפנים מעת לעת, ואשר רישיונות הישיבה הניתנים על ידה – נער יספרם.

זהות חברי הוועדה אינה ידועה. יודעי ח"ן למדו שחברים נציגי משרד הפנים, משרד החוץ, משרד הבריאות, משרד הרווחה, השב"כ, המשטרה, המוסד לביטוח לאומי ולשכת הקשר "נתיב". הוועדה אינם מחליטה בענייני מעמד, אלא מייעצת ליו"ר הוועדה, מנהל מינהל האוכלוסין, שלו הואצלו סמכויות שר הפנים להקנות רישיונות ישיבה בישראל. ההחלטה להקנות או לא להקנות מעמד היא החלטתו. הוועדה אמורה לדון, לכאורה, אך ורק "בעניינים חריגים ויוצאי דופן", שאינם עומדים בקריטריונים הרגילים לרכישת מעמד בישראל, ואולם, כאמור, הניסיון מלמד, כי רוב "הבקשות החריגות" הן עניינים שכיחים למדי, שראוי לקבוע לגביהם מדיניות (כגון, מעמד להורים לקטינים ישראלים; מעמד לנשים שנפלו קורבן לאלימות בני זוגן הישראלים; מעמד למי שהחלו בהליך להסדרת מעמדם בישראל מכוח קשר זוגי והתאלמנו בטרם סיימו את ההליך; מעמד לבני אדם השוהים בישראל שנים ארוכות, וכולי). בפועל הפכה הוועדה לפח הזבל של משרד הפנים, אליו מושלכים מאות מקרים, בהם משרד הפנים אינו יודע כיצד לטפל.

בפעילותה של הוועדה רב הנסתר על הנגלה. אדם מן היישוב אינו יכול לדעת, כי באפשרותו לפנות לוועדה. אף שהלשכות האיזוריות של משרד הפנים מחויבות לקבל כל בקשה שמוגשת להן, רבים נדחים מיד ונמסר להם שאינם "עומדים בקריטריונים" ואינם זכאים למעמד. לעתים ניתנת התשובה בחלוף זמן מה, לאחר שהבקשה נבחנה בלשכת משרד הפנים או במטה מינהל האוכלוסין. פסק הדין שניתן היום נותן לכך אישוש; הבקשה אמורה להידון בלשכה האיזורית, אשר מעבירה את המלצותיה לראש הדסק – הפקידה האחראית במטה מינהל האוכלוסין על ענייני האשרות באיזור בו ממוקמת אותה לשכה. האחרונה מחליטה - לעתים בעצה עם הממונה על האשרות במשרד הפנים - האם להעביר את הבקשה לוועדה. מה יבוא בפני הוועדה, ולא פחות חשוב – מתי יבוא? למחלקת האשרות ולראש הדסק פתרונים.

המבקשים אינם יודעים מהם הקריטריונים על פיהם הוחלט להעביר את בקשתם לבחינת הוועדה הבינמשרדית, אם בכלל הוחלט להעבירה, מתי הועברה הבקשה, מתי תידון, אם תידון, ומתי תינתן תשובה, אם תינתן תשובה. גם הפקידים המטפלים בלשכה האיזורית, לאחר שהעבירו את הבקשה למטה מינהל האוכלוסין, אינם יודעים על פי רוב מתי תתכנס הוועדה ומתי תינתן תשובה, אם בכלל. התשובה ניתנת, אם ניתנת, בלשכה בחלוף חודשים רבים מאוד.

הוועדה פועלת במחשכים תוך זלזול מוחלט בכללי הצדק הטבעי. איש אינו יודע האם הוועדה עומדת בלוח הזמנים שקבעה לעצמה, כמה מקרים נדונים בפניה בכל כינוס וכינוס, ומהם המקרים שנדונים בכל כינוס. מועדי ישיבותיה אינם ידועים, ואי אפשר לטעון בפניה. ראש הדסק היא שמציגה את המקרה בפני חברי הוועדה. הפרוטוקולים של דיוני הוועדה אינם מפורסמים, שיקוליה והמלצותיה אינם פומביים, והחלטות מנהל מינהל האוכלוסין בסיום דיוניה, ככל שהן ניתנות, אינן מנומקות כראוי, וניתנות על פי רוב על דרך הסתם.

במרבית המקרים נאלצים המבקשים להמתין להכרעה בעניינם ללא מעמד. הם אינם רשאים לעבוד ואינם זכאים לזכויות סוציאליות ולביטוח בריאות ממלכתי. מבקשים שהוחלט להקנות להם מעמד זוכים בדרך כלל למעמד ארעי, ללא שנקבע מתווה להסדרת מעמדם בישראל באופן קבוע. מדי שנה בשנה הם נאלצים לשוב ולפנות בבקשה חדשה ולהמתין שוב בחוסר וודאות משך חודשים ארוכים (ועל פי רוב ללא רישיון ישיבה, משום שזה פקע בינתיים) להחלטה נוספת של הוועדה בעניינם.

פסק הדין שניתן היום קובע, כי החלטת ראש הדסק שלא להעביר עניינה של מבקשת לוועדה בתואנה ש"בבקשתה אין טעמים הומניטאריים כלל" - אינה סבירה. העותרת היא תושבת ירושלים המזרחית, שמשרד הפנים הפקיע את רישיון ישיבתה (בהזדמנות קרובה נרחיב בעניין הפרקטיקה המחפירה הזו, שזכתה שוב ושוב לאישור בית המשפט). היא אישה מבוגרת וערירית שנתמכת בבני משפחתה שבירושלים המזרחית, הדואגים למגוריה ולכלכלתה. משרד הפנים אינו מוכן להסדיר את מעמדה אף מן הטעמים האלה. בית המשפט קובע שנתקיימו במבקשת טעמים הומניטאריים, ומורה להביא את עניינה בפני הוועדה. כל שנותר לעותרת כעת הוא להמתין חודשים ארוכים למנהל מינהל האוכלוסין, יו"ר הוועדה, שידחה את בקשתה לגופה.