הצגת רשומות עם תוויות ביהמ"ש לעניינים מינהליים. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות ביהמ"ש לעניינים מינהליים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי 17 יולי 2008

ליהנות מפירות הזכייה

למשרד הפנים נוהג פסול (עוד נוהג פסול מיני רבים מדי), שזוכה לגיבויה של פרקליטות המדינה: לא לקיים פסקי דין של בית המשפט המחוזי, עליהם ערער, עד להכרעת בית המשפט העליון בערעור. כלומר, משרד הפנים סבור, שדי בהגשת ערעור כדי לפטור אותו מן החובה לציית לצו שיפוטי של בית המשפט המחוזי.

בחודש ינואר סיפרתי על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, בו נקבע שמשרד הפנים אינו רשאי לסרב לטפל בבקשה להסדרת מעמדו בישראל של זיאד חטיב, אזרח ירדני, בן זוג של אזרחית ישראלית, רק משום שבנעוריו, בעת ביקור של משפחתו בגדה המערבית, נרשם במרשם האוכלוסין הפלסטיני. השופטת יהודית צור הורתה למשרד הפנים לבחון האם חטיב הוא אכן תושב הגדה, ואם אינו – להחיל עליו את ההליך להסדרת מעמדם של בני זוג לאזרחים ישראלים.

פרקליטות המדינה ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון. בינתיים פנו חטיב וזוגתו למשרד הפנים, וביקשו להסדיר את מעמדו על יסוד פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. נמסר להם שהטיפול בעניינם מושהה. רק כאשר תהו מדוע, פנתה הפרקליטות לבית המשפט העליון בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין.

בראשית השבוע דחה שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, את בקשת הפרקליטות, והורה למדינה לפעול על פי פסק הדין של השופטת צור. כיוון שממילא חטיב ממתין בישראל להכרעה בערעור, וכיוון שהליך הסדרת המעמד אינו בלתי הפיך (עד לקבלת מעמד של קבע ניתנים למבקשים רישיונות ישיבה זמניים), אין הצדקה שלא תיבחן בקשתו להתחיל בהליך ולקבל רישיון עבודה. הגשת הערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין:

"באשר לנכונות שהביעה המבקשת לאפשר את שהייתו של המשיב בתחומי ישראל עד להכרעה בערעור, סבורני כי בזו אין די. כידוע, ראוי כי בעל דין יוכל ליהנות מפירות זכייתו במשפט, בהעדר טעם חריג למנוע זאת ממנו. קביעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים התייחסה למכלול ההיתרים שהם תולדה של קבלת מעמד מכוח איחוד משפחות, מבלי להגביל אילו מהם. משכך, נדרשת המבקשת לבחון את הבקשה לקבלת מעמד, ובכללה לא רק את סוגיית שהייתו של המבקש בישראל, אלא אף את האפשרות ליתן לו אשרת עבודה, הכל בהתאם להוראות הדין."

יום שני 14 יולי 2008

עזה תחילה

את העזתים בעטו ראשונים מבית המשפט הגבוה לצדק.

כפי שהערכנו, בג"ץ פסק, שעתירות בענין כניסה לישראל של פלסטינים תושבי הרצועה תידונה מעתה בבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע.

"השאלה האמורה מתעוררת לעתים קרובות ועל כן ראוי ליתן לה תשובה מהירה. קביעתנו היא כי אכן מצויה סמכות בידי בית המשפט לעניינים מינהליים", פסקו שופטי בג"ץ והוסיפו: "נימוקיני יינתנו בנפרד." לא קשה להעריך מהם: כיוון שבתוככי רצועת עזה אין עוד משטר צבאי ישראלי, הרי שהחלטות בעניין כניסת פלסטינים לישראל מן הרצועה אינן שונות מהחלטות בעניין כניסה לישראל מכל מקום אחר.

אז מה אם הממשלה רימתה את הכנסת, והביאה לאישור רפורמה במערך השיפוט המינהלי בלי לספר על כך לאיש. רק שילכו מכאן עלובי הנפש. תושבי הגדה המערבית הבאים בתור.

יום רביעי 9 יולי 2008

מעצר קטינים בלתי מלווים

כפי שכבר דיווחנו, השופט רון שפירא מבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה מלמד את משטרת ההגירה, את משרד הפנים ואת בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין כיצד לנהוג בקטינים בלתי מלווים – ילדים ללא מעמד, שנמצאים בישראל בגפם. השופט שפירא פסק, שכל ילד זכאי לייצוג משפטי בהליכים בעניין מעצרו. ההחלטה הביאה לכך שילדים בלתי מלווים זוכים לייצוג במימון המדינה. בחודש פברואר האחרון פסק בעניין הבדיקות שנערכות להערכת גילם של קטינים. "בענין קביעת קטינותו של כלוא במסגרת מנהלית", קבע השופט שפירא, "נטל ההוכחה צריך להיות ברמה הקרובה או הדומה לזה שחל במסגרת המשפט הפלילי, דהיינו ככל שקיים ספק של ממש בקטינותו של אדם, יפעל ספק זה לטובתו ויהיה מקום להורות על כליאתו / החזקתו במשמורת בתנאים ובמתקן כליאה המיועדים לקטינים."

בחודש שעבר נתן פסק דין נוסף, הכולל דברי ביקורת חריפים. המדינה, כך השופט שפירא, אינה פועלת על פי הנוהל, שהיא עצמה קבעה לטיפול בעניינם של קטינים בלתי מלווים, ולא דואגת שהילדים יפגשו גורם מקצועי מטעם שירותי הרווחה, וישוחררו ממעצר אם לא פגשו בגורם שכזה. הגשת בקשה למקלט על ידי קטין בלתי מלווה אינה יכולה להיחשב אי שיתוף פעולה עם הגירוש, המצדיק המשך החזקתו במעצר. קטינים מוחזקים במעצר, ואינם משוחררים למסגרת חלופית מתאימה, אף בחלוף 60 ימים למעצרם חרף הוראות החוק. החזקתם של קטינים לאורך זמן במעצר עלולה לפגוע בשלומם הנפשי. קטינים בלתי מלווים הם לכאורה קטינים נזקקים, ויש לטפל בהם ככאלה על ידי שירותי הרווחה.

פסק הדין הוא נדבך נוסף בשורת פסקי הדין של השופט שפירא שמגנים על זכויותיהם של ילדים בלתי מלווים, ויש רק להצר על כך שאינו קובע את שאמור היה להיות ברור מאליו: שמעצרם של קטינים בלתי מלווים הוא אסור מכל וכל. על פי פרשנותה של ועדת האו"ם לזכויות הילד, מעצרו של קטין בלתי מלווה יתאפשר רק כמוצא אחרון ולפרק זמן קצר ככל האפשר. הוא לעולם לא יהא מוצדק רק בשל היותו של הקטין חסר מעמד.

שבת 28 יוני 2008

בתי המשפט ממשיכים להשליך אלה על אלה פלסטינים

"לא רק דין אין בשטחים הכבושים, מעתה גם אין דיין", כתבתי כאן לפני כחודשיים, וסיפרתי על המחלוקת שנטושה בין בג"ץ לבין בתי המשפט לעניינים מינהליים: מי יאלץ לטפל בעתירות של פלסטינים, שבקשותיהם להיכנס לישראל (לצורכי עבודה, או טיפול רפואי, או מכל טעם אחר) נדחו. אף אחד אינו רוצה בהם, ובתי המשפט משלחים אותם כבר כמה חודשים מן האחד לאחר. שופטי בג"ץ הם שיכריעו, כמובן, בסופו של דבר, וסביר להניח, שינערו מעליהם את הפלסטינים. שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים, עם זאת, אינם מוכנים לוותר ללא מאבק.

השופט יורם נועם מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים הצטרף אל השופט משה סובל ופסק בשבוע שעבר, שהסמכות לדון בעתירות היא לבג"ץ. סמכות השיפוט הטריטוריאלית של בית המשפט לעניינים מינהליים מוגבלת להחלטות שניתנו בישראל, קבע השופט נועם, והוא אינו מוסמך לדון בהחלטות של המפקד הצבאי בגדה. אמנם, לבתי המשפט לעניינים מינהליים הועברה הסמכות לדון בהחלטות לפי החוק שמגביל כניסת פלסטינים לישראל, ואולם החוק אינו מעניק סמכות לאשר כניסת פלסטינים לישראל, אלא רק מגביל את הוצאתה של הסמכות אל הפועל. הסמכות מצויה בחקיקה אחרת, והביקורת על הפעלתה היא לבג"ץ. כך עשה בג"ץ עד כה: דן בסמכות בכפוף למגבלות. הוא ימשיך לבקר את הפעלת הסמכות גם לאחר שתוקפו של החוק המגביל יפקע. לא היה כל בסיס להעביר את הדיון בעניינים אלה בין בתי המשפט בעבר, ודבר לא השתנה בעניין זה גם כעת.

השופט נועם מציין, כי העברת הסמכות לדון בסירוב לאפשר כניסה של פלסטינים לבתי המשפט לעניינים מינהליים היתה צריכה להיעשות במפורש. הוראה מפורשת בעניין זה לא ניתנה. הצדק עימו. השתתפתי בדיון, שנערך בועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת בחודש אוקטובר 2007. הועדה התבקשה לאשר העברת סמכויות מבג"ץ לבתי המשפט לעניינים מינהליים. דובר בהעברת סמכויות בענייני מינהל אוכלוסין בלבד. עיקר הרפורמה, כך הוסבר לועדה, נוגע להעברת הדיונים בעניינים הנוגעים להסדרת מעמדם של בני זוג של אזרחים ישראלים. הועדה ביקשה לדייק כדי כך בסמכויות שיועברו, שהחליטה למנוע אי בהירות שעלול היה להיווצר, לדעתה, מהעברה של חלק מן הסמכויות הנוגעות לביקורות על החלטות בעניין חוק מרשם האוכלוסין לבתי המשפט לעניינים, ולהותיר את הביקורת על כל ענייני המרשם לבג"ץ. הועדה היתה מוטרדת עוד מן העומס שיוטל על בתי המשפט לעניינים מינהליים, ובעיקר על בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. נציגי הממשלה ביקשו להפיס את דעתה, ומסרו הערכות על כמות התיקים שעוסקים בהסדרת מעמדם של בני זוג. דבר לא נאמר על העברת מאות ואולי אלפי תיקים בעניין כניסת פלסטינים לישראל. גם נציגת הנהלת בתי המשפט לא הסבירה שלדידה של מערכת המשפט הרפורמה מקפלת בתוכה העברת סמכויות אלה. טענות פרקליטות המדינה בעניין זה, שזוכות לעידוד שופטי בג"ץ ולמחאות שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, נשמעו לראשונה חודשים לאחר שהרפורמה אושרה על ידי הועדה.

השבוע שמעתי הערכה, לפיה שופטי בג"ץ עומדים לקבוע, שכיוון שבתוככי רצועת עזה אין עוד משטר צבאי ישראלי, הרי שהחלטות בעניין כניסת פלסטינים לישראל מן הרצועה אינן שונות מהחלטות בעניין כניסה לישראל מכל מקום אחר. המשמעות היא שביקורת עליהן תהיה לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע. בראשית השבוע הבא יקיים בג"ץ דיון בשאלה זו. קביעת הסמכות לדון בהחלטות לסרב לאפשר כניסת תושבי הגדה המערבית לישראל, שהמדינה מבקשת שתועבר לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, היא מורכבת יותר. ההחלטות מתקבלות על ידי גורמי הצבא בשטח. המדינה צפויה לערער על פסק דינו של השופט נועם, ובית המשפט העליון יכריע גם בעניין זה.

יום שישי 20 יוני 2008

אינו רואה מקום להתערב

השופט יהונתן עדיאל, עדיין מועמד לכהונה בבית המשפט העליון, יושב בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים ומסייע למשרד הפנים לחבוט בתושבים הפלסטינים של מזרח העיר. דוחה בזו אחר זו עתירות בענייני מעמד של תושבי ירושלים המזרחית, ומרביץ בעותרים אלפי שקלים של הוצאות משפט. מקבץ מן התקופה האחרונה.

השופט עדיאל הוא חסיד גדול של ההלכה, המתירה להפקיע את רישיונות הישיבה של תושבי ירושלים המזרחית. תושב העיר נסע ללימודים בארה"ב ואף רכש בה אזרחות? תושבותו הופקעה כדין, ושלא יטען להפליה, אם "בחר" שלא להיות אזרח ישראל.

לתושבת אחרת של העיר, שנכפתה להינשא בעודה קטינה לאזרח ארה"ב ולימים שבה לירושלים, אין להשיב את מעמדה. השופט עדיאל: "אני מוכן לצאת מההנחה שכל טענותיה של העותרת הן אמת. היינו, כי חיה בארה"ב חיי סבל, כי מסיבה זו היא עזבה את בעלה ושבה לארץ יחד עם ילדיה וכיום אין לה בארה"ב קרוב או מכר ואין לה 'כל סיבה או עילה לחיות בארה"ב'. עם זאת, לעותרת אין זכות קנויה לרכישת מעמד בישראל... איני רואה מקום להתערב בשיקול דעתו של המשיב במקרה זה."

תושב אחר, בן ששים כיום, נסע בשנת 1969 ושב לירושלים בשנת 1985. מאז, משך למעלה מעשרים שנה, אין משיבים לו את מעמדו, אף שהוא תלוי למחייתו בבני משפחתו שבירושלים. "מקובלת עלי טענת העותר שקיימים שיקולים הומניטאריים התומכים בבקשה", קובע השופט עדיאל, ואולם לעותר "אין זכות קנויה לרכישת מעמד בישראל."

תושב אחר של ירושלים המזרחית מבקש להבטיח את שובו לביתו לאחר ביקור אצל אחותו החולה, המתגוררת בחו"ל. משרד הפנים הפקיע את רישיונו, ואינו מוכן לתת לו אשרה לצורך חזרתו. השופט עדיאל מאשר.

אזרחית ירדן, אם לשלושה קטינים, שהם תושבי ירושלים המזרחית, התאלמנה מבן זוגה, תושב העיר ואבי הילדים. משרד הפנים קטע את הליך הסדרת מעמדה, ונתן לה מעמד ארעי לשנתיים. עם זאת, הוא ממאן להקנות לה מעמד של קבע ואינו מוכן להתחייב לחדש את מעמדה. "משנפטר בעלה המנוח של העותרת... נפל הטעם המונח ביסודו של הליך איחוד המשפחות", כך השופט עדיאל.

עניינה של אישה אחרת, שהתאלמנה אף היא מבן זוגה תושב העיר, ומעמדה הופקע, הוחזר למשרד הפנים לבחינה מחודשת על ידי השופט דוד חשין. השופט חשין פסק, כי יש לתת את הדעת להשלכות שתהיינה לגירושה של אישה בת 57, שמזה עשר שנים יושבת בירושלים, ואיתרע מזלה והתאלמנה. כצפוי, משרד הפנים שב ודחה את הבקשה להסדיר את מעמדה. העתירה החדשה הגיעה בפני השופט עדיאל, שקיבל, כמובן, את עמדת משרד הפנים.

ילדיה של תושבת ירושלים המזרחית נרשמו בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ בשנת 1998. לימים התברר, שאף שמשרד הפנים הודיע לבג"ץ שירשום את הילדים, הוא רשם אותם כתושבים ארעיים ולא כתושבי קבע כמו אימם. משום כך פקע מעמדם. השופט עדיאל מקבל, שמהודעת הפרקליטות לבג"ץ לא היה ברור שהילדים אינם מקבלים את מעמדה של אימם. ואולם, כיוון שכל שצויין בהודעה הוא שהילדים ירשמו, ולא באיזה מעמד ירשמו, אפשר לקבל את עמדת משרד הפנים, שרשם את הילדים כתושבים ארעיים. התוצאה: מעמדם של הילדים פקע שנה לאחר שניתן, וכיום הם אינם זכאים עוד למעמד.

ילדים בגירים של תושבי ירושלים המזרחית, אשר חיים בעיר עם הוריהם ואחיהם הקטנים מעל לעשר שנים, תומכים בהורים החולים ומפרנסים אותם – אינם זכאים למעמד. "לא שוכנעתי שמדובר בטעמים מיוחדים וחריגים", פוסק השופט עדיאל, ובכלל, "מצב רפואי לקוי, עשוי לתמוך במתן מעמד לנסמך (שמצבו הרפואי לקוי) אשר מבקש להסתייע בסומך, שהוא בעל מעמד בישראל, ולא ההפך."

הבקשה להסדרת מעמדה של בת הזוג הוגשה בחודש אוגוסט 2007 ולא זכתה למענה? אין הצדקה למהר ולעתור. "לאור העומס המוטל על לשכת משרד הפנים והגופים האחרים המטפלים בבקשות אלה", דברי השופט עדיאל, "אני סבור שההליך המינהלי בעניין נשוא העתירה טרם מוצה ויש למחוק את העתירה על הסף מטעם זה בלבד."

על עתירות לרישום ילדים קטינים של תושבי ירושלים המזרחית ועל עתירות להסדרת מעמדם של בני זוג אין טעם להרחיב את הדיבור – אלה נדחות בסיטונות משום אי הוכחת "מרכז חיים".

רק בעניין אחד רואה השופט עדיאל לחנך את משרד הפנים – מתן זכות טיעון. כלומר, השופט עדיאל יאשר, סביר להניח, כמעט כל החלטה שלילית של משרד הפנים בענייני מעמד, ובתנאי שקודם למתן ההחלטה ישמעו את התושבים.

שבת 7 יוני 2008

אינטרס ממשי בגילוי עמדת נציבות האו"ם לפליטים

ההליכים לקבלת מקלט בישראל מתקיימים כבאחרונת מדינות העולם השלישי. הטיפול בפליטים אינו מוסדר בחקיקה אלא בנוהל, שהפעלתו החלה בשנת 2002. על פי הנוהל, על מנת שאדם יוכר כפליט עליו לזכות ראשית בהכרה של משרד הקורספונדנט (הנציג) בישראל של הנציב העליון לפליטים של האו"ם. המלצתה של נציבות האו"ם מובאת בפני ועדת הפליטים – ועדה בין-משרדית, הממליצה לשר הפנים, האם להעניק למבקש המקלט רישיון ישיבה בישראל. ההליכים מתמשכים תקופה ארוכה מאוד ואינם פומביים. הלכה למעשה, בודדים זוכים בהכרה ובמעמד. אין אפשרות לערער על החלטת נציבות הפליטים של האו"ם שלא להכיר באדם כמבקש מקלט, ומשרד הפנים מסתמך על קביעה שלילית של הנציבות באופן מוחלט.

פסק דין מן הימים האחרונים של נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, מבקר את חוסר השקיפות שבהליך. משרד הפנים סרב למסור לעותרת, מבקשת מקלט מאתיופיה שבקשתה למקלט נדחתה, את המלצות נציבות האו"ם לפליטים בעניינה. לטענת משרד הפנים, מדובר ב"מסמכים פנימיים של גורם מייעץ", אשר אין חובה למוסרם על פי הוראות חוק חופש המידע. השופטת ארד דוחה עמדה זו. חוק חופש המידע קובע, כי בבואה לסרב למסור מידע שהוא בגדר "התייעצות פנימית" על הרשות לתת דעתה לעניינו של המבקש במידע. עניין אישי במידע מטה את הכף לטובת מסירתו, כמו גם חוות דעת מנומקת, שעמדה בבסיס החלטת הרשות, ומסייעת בהבנת אופן קבלת ההחלטה. לעותרת, כך השופטת ארד, אינטרס ממשי בקבלת המלצות הנציבות:

"נציבות האו"ם לפליטים היא גוף חיצוני ונפרד מן המשיב, אשר מבצע עבור המשיב חלק מרכזי ביותר בבדיקת בקשות למקלט מדיני. כפי שציין זאת המשיב בתשובתו לעתירה, נציבות האו"ם לפליטים היא הגורם אשר מראיין ושומע את מגישי הבקשות. נציגות נציבות האו"ם לפליטים בישראל אף פונה לקבלת מידע מהאו"ם והיא הגורם אליו מוגשים ערעורים על החלטות המשיב. נוכח מומחיותה ולאור הליך הבדיקה המעמיק והיסודי המבוצע על ידה, מתקבלת במרבית המקרים המלצתה על ידי הרשויות בישראל. גם במקרה הנדון אומצו המלצות נציבות האו"ם לפליטים על ידי המשיב, כך שהנימוקים לדחיית בקשתה של העותרת הם למעשה נימוקיה. בנסיבות אלה, לעותרת אינטרס ממשי בגילויה של עמדת נציבות האו"ם לפליטים. מבלי לדעת מה היו הנימוקים להמלצות נציבות האו"ם לפליטים, לא תוכל העותרת לבחון נימוקים אלה ובמידת הצורך, להשיב עליהם ולמנוע טעויות."

יום חמישי 5 יוני 2008

עצם היותו אזרח איראני

אזרחית ישראלית הכירה אזרח איראני. הם נישאו, יש להם בת משותפת, ולשלושה אין מדינה בעולם לחיות בה יחדיו.

השופטת רות רונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב: "התיקון לחוק... קובע באופן קטגורי כי ככל שהדבר נוגע לתושבי איראן, שר הפנים לא יעניק להם אזרחות, ואף לא ייתן להם רישיון לישיבה בישראל בשום מקרה... יישום האמור בחוק מביא, אם כן, למסקנה כי למשיב לא היה שיקול דעת לבחון את הנסיבות הספציפיות של העותר, ואף בהנחה שברור שלא נשקף ממנו באופן אישי כל סיכון ביטחוני שהוא, הרי עצם היותו אזרח איראני שולל ממנו את הזכות לקבל רישיון ישיבה או אזרחות בישראל."

יום שני 26 מאי 2008

שיעשו משהו

נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, האשים בכנס של לשכת עורכי הדין את פקידי משרד הפנים במספר הגבוה של עתירות המוגשות לבג"ץ. "בג"ץ הוא הדרך היחידה שפקידים יעשו משהו. אם פקידי ממשלה יתפקדו כראוי, ירד מספר הבג"צים", אמר ברק.

לפי הנתונים שהציג השופט ברק, מבין 2000 עתירות שמוגשות לבג"ץ בשנה 600 הן נגד משרד הפנים. כשמביאים בחשבון גם את מספר העתירות המוגשות לבתי המשפט לעניינים מינהליים, שם מתנהלים כיום מרבית ההליכים נגד משרד ההפנים, שיעור העתירות נגד המשרד מתוך כלל העתירות גדל.
לפני כשנה דיווח מנכ"ל משרד הפנים לועדה לביקורת המדינה של הכנסת, כי כשליש מבין העתירות נגד כל רשויות השלטון במדינת ישראל (4,000 מבין 12,000) עוסק בעניינים הקשורים במינהל האוכלוסין.

משרד הפנים אינו חושש מהתדיינויות משפטיות. הוא מנצל לרעה את העובדה שבתי המשפט ממעטים להתערב בהחלטות מינהל האוכלוסין. לשיטתו, אין מה להפסיד. עתירה לבג"ץ או לבית המשפט לעניינים מינהליים היא יקרה מאוד, וידם של רבים אינה משגת לפנות לבית המשפט. ברוב המקרים הפונה אל משרד הפנים יתייאש ולא יעתור. אם יעתור הפונה, ויש עילה בידו – משרד הפנים ייתן לו את מבוקשו, והעתירה תימחק. מעטות הן ההתדיינויות שמסתיימות בהכרעה של בית המשפט. משרד הפנים נכון לעמוד על דעתו בבית המשפט רק בשעה שהוא משוכנע, כי הדין עימו. מערכת בתי המשפט, הכורעת תחת נטל ההתדיינויות בעניינים הנוגעים למינהל האוכלוסין, משמשת, למעשה, "שרברב" ועוסקת "בפתיחת סתימות בצנרת", הנוצרות כתוצאה מאלפי המקרים, שמשרד הפנים מסרב לטפל בהם.
מדובר בתופעה מדאיגה מאוד, המעידה על פגיעה אנושה בשלטון החוק.

כשאלה הם פני הדברים, אין כל סיכוי שפקידי משרד הפנים "יעשו משהו" ו"יתפקדו כראוי", כפי שמצפה השופט ברק. בית המשפט הגבוה לצדק ובתי המשפט לעניינים מינהליים הם שצריכים לתת דעתם לבעיה החריפה, הרובצת לפתחם. על בתי המשפט לתת את הדעת לבעיות העקרוניות העולות מן המקרים המונחים לפניהם ולהימנע ממחיקת עתירות בזו אחר זו, לאחר שמשרד הפנים נותן לעותר את מבוקשו. מחיקת עתירות מזינה את מדיניותו האסורה של משרד הפנים, מעודדת את משרד הפנים לניצול של מערכת בתי המשפט ונותנת לגיטימציה לריבוי התדיינויות נוספות.
הדברים פורסמו גם ב"דה מרקר" ב-2.6.2008

שבת 24 מאי 2008

פוליגמיה ומעמד

פוליגמיה (ריבוי נישואין) היא תופעה שכיחה משנהוג לשער. היא נפוצה בחברה הבדווית, ושבה וקונה לה אחיזה בחברה הפלסטינית בישראל. נשים אינן בוחרות בדרך כלל להינשא בנישואין פוליגמיים. במקרים רבים הן מושאות בכפייה על ידי קרוביהן. הפוליגמיה משפילה נשים, פוגעת בדימוין העצמי, מלבה עוינות בין הנשים וילדיהן, וגורמת לנשים ולילדים סבל ומצוקה. יש הגורסים, שהמאבק בפוליגמיה מצריך רגישות, וזהירות מפני התנשאות ומפני הטפה. רשויות החקירה והתביעה, מכל מקום, אינן פועלות לאכוף את החוק הפלילי, האוסר על פוליגמיה, ולעתים נדירות מעמידות לדין גברים שנישאו למספר נשים. רק בתחום אחד פועלות הרשויות בתקיפות נגד פוליגמיה – בדיני ההגירה והמעמד. כצפוי, הנשים והילדים הם שמשלמים את המחיר.
הכלל הוא פשוט וברור, ובית המשפט אישר אותו פעם אחר פעם: אזרח ישראלי אינו יכול להקנות מעמד לזוגתו שאינה ישראלית, אם הוא נשוי לאישה נוספת, שכן יהיה בכך עידוד לריבוי נישואין בניגוד לאיסור הפלילי. לא תועיל הטענה, שהנישואין נערכו במדינה המתירה פוליגמיה, ואף לא הטענה, כי ישראל ממילא אינה אוכפת את הדין הפלילי.

גם אם לא נעברה עבירה פלילית של ריבוי נישואין, ואולם ישנן ראיות לריבוי קשרים זוגיים בפועל, מסרב משרד הפנים להסדיר את מעמדה של האישה. בית המשפט, שאישר מדיניות זו, כינה אותה "מצב תואם ריבוי נישואין". כך, למשל, במקרה בו גבר התגרש באופן פורמאלי מאשתו הראשונה, בטרם נישא לשניה, ואולם התברר כי הוא ממשיך לקיים חיי משפחה עם שתי נשותיו, קיבל בית המשפט את סירובו של משרד הפנים לטפל בבקשה להסדרת מעמדה של האישה השניה. לעומת זאת, בית המשפט דחה את עמדת משרד הפנים, שסרב להסדיר את מעמדה של בת זוג ידועה בציבור של אזרח ישראלי, הפרוד מזוגתו הישראלית, אך אינו גרוש ממנה. בית המשפט פסק, כי טענת משרד הפנים, לפיה מדובר בפוליגמיה היא מופרכת, שכן אם יש ראיות לפרידה סופית בין הגבר לבין אשתו, וליחודיות הקשר בינו לבין זוגתו הידועה בציבור, לא דבק בקשר החדש כל פסול, ועל משרד הפנים להסדיר את מעמדה של בת הזוג.

האיסור על הסדרת המעמד חל גם על בקשותיהן של נשים, להסדיר בישראל את מעמדם של בני זוגן, שנשואים לנשים אחרות. לאחרונה דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב את עתירתה של אישה, שביקשה להסדיר את מעמדו של בן זוגה. לאחר שנישא לה נשא בן הזוג אישה נוספת, ממנה התגרש. בית המשפט קבע, שדי בכך שנעברה עבירה של ריבוי נישואין כדי לדחות את הבקשה, אף שכיום הגבר נשוי רק לאישה אחת. בג"ץ, לעומת זאת, פסק בנסיבות דומות, כי הפוליגמיה מצדיקה דחיית הבקשה, ואולם הגירושין מן האישה הנוספת מאפשרים הגשת בקשה חדשה, במסגרתה תערך בדיקה של יחודיות הקשר.
בית המשפט העליון פסק עוד, כי התגלותו של קשר פוליגמי, שהוסתר בעת שהוגשה הבקשה למעמד ונחשף רק לאחר שניתן מעמד של קבע, מאפשר להפקיע את התושבות שניתנה לגבר, שכן זו נרכשה על יסוד פרטים כוזבים.

האיסור, אם כן, חל גם על הסדרת מעמדם של גברים, ואולם בחיי המעשה הוא נוגע על פי רוב לנשים שהושאו לגברים ישראלים. לעתים מדובר באישה הראשונה, שהחלה בהליך להסדרת מעמדה, וההליך הופסק, שנים לאחר שהגיעה לישראל, בעת שנודע כי בן זוגה נשא אישה אחרת. במקרים אחרים מדובר במי שהושאה לגבר שנשוי זה מכבר לאישה אחרת או לנשים אחרות. משמעות הסירוב להסדיר את מעמדה של האישה או הפסקת הליך הסדרת המעמד הוא הותרת האישה ללא רישיון לשהות בישראל, ללא זכויות סוציאליות וללא ביטוח בריאות. אף ילדיה של אישה שהושאה לגבר, הנשוי לנשים אחרות, עלולים לא לרכוש מעמד בשל הצורך בהודאת האב בהורותו, ולמעשה - בריבוי נישואין. נהלי משרד הפנים קובעים עוד, שבמקרים של ריבוי נישואין נדרשת הוכחה גנטית להורותו של האב הישראלי. כיוון שמדובר בהליך יקר, שמצריך פניה לבית המשפט ועריכת בדיקה על חשבון המבקשים, עלולים הילדים להיוותר ללא מעמד וללא זכויות סוציאליות ובריאותיות.

לטענה, כי סירוב להסדיר את מעמדה של האישה פוגע פגיעה קשה בה ובילדיה, השיב בית המשפט לפני מספר שנים בחוסר רגישות, כי אם אמנם כך, יכול בן זוגה "ללכת אחריה למקומה, שהרי אישהּ הוא, ודאגתו לאישתו ולילדיו היא הדאגה הראשונה שחייבת להטריד אותו." מאז, כך נדמה, אפשר למצוא ניצנים להתגמשות מסוימת ביחס לאימהות לילדים ולנשים שזקוקות לטיפול רפואי, וזאת שעה שהעניין מגיע לבית המשפט.
באחד המקרים הודה משרד הפנים בפני בית המשפט בחצי פה, כי הוא מכיר בקושי שבגירושה מישראל של אם לארבעה ילדים. בית המשפט, ששב וקבע שדי בריבוי הנישואין כדי לדחות את העתירה, חתם את פסק דינו בקובעו, כי נוכח היותם של העותרים הורים לקטינים אזרחי ישראל, באפשרותם לפנות למשרד הפנים בבקשה חדשה להסדרת מעמדה של העותרת. בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע פסק במקרה אחר, כי על משרד הפנים לשוב ולבחון באמצעות הועדה לעניינים הומניטאריים את עניינה של אם לקטינים ישראלים, שיושבת בישראל שנים ארוכות ללא היתר (מעמדה לא הוסדר משום שבן זוגה לשעבר, ממנו התגרשה, היה נשוי במקביל למספר נשים), וזאת בשל החובה לבחון את טובתם של הקטינים. בעקבות עתירה אחרת של עמותת רופאים לזכויות אדם ושל עמותת "כיאן" נאות משרד הפנים להשיב לאישה, שמעמדה נשלל כשהתגלה שבן זוגה נשוי לאישה אחרת, את רישיון הישיבה בישראל. האישה היא אם לילדים ישראלים, החולה במחלת כליות וזקוקה לטיפולים רפואיים. בן זוגה התגרש, אמנם, מאשתו האחרת, ואולם המעמד לא הושב לה. משרד הפנים הודיע, כי החליט להשיב לאישה את מעמדה מטעמים הומניטאריים.

יום שלישי 13 מאי 2008

להדליק נורה אדומה ובולטת

בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, מהגרי עבודה יכולים להחזיק ברישיון ישיבה תקופה מקסימאלית של חמש שנים ושלושה חודשים. לאחר מכן עליהם לעזוב את ישראל. במהלך השנים פנו אל הרשויות מעבידים סיעודיים, המעסיקים מהגרי ומהגרות עבודה, וביקשו להאריך את רישיון הישיבה של עובדיהם מעבר לתקופה מקסימאלית זו נוכח תלותם בעובדיהם, נוכח העובדה שמדובר בעבודה שבה נדרש קשר אישי קרוב בין המטפל למטופל, ונוכח הקושי שקשישים רבים מוצאים באיתור עובד מתאים חדש ובהסתגלות אליו.

משום ההכרה בקושי הטמון בהגבלה זו, שהייתה בעבר מוחלטת, תוקן חוק הכניסה לישראל ונקבעה בו הוראה מיוחדת, המאפשרת להאריך את רישיונות ישיבתם של מהגרי עבודה בענף הסיעוד מספר בלתי מוגבל של פעמים, בכל פעם לשנה אחת, כל עוד העובד מועסק אצל אותו מטופל. על מנת שמעסיק ועובד יהיו רשאים לבקש את הארכת רישיון הישיבה של המטפל, שמיצה את פרק הזמן המקסימאלי לשהותו בארץ, עליהם לעמוד בשני תנאים – העובד הועסק על ידי אותו המטופל במשך שנה אחת ברציפות לפחות; וניתנה חוות דעת של עובד סוציאלי, רופא או אח מוסמך, לפיה הפסקת העסקת העובד תגרום לפגיעה קשה במטופל.

ואולם, גם בכך לא תמו קשייהם של מטופלים סיעודיים. במספר לא מבוטל של מקרים פנו מעסיקים, שפיתחו תלות משמעותית בעובדיהם, לאחר שאלה מיצו את התקופה המקסימאלית שקובע החוק והועסקו אצל מעסיקם האחרון במשך פחות משנה. לפי לשון החוק, נדמה שאין כל אפשרות להאריך בנסיבות אלה את רישיונם, ונגזר על המעסיקים להיפרד מעל העובדים בהם הם תלויים.

בתי המשפט לעניינים מינהליים, שבמסגרת עתירות נגד החלטות משרד הפנים בעניין זה נתקלו במקרים מכמירי לב, התקשו לעמוד מנגד. כך, למשל, דנה השופטת
פלפל מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב בעניינה של מעסיקה ניצולת שואה, שלפי חוות דעת רפואית שהוצגה, סובלת מעיוורון בעינה האחת וכמעט עיוורת בעינה השנייה, וכן סובלת מסכרת, מחרדה ומדיכאון. עוד לפי חוות הדעת, המעסיקה פיתחה תלות מוחלטת במטפלת הסיעודית, וכל אזכור של האפשרות שהמטפלת תעזוב מחמיר את מצבה הפיזי והנפשי. אף על פי כן סירב משרד הפנים להאריך את רישיון ישיבתה מן הטעם שהיא מועסקת אצל מעסיקה זו פחות משנה.

נוכח המקרים הקשים שהגיעו לפתחם, פסקו שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים,
פעם אחר פעם אחר פעם, כי במקרים בהם הוכח כי אכן תיגרם למטופל פגיעה קשה אם ייאלץ מטפלו לעזוב, ניתן "להגמיש" את התנאי, לפיו נדרשת תקופת עבודה מינימאלית של שנה עבור המעסיק האחרון, ולהאריך את רישיונות ישיבתם של מהגרי עבודה גם כשתנאי זה אינו מתקיים. שופטים אחרים של בתי המשפט לעניינים מינהליים סברו כי אי אפשר לקבל פרשנות כזו, החורגת מלשון החוק.

היום ניתן ברוב דעות
פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין זה במסגרת ערעור שהוגש על ידי המדינה, וסתם את הגולל על האפשרות להאריך רישיונות ישיבה של עובדי סיעוד במקרים אלה. אמנם, השופטת פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, סברה, כי קיימת אפשרות כזו בהתאם לאחד מסעיפי חוק הכניסה לישראל, המאפשר הארכת רישיונות ישיבה של מהגרי עבודה "אם נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק או לחברה", אולם שופטי הרוב, השופט רובינשטיין ושופטת בית המשפט המחוזי (במינוי זמני בבית המשפט העליון) ברלינר, פסקו כי אי אפשר לקבל פרשנות זו, וכי לא קיימת אפשרות להארכת רישיון ישיבה של עובד סיעוד, שמיצה את תקופת חמש השנים ושלושת החודשים שבחוק ומועסק על ידי מעסיקו פחות משנה.

קשה לטעון כי פסק דינם של שופטי הרוב ונימוקיהם מופרכים מבחינה משפטית, על אף השלכותיו הקשות על מעסיקים סיעודיים, שמצבם בכי רע. ואולם, גם בתוך הניתוח המשפטי הסביר של המצב החוקי הצליח השופט רובינשטיין לדחוק נימוק נוסף, מיותר ומקומם: העובדת, במקרה שהובא בפני בית המשפט, שהתה בישראל שלא כדין והדבר צריך "להדליק נורה אדומה ובולטת" ולהוות עילה לסרב להסדיר מחדש את מעמדה. כאשר בוחנים את עובדות המקרה, כפי שהן מתוארות בפסק הדין עצמו, אנו למדים, פעם נוספת, כי שהותה של העובדת "שלא כדין" אינה אלא תוצאה של הכבילה הידועה לשמצה,
שאליה התייחסנו כאן מספר פעמים, כשאנו מציינים שלשופטי בית המשפט העליון ולשופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים אין מושג ירוק באשר לתוכנו של פסק הדין, בו נפסל לפני כשנתיים הסדר הכבילה.

מפסק הדין שניתן היום אפשר ללמוד, כי העובדת במקרה זה החזיקה ברישיון ישיבה, שפקע בשל פטירת מעסיקתה. זוהי כבילה בלתי חוקית של עובד למעסיק. עוד ניתן למצוא בפסק הדין טרוניה כלפי העובדת, שלא פעלה בהתאם לנוהל המכונה
"נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", המאפשר לעובד שאיבד את מעמדו להסדירו מחדש. נוהל זה, נזכיר, אף הוא נפסל במסגרת פסק הדין שדן בהסדר הכבילה. בפסק הדין נקבע, כי האפשרות לפעול בהתאם לנוהל אינה מכשירה את הפיכתו של מי שיחסי עבודתו עם מעסיקו הסתיימו ולא פעל לפי הנוהל, לשוהה שלא כדין.

דומה שהגיעה השעה, ש
המכון להשתלמות שופטים יזמין את שופטי בית המשפט העליון ואת שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים, שמעולם לא טרחו ללמוד את פסק הדין בעניין הכבילה ופוסקים פעם אחר פעם בניגוד לקביעותיו, לערב הקראה חגיגי של פסק הדין.

שבת 3 מאי 2008

מכתב שחרור

מעודד, כך נראה, מכך שהצליח להטביע את פסק הדין בעניין הסדר הכבילה במצולות השכחה, הפיח משרד הפנים רוח חיים באחת מן הפרקטיקות הבזויות ביותר של ההסדר: "מכתבי שחרור" ממעסיקים.

פסק דין מהימים האחרונים של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב מתאר את התנהלות משרד הפנים. מהגר עבודה מבקש להחליף מעסיק לאחר שנוצל באופן מחפיר? שימציא "מכתב שחרור" ממעסיקו. לא המציא מכתב ועזב את המעסיק? נעצור אותו ונגרש. עתר לבית המשפט? נשקול להסדיר את מעמדו "לפנים משורת הדין". מעסיקים חדשים פונים בבקשה להעסיקו? נסביר למעסיקים שלא כדאי להם.

לעולם לא נלאה מלומר: זו עבדות, זה נתעב, זה לא חוקי, והפרקליטות שותפה מלאה לכל אלה.

יום שני 28 אפריל 2008

רונדו

לא רק דין אין בשטחים הכבושים, מעתה גם אין דיין. בתי המשפט אינם רוצים להתעסק עוד עם הפלסטינים עלובי הנפש שמבקשים להיכנס לישראל.

בחודש פברואר דיווחנו על פסק דין קצרצר של בג"ץ, שניער מעליו באחת את עתירותיהם של הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים, שבקשותיהם להיכנס לישראל נדחו. בג"ץ קבע שהסמכות לדון בכך נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. סיפרנו עוד, שבראשית חודש מרץ הועברו לבתי המשפט לעניינים מינהליים סמכויות דיון נוספות בעניינים של מעמד בישראל, ובג"ץ, כך נדמה, החליט להבהיר מבעוד מועד שלא רק מן העתירות בעניין איחוד משפחות ומעמד לבני משפחה הוא מתכוון להיפטר.

עותרים פלסטינים שפנו למזכירות בית המשפט העליון עם עתירות חדשות, הופנו אחר כבוד להגיש את עתירותיהם בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים הגיבו בחוסר נחת. בחודשיים האחרונים נתנו
מספר החלטות, בהן הורו לעותרים להבהיר, כיצד ארע שהסמכות היא להם דווקא, ולא לבג"ץ.

התגובות הוגשו, והשופט משה סובל היה הראשון להשיב אש.
בפסק דין קצר שנתן היום קבע, שהסמכות עודנה לבג"ץ. לגבי דידו, העברת סמכויות הדיון לבתי המשפט לעניינים מינהליים כוללת החלטות "בענייני מינהל האוכלוסין ועובדים זרים. בין אותן החלטות לא כלולה החלטת המפקד הצבאי באזור יהודה והשומרון, שהביקורת השיפוטית עליה עדיין נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק בלבד."

הרונדו בעיצומו. הפלסטינים שנזרקו מבג"ץ לבית המשפט המחוזי חוזרים כעת לבג"ץ, על מנת שזה...

עדכון (3.5.2008): המוקד להגנת הפרט מדווח, שהצליח לשכנע את אחד משופטי בג"ץ לדון בעתירה שכזו. במחלקת הבג"צים שבפרקליטות המדינה, כך שמענו, הביעו חוסר שביעות רצון. מי ידון בעתירות אלה? ימים יגידו.

שבת 26 אפריל 2008

ללא גבול

נחתום את חג החירות בזה:

האיחוד האירופי הגיע להסכם בעניין תקופת מעצרם של מהגרים, ששוהים במדינות האיחוד ללא היתר. כיום נעות תקופות המעצר במדינות האיחוד בין שלושים ימים בצרפת לשמונה עשר חודשים במלטה למעצר בלתי מוגבל בבריטניה. על פי ההסכם, שטעון אישור מועצת האיחוד, תוגבל תקופת המעצר לשישה חודשים בכל המדינות. ארגוני זכויות האדם נערכים למאבק.

בניגוד לדין הפלילי, שמורה להעדיף חלופות מעצר על פני מעצר, בדיני ההגירה הישראלים מעצר הוא כלל ושחרור הוא חריג. אמנם, על פי החוק, אדם שמשתף פעולה עם גירושו, ואין בשחרורו כדי לסכן את בטחון המדינה או את שלום הציבור או את בריאותו, אמור להיות משוחרר ממעצר לאחר ששים ימים, אם גירושו אינו מתאפשר. ואולם,
בית המשפט העליון פסק, שמשרד הפנים רשאי לשקול "במקרים המתאימים, את דבר קיומו של אינטרס ציבורי בעל משקל של ממש, המחייב את המשך החזקת השוהה במשמורת לתקופה שאינה חורגת מהסביר." המקרים המתאימים הפכו הכלל, והתקופה חורגת מן הסביר.

יתרה מזו,
מי שמעז לבקש מקלט מדיני בישראל נתפס כמי שמסכל את גירושו, ולכן עלול לבלות במעצר עד לסיום בדיקת בקשתו. המעצר אמור, אמנם, לשרת את הגירוש בלבד, ואולם בחודשים האחרונים מוחזקים במעצר לאורך תקופות ממושכות מבקשי מקלט שאי אפשר לגרשם – שישראל אינה מתכוונת לגרשם – רק לצורך הרתעת אחרים ("אינטרס מוצדק כשלעצמו, ששהות מסתננים למדינה לא תכפה על המדינה", כדברי אחד משופטי בית המשפט לעניינים מינהליים). לצורך הרתעה בלבד, כולאים מבקשי מקלט, כדי לשוב ולשחררם לאחר ימים או לאחר חודשים ארוכים. גם תנאי המעצר הקשים ב"קציעות" נועדו לשרת את ההרתעה. בג"ץ, כזכור, משתף עם כך פעולה, וממאן להתערב.

כדי למנוע שחרורם של מבקשי מקלט לאחר ששים ימים של מעצר חסר תוחלת על ידי בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, הוחלט לעשות שימוש בחקיקת חירום משנות החמישים לצורך מעצרם של מי שנכנסו ללא היתר. החוק למניעת הסתננות הוא באחריות משרד הבטחון, ואינו כולל ביקורת שיפוטית.
בעקבות עתירה לבג"ץ מונה אחד מדייני בית הדין לביקורת משמורת לשמש יועץ לשר הבטחון – כלומר בית דין לעניין החוק למניעת הסתננות. לאחר מספר חודשים קרס המנגנון, שלא תפקד כראוי מלכתחילה. מרבית עצורי החוק למניעת הסתננות הועברו למסלול המעצר הרגיל.

בל נתעה: המדינה לא ויתרה על החוק למניעת הסתננות. הממשלה ממשיכה לעמוד בפני בג"ץ על סמכותה לעשות בו שימוש, ו
בראשית החודש הניחה הצעת חוק חדשה למניעת הסתננות. על פי ההצעה, את מי שנכנס ללא היתר אפשר יהיה להחזיק במעצר ללא הגבלת זמן.

יום רביעי 23 אפריל 2008

שחלוף

לעתים נדירות חושף בית המשפט את האופן בו משרתת מדינת ישראל באמצעות עיצוב מדיניות ההגירה את מי שפרנסתם בייבוא מהגרי עבודה. בהחלטה שניתנה בשבוע שעבר הצביעה על כך השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב במפורש.

העתירה עסקה במהגרי עבודה מסין שבאו לישראל כדי להשתלב בענף התעשייה. מסיבות שונות שאינן תלויות בהם – צמצום מספר ההיתרים להעסקה בתעשייה וסגירת מפעלים – איבדו את משרותיהם. מהגרי העבודה ביקשו לעבור לעבוד בענף הבנייה ולהשלים את תקופת ההעסקה המותרת בחוק (63 חודשים). תחילה סרב משרד הפנים לאפשר להם זאת. בהמשך שינה את מדיניותו, וקבע שיאפשר מעבר בין הענפים, ואולם רק בתנאי "שחלוף"; מהגר עבודה מענף התעשייה יוכל להשתלב בבנייה רק על חשבון מהגר עבודה אחר באותו ענף.

לא נמצאה ולו חברה אחת בתחום הבנייה שתסכים להעסיק את מהגרי העבודה בתנאים אלה. השופטת מיכל אגמון-גונן חיוותה דעתה שתנאי השחלוף אינו סביר. הוצע לרכז רשימה של מהגרי עבודה, שאיבדו את משרותיהם בתעשייה, ולהעמידה לרשות המעסיקים בענף הבנייה. משרד הפנים השיב, שהוא אינו
"משרד תעסוקה לעובדים זרים", והסביר שמטרת השחלוף היא צמצום מספר מהגרי העבודה. ואולם, בעוד ההליך מתנהל התברר, שהמדינה איפשרה לייבא עוד 500 מהגרי עבודה חדשים לעבודה בבנייה – כאלה שמשלמים דמי תיווך תמורת האפשרות לבוא לעבוד בישראל.

רק מספר ימים לפני המועד שנקבע לשימוע פסק הדין, הודיע משרד הפנים על ביטול תנאי השחלוף, ועל מתן אפשרות למהגרי עבודה מתחום התעשייה לעבור לעבוד בבנייה. העובדים העותרים ביקשו לאפשר להם להשלים את תקופת ההעסקה המותרת בחוק, ולא למנות במסגרתה את התקופה שנותרו ללא עבודה בשל מדיניות משרד הפנים.
השופטת אגמון-גונן קיבלה את עמדתם:
"הפחתת מספר היתרי ההעסקה בענף התעשייה באופן דרסטי, והקשחת התנאים לקבלת היתרים [...] הביאו למצב שבו עובדים זרים רבים שהיו מיועדים לעבוד בתחום התעשייה, ביניהם העותרים, הפכו למחוסרי עבודה. לפיכך, חלה על המשיבה חובה מוסרית לאפשר את ניוד העובדים הזרים שהגיעו לארץ על מנת לעבוד בענף התעשייה בהתאם להיתרים שניתנו ע"י המשיבה, תוך ציפייה לשהות בארץ ולעבוד בה במשך תקופה סבירה. [...] תחת הטלת הגבלות על התאגידים [...] בחרה המשיבה להטיל הגבלות על העובדים הזרים. ברי, כי התאגידים הם בעלי אינטרס כלכלי, שכן [...] הבאת העובדים הזרים והעסקתם הוא מקור פרנסתם, והשיקול המרכזי העומד לנגד עיניהם הוא השיקול הכלכלי. התאגידים אינם מחויבים לשיקולים של מימוש וקידום מדיניות הממשלה להפחתת מספר העובדים הזרים בארץ ולשיקולים הומניטאריים. לא כך המשיבה, המחויבת לשיקולים אלה. [...] בשל עמדתו הדווקנית של משרד הפנים, בשל העובדה שלא אישר לאותם עותרים [...] לעבוד [...] אף באופן זמני עד לבירור העתירה בעניינם, בשל הנזק שנגרם לעותרים עת שהמתינו למשרד הפנים כאשר הם נתונים בלחץ כלכלי, אני מוצאת לנכון להיענות לשתי הבקשות האמורות של העותרים, ולאפשר לכל אחד מהם לעבוד את מלוא התקופה של 63 חודשים, כאשר התקופה שבה נמנע מהם לעבוד בשל התמשכות ההליכים מול המשיבה לא תבוא במניין התקופה המותרת הכוללת, וכן לפסוק הוצאות לטובתם."

שבת 12 אפריל 2008

על פי הדין ועל פי התחייבותה

לפני למעלה משנתיים פסק בג"ץ, כי "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם אינו יכול להמשיך ולעמוד. ההסדר הפך את העובדים לצמיתים של מעסיקיהם, פסק בג"ץ, פגע באוטונומיה של העובדים כבני אדם, ושלל מהם את חירותם. "הסדר הכבילה יצר מעין עבדות בגרסה מודרנית", נקבע. "כיצד זה שבעלי סמכות בארצנו כך רואים לנהוג", תהו שופטי בג"ץ והוסיפו: "כלימה תכסה את פנינו". בג"ץ הורה למדינה לגבש הסדר העסקה חדש, שאינו מפקיע את רישיונות העבודה של מהגרי העבודה ואינו טומן בחובו שום סנקציה בשל סיום יחסי העבודה.
מה שארע לפסק הדין הוא תעלומה של ממש. בית המשפט נתן את פסק הדין החשוב ביותר בעניינם של מהגרי עבודה בישראל. ואולם, עוד בטרם הספקת לקרוא את פסק הדין עד למחציתו, הוא נפח את נשמתו, ונקבר קבורת חמור. דבר לא ארע. הכבילה נותרה כשהיתה, שרירה וקיימת, נוראה מתמיד. מהגר עבודה שעוזב את מעסיקו מכל טעם שהוא מאבד את מעמדו בארץ, נעצר, נאסר ומגורש. בתי הכלא מלאים בעובדים ש"סרחו", ועזבו את מעסיקיהם.

בעלי הסמכות, שכלימה אמורה היתה לכסות את פניהם, מתעלמים מפסק הדין. בהתנהלות משרד הפנים ומשטרת ההגירה, בכתבי הטענות של פרקליטות המדינה, בפסקי הדין של בתי המשפט לעניינים מינהליים ובמידה רבה גם של בית המשפט העליון – אין לפסק הדין זכר. דומה שכלל אינם מכירים אותו. אחת הפרקליטות, שמופיעה מדי שנה בעשרות תיקים בעניינים של מעצר, של גירוש ושל השמה מחדש של מהגרי עבודה, הודתה בפניי לפני מספר חודשים, שמעולם לא שמעה על פסק הדין.

בתי המשפט לעניינים מינהליים ובית המשפט העליון דנים גם כיום בענייניהם של מהגרי עבודה ש"עשו דין לעצמם" ועזבו את מעסיקיהם. בדרך כלל מתירים בתי המשפט לגרש את מהגרי העבודה, שהרהיבו עוז בנפשם לעזוב את מעסיקיהם, ואולם לפעמים הם חסים עליהם. הרחומים שבין השופטים בוחנים את נהלי משרד הפנים בעניין מעבר בין מעסיקים ובעניין השמה מחדש של עובדים שעזבו את מעסיקיהם, וקובעים שראוי לסטות מהם בנסיבות העניין, "לפנים משורת הדין". הם אינם מכירים את פסק הדין בו נקבע שאותם מהגרי עבודה נקטו ב"פעולה לגיטימית" ומימשו "זכות יסוד הנתונה לכל עובד", ומשום כך הנהלים אינם חוקיים. הם אינם יודעים, שזכותו של מהגר עבודה להחליף את מעסיקו ללא סנקציה היא הדין. העובדה שיש להמשיך ולעתור פעם אחר פעם, ולשוב ולעסוק בסטיות מן הנהלים - שהיו צריכים להתנדף זה מכבר כנפיחה המצחינה ממוסריותם הקלוקלת של הוגיהם ושל מיישמיהם, ושל כל מי שהגנו עליהם ואישרו אותם - היא מחפירה.

לא מכבר דיווחה כאן ענת קדרון מ"קו לעובד" על נוהג חדש שפשה במשרד הפנים: התניית רישיון עבודה למהגר עבודה, שמבקש להחליף את מעסיקו, בחתימתו על מסמך, לפיו זהו מעסיקו האחרון, וכי אם יחסי העבודה יסתיימו מכל טעם שהוא – יהיה על מהגר העבודה לעזוב את ישראל. אפילו במסגרת "הסדר הכבילה", שנפסק שאינו חוקי, רשאי עובד, על פי הנהלים לפחות, לבקש להחליף את מעסיקיו. כאמור, בית המשפט פסק שהנהלים אינם מרפאים את אי החוקיות שבהסדר. משרד הפנים לא רק מתעלם מן הפסיקה. הוא החמיר את מדיניותו.
השופטת מיכל רובינשטיין מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב לא מצאה בכך פסול. למהגרת העבודה, שעניינה הובא בפני בית המשפט, ניתן רישיון בתנאי שתחתום על התחייבות שתעזוב את הארץ עם תום עבודתה אצל מעסיק מסוים. "עם סיום העסקתה", פסקה השופטת רובינשטיין בסוף השבוע, "אך סביר הוא כי העותרת תעשה את שהתחייבה לו ותצא מישראל על פי הדין ועל פי התחייבותה."

יום רביעי 2 אפריל 2008

דיני ההגירה וההגנה על האישה המוכה

אין זה סוד, שזכויות האדם שקנו להן אחיזה איתנה במשפט החוקתי ובדיסציפלינות השונות של הדין הישראלי, היו למרמס בדיני ההגירה, ומשקלן בקרב מי שאמונים על מימושן ועל הוצאתן אל הפועל זניח, אם ניתן להן משקל כלשהו. שוב ושוב יש להיאבק על המובן מאליו: על הנחלתן בדיני ההגירה של הלכות מיוסדות בנות שנים – הלכות ששינו את פני המציאות ושאיש אינו מהרהר עוד אחריהן – בעניין הזכות לחיי משפחה, זכויותיהם של ילדים וטובתם, חירות מפני מאסר, הזכות להליך הוגן, זכות הטיעון, הזכות לשוויון, וכולי. זוהי משימה קשה ומתסכלת, משום שלדיני ההגירה יש נטייה הפוכה: להסיג את ההלכות שנפסקו בעניינים של זכויות האדם לאחור, כשעניינם של מהגרים עומד על הפרק. לעתים, הדרך להחדיר לדיני ההגירה, הדורסניים על פי כלל, את זכויות האדם, הוא על ידי גיוסם לעמוד לימינם של אזרחי ישראל.

כך, למשל, שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים – גם אלה המחמירים בדרך כלל עם מהגרי עבודה – אימצו פעם אחר פעם פרשנויות יצירתיות להוראות החוק הנוקשות, המגבילות את משך העסקתם של מהגרי עבודה בישראל, כדי לאפשר העסקה מתמשכת של מהגרי עבודה במתן טיפול סיעודי, וזאת משום טובתם של המטופלים הישראלים.
פסק דין מן הימים האחרונים של השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב הוא דוגמה נוספת לאימוץ זכויות האדם אל דיני ההגירה, על מנת שישמשו הפעם להגנתן של אזרחיות ישראליות.

פסק הדין עוסק בעתירתה של אזרחית ישראלית לבטל את החלטת משרד הפנים להפסיק את ההליך להסדרת מעמדו בישראל של בן זוגה, אזרח רומניה. בני הזוג נישאו לפני למעלה משבע שנים, וסמוך לאחר נישואיהם פנו בבקשה להסדיר את מעמדו של הגבר בישראל. הגבר קיבל רישיונות ישיבה ועבודה והחל בהליך לרכישת אזרחות. במהלך השנים פנתה האישה מספר פעמים למשרד הפנים בבקשה להפסיק את ההליך בשל האלימות של הגבר כלפיה. היא אף פנתה למשטרת ישראל ולבית המשפט לענייני משפחה, שנעתר לבקשתה והוציא נגד בן זוגה צווים להגנתה. פעם אחר פעם חזרה בה, וטענה שההדורים יושבו. היא ביקשה לבטל את הצווים שהוציא בית המשפט, וממשרד הפנים ביקשה לחדש את ההליך להסדרת מעמדו של בן זוגה. שלוש פעמים נעתר משרד הפנים. בפעם הרביעית סרב, והחליט לגרש את הגבר מישראל.

השופטת אגמון-גונן דחתה את העתירה. אפשר היה לקבוע, כי בידי משרד הפנים די ראיות לכך שהגבר אלים ומסוכן. סיכון בטחוני או פלילי, הנובע מאדם המבקש לרכוש מעמד בישראל, מוכר בדיני ההגירה כעילה המצדיקה דחיית הבקשה. ואולם, השופטת אגמון-גונן אינה מתייחסת לכך כלל. לשיטתה, יש לגרש את הגבר מישראל, משום החובה להגן על אשתו הישראלית מפניו.

פסק הדין סוקר את תופעת האלימות במשפחה בכלל, ואת תופעת האלימות נגד נשים בפרט, ומצביע על המגמות החמורות והמדאיגות שבהתפשטותן. גירושו של בן הזוג מישראל, קובעת השופטת אגמון-גונן, הינו "החלטה שחבות רשויות המדינה, הן שר הפנים, הן בית המשפט, לעותרת, שבן זוגה הפך אותה לאישה מוכה... יש להעביר, בכל דרך, מסר חד משמעי ולפיו מעשים אלו חמורים ואסורים על פי הדין הישראלי. על בית המשפט להוקיע מעשי אלימות ככלל, ובפרט מעשי אלימות שנעשים נגד נשים, על כל גווניהם וצורותיהם, ובכל מקרה ודרך הבאים לפני בית המשפט."

לעותרת, ממשיך פסק הדין, זכות לחיי משפחה, ואולם בנסיבות העניין זכות זו נדחית מפני תסמונת האישה המוכה. נשים מוכות, הלכודות בכבלי הקשר המשפחתי האלים, מנהלות במקרים רבים קרב בנפשן, האם להיפרד מעל בן הזוג או להישאר עימו. התחושות המורכבות מביאות אותן לא אחת לבקש את רחמי הרשויות על בן הזוג, שנגדו התלוננו. המשפט הפלילי מכיר בתסמונת האישה המוכה, ומייחס לבקשה משקל מועט. השופטת אגמון-גונן קובעת, כי "גם בהליך המינהלי אין לתת לאישה להשלים עם גורלה ועל כן אין להתחשב בבקשתה, הנובעת מהמילכוד בו היא נמצאת. שהרי, ידוע הדבר כי קורבנות אלימות חוששות פעמים רבות מהבעת דעתן האמיתית. קורבנות אלו, אשר נפשן נחבלה לא פחות (ואולי אף יותר) מגופן, ובשל כך, ככלל, אינן מסוגלות לעמוד על זכויותיהן ועמדתן, נזקקות יותר מאחרות, להגנת בית המשפט."

שיקול נוסף, שיש להביאו בחשבון, "הוא עידוד נשים מוכות, קורבנות של עבירות אלימות במשפחה לפנות לרשויות... הקורבנות של עבירות מסוג זה יעדיפו, לעיתים קרובות, להימנע מההשפלה והפחד ולהמשיך לסבול ממעשים אלו, אלא אם ידעו שתלונתן מטופלת ונלקחת ברצינות." נשים רבות חוששות להתלונן, משום שהגשת התלונה עלולה לגרום להחרפת האלימות. יתרה מזו, אף אם הגבר נענש, הוא עלול להשתחרר מהכלא ולשוב לסורו. למשרד הפנים, כך על פי השופטת אגמון-גונן, כלי אפקטיבי יותר: "דווקא במקרה זה מאפשר החוק לשר הפנים להורות על גירושו של העותר מהארץ, כך שלעותרת לא תשקף סכנה ממנו בעתיד."

כלומר, בן הזוג הישראלי האלים של האישה הישראלית יישלח לכל היותר לכלא לתקופת מאסר ממושכת. אף דיסציפלינה משפטית אינה מאפשרת לרשות כלשהי למנוע מן האישה לשוב ולחיות במחיצתו. דיני ההגירה, לעומת זאת, רתומים להגנתה של האישה המוכה, שבן זוגה מהגר וטרם רכש בישראל מעמד של קבע. משרד הפנים מצווה להפריד בין אישה ישראלית לבין בן זוגה המהגר, שמתעלל בה, על ידי גירושו מישראל.
תוצאה מרחיקת לכת זו, שמעוררת קושי, תזכה ודאי לתמיכה, אך גם לביקורת. כך או אחרת, הקביעה לפיה על משרד הפנים לטפל ברצינות בפנייה בעניין אלימות בין בני זוג, ולעשות שימוש בסמכויותיו כדי להיאבק בה, היא בעלת חשיבות רבה. חשיבותה נובעת משום שמשרד הפנים רואה לעצמו חובה שכזו, רק בשעה שהאישה היא אזרחית ישראלית, המתלוננת נגד בן זוגה המהגר. כשבן הזוג האלים הוא אזרח ישראלי, והחובה המוטלת על משרד הפנים אינה גירוש אלא הסדרת מעמדה של בת הזוג המהגרת, משרד הפנים אינו להוט לסייע כלל. למעשה, הוא אינו רואה לעצמו חובה שכזו, ולשיטתו, מדובר לכל היותר בעניין הומניטארי.

נשים שהקימו משפחות עם אזרחים ישראלים, היגרו לישראל, והחלו בהליך להסדרת מעמדן, מוצאות עצמן לא אחת קורבנות לקשר אלים. גבר אלים ומתעלל, אשר יודע כי זוגתו המהגרת תלויה בו לצורך הסדרת מעמדה במדינה שאליה העתיקה את מרכז חייה, עלול לנצל זאת. מהגרת בעלת מעמד ארעי או ללא מעמד כלל, המצויה בתחתית הסולם החברתי, ואינה יודעת, או מתקשה, או חוששת לעמוד על זכויותיה - היא טרף קל. במדינות רבות החוק מעודד מהגרות ומהגרים, שסובלים אלימות או התעללות מ"ספונסר" מקומי, בו הם תלויים לצורך קבלת המעמד, לעזוב את "הספונסר", ומאפשר להם בנסיבות שכאלה לקבל מעמד באופן עצמאי, ללא תלות באיש. בישראל, לעומת זאת, די בכך שתגענה לאוזני פקידי משרד הפנים שמועות על אודות אישה מהגרת, בת זוג של אזרח ישראלי, אשר עזבה את הבית, על מנת שההל