קרבינו

מאת: סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים

קרבינו, ילד טוב דרום סודן, איבד את הוריו לפני שנים. כיום הוא בן 19 וחצי.

בחודש מרץ 2006, כשהיה בן 17, הגיע לישראל לבקש בה מקלט. הוא נכלא באגף האוהלים ב"קציעות" יחד עם מבקשי מקלט אחרים מסודן. לאחר מספר חודשים עבר לאגף אסירי העבודה, שם עבד ימים ארוכים בניקיון עם אסירים פליליים. בתמורה זכה למגורים אנושיים, למזון משופר, לגישה לטלפון ציבורי ולקנטינה, בה יכול היה לבזבז את 80 השקלים שהרוויח מדי חודש עבור עבודתו.

בחודש נובמבר 2006 שוחרר לחלופת מעצר במושב עין יהב שבערבה. במשך 12 שעות מדי יום ליקט עגבניות שרי. כעבור חצי שנה, כשתמה עונת העגבניות, ביקשנו לאפשר לו לעבוד במלונות באילת כחלופת מעצר. לאחר קבלת האישור עבר קרבינו לאילת ועבד במלון במשך חצי שנה נוספת. כשנה עבד קרבינו כשהוא כבול – תחילה למושב עין יהב ולחקלאי שהעסיקו, ולאחר מכן לאילת ולמלון – מנוע מלעזוב את מקום מגוריו או להחליף את עבודתו ללא אישור.

בחודש ינואר 2008 קיבל קרבינו מסמך הגנה מטעם נציבות הפליטים של האו"ם. הוא עבר לתל-אביב, ופתח פאב ברחוב נוה שאנן. בכל פעם ששוטרי משטרת ההגירה הגיעו לפאב שלו, וצעקו: "מי כאן בלבית?", התכווץ קרבינו, לפני שהודה שהוא "בלבית". בכל ביקור שכזה חזר על עצמו הטקס: השוטרים דרשו לראות תעודת זהות, קרבינו הציג את מסמך ההגנה מטעם האו"ם, השוטרים צחקו ועזבו את המקום. קרבינו נשם לרווחה.

ביום 19.03.08 פגש קרבינו פעם נוספת את שוטרי משטרת ההגירה. הפעם לקחו אותו איתם לתחנה בחולון, ודרשו שיחתום על התחייבות שלא יתגורר ולא יעבוד באיזור המרכז. נתנו בידיו מפה מסומנת היטב, והבהירו: "רק צפונה לחדרה או דרומה לגדרה". "אבל יש לי עסק בתל-אביב!", הסביר קרבינו. "תחתום, או שתחזור לכלא!", איימו השוטרים, ואף שקרבינו החליט, לאחר שנועץ בנו, לחתום, על מנת להילחם בכך לאחר מכן, עצרו אותו השוטרים, והוא נשלח ל"מעשיהו".

למחרת היום פגש קרבינו בכלא את דיין בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, אלעד אזר. הדיין אזר הורה לשחררו מיד:

"אני סבור כי נעשה עוול למוחזק שכן לא היה כל בסיס אמיתי לעצור אותו ולשים אותו במשמורת בנסיבות המתוארות לעיל. המוחזק שהה תקופה ארוכה בחלופת מעצר שנקבעה לו. לאחר למעלה משנה, כאשר ברור כי אין כל אפשרות להרחיק את המוחזק או להעבירו למדינה שלישית זכאי המוחזק שלא להיות כבול למעסיק מסוים או למקום מגורים מסוים ואין להתנות את שחרורו בהתחייבות שלא ישוב להתגורר בתל-אביב. אשר על כן הנני מורה על שחרור המוחזק לאלתר ובלא תנאי".

כך היה קרבינו לדרום סודני החופשי הראשון – משוחרר ללא תנאים.

בדיקת שורש כף היד

השופט רון שפירא מבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה ממשיך ללמד את משטרת ההגירה, את משרד הפנים ואת בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין כיצד לנהוג בקטינים בלתי מלווים – ילדים ללא מעמד, שנמצאים בישראל בגפם. לפני כשנה פסק השופט שפירא, שכל ילד זכאי לייצוג משפטי בהליכים בעניין מעצרו. ההחלטה הביאה לכך שילדים בלתי מלווים זוכים לייצוג במימון המדינה. בשבוע שעבר פסק בעניין הבדיקות שנערכות להערכת גילם של קטינים.

פסק הדין עוסק בשלושה: שני צעירים מאריתראה וצעירה מגינאה. שלושתם ערערו על החלטות בית הדין לביקורת משמורת, אשר קבע שאינם קטינים, והורה על העברתם למתקן כליאה בו מוחזקים בגירים. בית הדין לביקורת משמורת קבע שהשלושה אינם קטינים על סמך צילום רנטגן של שורש כף יד.

בדיקת שורש כף היד מבוססת על מחקר שנערך בארה"ב במחצית המאה העשרים. במסגרת המחקר צולמו עשרות כפות ידיים של ילדים לבנים אמריקאים. התצלומים אוגדו באטלס על פי גילם של הילדים. לצורך הערכת הגיל משווים צילומי רנטגן לצילומים שבאטלס. מדובר בבדיקה בלתי אמינה, שטווח טעותה גדול מאוד. היא אינה מתאימה לילדים מאזורים שונים בעולם. משום כך, רדיולוגים רבים – בעולם ובישראל – מסרבים לחשוף אנשים לקרינה המיותרת שבבדיקה, ולשתף פעולה עם רשויות ההגירה לצורך קביעה, האם ילדים בלתי מלווים הם למעשה בגירים, המבוססת על הבדיקה הזו לבדה. התבססות על בדיקת שורש כף היד לבדה אף מנוגדת להנחיות וועדת האו"ם לזכויות הילד בדבר דרך הטיפול בילדים בלתי מלווים. פעילות של ארגוני זכויות אדם בישראל הובילה לכך, שנקבע לפני מספר חודשים נוהל להערכת גיל, שאינו מבוסס רק על בדיקת שורש כף היד, אלא גם על בדיקה גופנית.

שלושת הצעירים, שעברו את בדיקת שורש כף היד, סירבו לעבור את הבדיקה הגופנית, משום שזו כוללת, בין היתר, בדיקה של אברי המין. שני הצעירים סירבו להיבדק בפני רופאה אישה, והצעירה סירבה להיבדק בפני הרופאה מטעמי דת. בית הדין לביקורת משמורת קבע, שבסירובם של השלושה להיבדק לא הרימו את הנטל להוכיח שהם קטינים, ולכן יש להעבירם למתקן כליאה בו מוחזקים בגירים.

השופט שפירא קיבל את ערעוריהם של השלושה. ככלל, כך פסק, סירוב לאפשר ביצועה של בדיקה לאימות גיל פועל לרעתו של מי שטוען שהוא קטין. ואולם, אם הסירוב לביצוע בדיקה הוא מטעם סביר וענייני – אין לקבל את עמדתו של בית הדין לביקורת משמורת. צנעת הפרט של הנבדקים היא טעם שכזה. יש לאפשר לשני הצעירים להיבדק על ידי רופא גבר, ויש לברר עם הצעירה מי הגורם שתסכים להיבדק על ידו.

השופט שפירא פסק עוד, שאי אפשר להסתמך על בדיקת שורש כף היד לבדה, ממנה עולה בסבירות של 75% שהצעירים הם בגירים. "בענין קביעת קטינותו של כלוא במסגרת מנהלית נטל ההוכחה צריך להיות ברמה הקרובה או הדומה לזה שחל במסגרת המשפט הפלילי, דהיינו ככל שקיים ספק של ממש בקטינותו של אדם, יפעל ספק זה לטובתו ויהיה מקום להורות על כליאתו / החזקתו במשמורת בתנאים ובמתקן כליאה המיועדים לקטינים."

עצם כליאתם של ילדים רק משום שהם בלתי מלווים היא אסורה ומקוממת, ואולם במצב הדברים כיום, גם בפסיקה הזו יש נחמה.

פייסל מדדל

נחתם עוד פרק בקורותיו המטלטלות של פייסל מדדל: מבקש מקלט מסומליה, שאי אפשר לגרשו לסומליה; שהוחזק במעצר למעלה משלוש שנים בתואנות חסרות בסיס של "סיכון בטחוני"; שבשל "הסיכון הבטחוני" דחו בתי המשפט שוב ושוב את העתירות לשחרורו; שגורש לקפריסין והוחזר לישראל; שגורש שוב לקפריסין והוחזר שוב לישראל; שהוחזק שוב במעצר משך שנה וחצי משום שהוא "מסוכן"; ששוחרר בחודש אוקטובר 2006 לקיבוץ על ידי בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, לאחר שבית הדין קבע, שהטענה כי מדדל מסוכן "לא עומדת במבחן מינימלי של ביקורת השכל".

משרד הפנים לא נח. הוא ערער על החלטת השחרור. הוא טען, שבית הדין טעה כשקבע שמדדל אינו מסוכן, ושחרג מסמכותו כשהורה על שחרור למשך תקופה העולה על שנה וכשהתיר למדדל לעבוד בקיבוץ.

השופטת אסתר קובו מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב דחתה את ערעור משרד הפנים. "מסוכנתו" של מדדל לא הוכחה, פסקה השופטת קובו, והמעצר לא קידם בדבר את גירושו מישראל. ציפייתו של משרד הפנים, שמדדל יוחזק במעצר בשל טענה כללית של "מסוכנות", ושמשם יקדם בעצמו את גירושו, אינה סבירה. האחריות לגירושו של מדדל מוטלת גם על המדינה, שלא עשתה דבר כדי לקדם אותו. אל לה למדינה להפוך את המעצר לעונש. בית הדין, כך נפסק עוד, מוסמך לשחרר אדם לתקופה של עד שנתיים, ולהתיר לו לעבוד כדי קיים את עצמו.

התמונה באדיבות עו"ד שמאי ליבוביץ

מעיון במסמכים עולה

במשרד הפנים, במשרד התמ"ת ובפרקליטות לא מפלים. לגבי דידם, דין פועל בניין סיני כדין רופא אוקראיני. הקלות הבלתי נסבלת של הפקעת רישיונות, של מעצר ושל גירוש - היא מנת חלקו של זה וגם של זה. תשאלו את ד"ר סאלאווט יולמנוב.

ד"ר יולמנוב, אזרח אוקראינה, עבד כרופא מרדים בבית החולים "כרמל" בחיפה. הוא אמור היה לסיים את עבודתו בבית החולים "כרמל" בחודש אוקטובר 2007, ולעבור לעבוד בבית החולים "רמב"ם".

בית החולים "כרמל" הסדיר את האישורים להעסקתו. בחודש יולי 2007 פנה ד"ר יולמנוב ללשכת משרד הפנים בחיפה מצויד במסמכים שקיבל מבית החולים לצורך הארכת רישיון העבודה שלו. הפקידה בלשכה הזעיקה את המשטרה. החשד: ד"ר יולמנוב הציג מסמך מזויף מטעם משרד התמ"ת בעניין העסקתו. לטענת משרד הפנים, מסר מכתב מטעם התמ"ת לפיו תוארך העסקתו עד לחודש יוני 2008, אף שמשרד התמ"ת אישר את המשך העסקתו עד לחודש אוקטובר 2007 בלבד.

ד"ר יולמנוב נעצר בלשכה, ונלקח לתחנת המשטרה. הוא אמר לשוטרים שהתעקשו לחקור אותו בעברית שאינו דובר את השפה, שאינו יכול לקרוא את המסמכים שהוצגו בפניו, ושהוא אינו מבין מה מייחסים לו ואת מהות החקירה. הוא ביקש שיובא מתורגמן לרוסית. כשהשוטרים גילו שד"ר יולמנוב מקליט את החקירה הם היכו אותו. ד"ר יולמנוב הובהל לבית חולים, ולאחר שקיבל טיפול רפואי, הושם במעצר לצורך גירושו מישראל.

בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין קבע למחרת שלא הוכח שד"ר יולמנוב הציג מסמך מזויף, והורה לשחררו על מנת שיוכל להגיש עתירה להסדרת מעמדו. ד"ר יולמנוב עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב, ואולם כיוון שנותר ללא רישיון עבודה נאלץ לעזוב את הארץ ולהמתין להכרעת בית המשפט מחוץ לישראל.

בעתירתו טען, כי לא זייף שום מסמך, וכי לא הוצגה כל ראיה לכך שהמסמך שנטען שזויף אכן זויף והוגש על ידו. הוא הזכיר שהוא רופא, שהוזמן לעבוד על ידי שני בתי חולים בארץ, ומשום כך לא היתה לו סיבה לזייף מסמך כלשהו ולא היה לו בכך כל צורך.

משרד הפנים ומשרד התמ"ת הציגו בפני בית המשפט שני מסמכים זהים, הנושאים תאריכים שונים; האחד היתר של משרד התמ"ת להעסיק את ד"ר יולמנוב עד לחודש אוקטובר 2007 והאחר היתר להעסיקו עד לחודש יוני 2008. בתשובה לעתירה טענו, כי "מעיון במסמכים עולה" שהמסמך הנוגע לחודש יוני 2008 "ככל הנראה" זוייף על ידי ד"ר יולמנוב. הפקידה שחתומה על שני המסמכים הצהירה "שלא ייתכן שחתמה על אישור כאשר לא היתה בקשה להארכה עד שנת 2008". הפרקליטות דרשה לדחות את העתירה.

השופטת מיכל אגמון-גונן קיבלה את עתירתו של ד"ר יולמנוב:

"... לרשות המשיבים עומדות מעבדות מז"פ [מחלקה לזיהוי פלילי] מהטובות בעולם, ואין להם כל קושי לבחון אם המסמך שנטען שזויף אכן זויף. עצם האמור בתצהיר לפיו 'מעיון במסמכים עולה' כאשר לא ברור מי עיין במסמכים ועל מה מתבססת מסקנות מצביעה על חוסר הסבירות שבראיות המשיבים. אמנם גם אם היו מבססים המשיבים את עניין הזיוף, היה ניתן לשאול את השאלה האם העותר הוא זה שזייף את המסמך, אך מבלי שהמשיבים הביאו אפילו קצה ראיה לעניין הזיוף עצמו, וודאי שהחלטתם אינה סבירה... במקרה שלפניי, מקום שאין כל סיבה סבירה כי העותר יזייף מסמך, וכאשר מדובר ברופא שהעסקתו התבקשה על ידי שני בתי חולים, על המשיבים להציג ראיות חזקות לעצם הזיוף... אני מקבלת את העתירה ומורה למשיבים ליתן לעותר לאלתר את כל ההיתרים הדרושים לצורך העסקתו בבית החולים 'רמב"ם'... המשיבים ישאו בהוצאות העותר ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין... סכום זה נפסק בהתחשב בכך שהעותר, שלא יכול היה להמשיך ולעסוק במקצועו, נאלץ לעזוב את הארץ ולהמתין למעשה תקופה של כמעט חצי שנה עד לסיום ההליכים."

חליל

מאת: סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים

את חליל פגשנו לראשונה לפני כחודשיים, באחד מביקורי "מוקד סיוע לעובדים זרים" בכלא "קציעות". אגף "הסהרונים", שבו כלאה מדינת ישראל מאז חודש יולי האחרון נשים וילדים, שהוברחו דרך הגבול המצרי, היה גדוש נשים וילדים אפריקאים. ברחבה המוצלת שבין הקרוונים התגודדו העצורים בקבוצות (מאז, אגב, הועברו העצורים ל"עיר האוהלים" שליד קציעות וכיום כלואים בקור המדברי באוהלי בד אלף מבקשי מקלט, ביניהם 95 ילדים ששישה עשר מתוכם הנם בני פחות משנתיים).

באגף "הסהרונים" אפשר היה לזהות שתי קבוצות של נערים. בצד אחד של הרחבה התאספו נערים אריתראים ושוחחו בטיגרינית ואילו בצד השני – נערים סודנים ששוחחו בערבית, ולעיתים בשפותיהם המקומיות. חליל, שאינו אריתראי ואינו סודני אלא גינאי, ישב לבדו.

יש להניח שכלל לא היינו משגיחות בחליל, אלמלא פנה אלינו אחד הסוהרים והפנה את תשומת ליבנו לקטין הבודד, שכלוא כבר למעלה מחודש. הסוהר סיפר לנו, שסוהר אחר שזוכר מעט צרפתית מבית הוריו שעלו ממרוקו, שוחח עם הנער, שמע ממנו על אהבתו הגדולה לכדורגל, ובהיותו חובב כדורגל בעצמו, פנה לאיש עסקים ישראלי, תושב מרכז הארץ, דובר צרפתית, התומך באחת מקבוצות הכדורגל בארץ, וביקש ממנו שיפרוש חסותו על הנער. איש העסקים שוחח עם חליל מספר פעמים באמצעות הטלפון, והביע את הסכמתו לשמש משמורן לנער.

כאן המקום לציין שבהיעדר נציגות דיפלומטית של גינאה בישראל ובהתחשב בעובדה שהמוברחים מגבול מצרים אינם נושאים דרכונים, הרי שגירוש חזרה לגינאה הוא מלאכה מורכבת האורכת תקופה ממושכת. משום כך, אם מאותר אדם בוגר שמוכן לשמש משמורן לנער שכזה, לדאוג לו ולכלכל אותו, נוהג בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין לשחרר את הקטין לידי המשמורן.

כשסיפר לנו הסוהר איך אותר משמורן הולם לנער, לא האמנו למזלו הטוב של חליל. בעוד אזרחי ישראל נחלצים לאמץ ילדים קטנים וגלמודים מדרפור, הרי שבדרך כלל חולפים חודשים ארוכים עד שמצליחים מתנדבי המוקד לאתר אזרח ישראלי שמוכן לאמץ נער גינאי כמו חליל.

מיד עם יציאתנו מהכלא יצרנו קשר עם איש העסקים שאישר את דבריו של הסוהר, מסר פרטים אישיים והבהיר שיהיה מוכן לנסוע לקציעות הרחוקה בכל עת על מנת לחלץ משם את הנער האומלל. אם ישיבתו הבודדת של הנער בקצה האגף לא הבהירה לנו זאת, הרי שאיש העסקים חזר שוב ושוב על הדברים: "איך כולאים ילד כזה שדובר צרפתית ועוד שפה מקומית מגיניאה עם עשרות אריתראים וסודנים מבלי שאף אחד דובר את שפתו? איך יתכן שילד כזה כלוא כבר למעלה מחודש ואף אחד לא שם לב?"

למחרת היום, 14.10.07, פנו מתנדבי מוקד סיוע לעובדים זרים לבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בבקשה לשחרר את חליל לידי איש העסקים.

מהר מאוד התברר שחליל מוחזק על פי החוק למניעת הסתננות – חקיקת חירום שלהפעלתה אחראי צה"ל, אשר אינה מאפשרת ביקורת שיפוטית בפני בית הדין לביקורת משמורת. בחודש אוגוסט האחרון התחייבה המדינה בפני בג"ץ להביא את כל מי שנעצרו על פי החוק למניעת הסתננות בהקדם האפשרי בפני ממונה ביקורת הגבולות, פקיד של משרד הפנים, המוסמך להוציא צווי גירוש וצווי מעצר. על צווי המעצר של ממונה ביקורת הגבולות מתקיימת ביקורת שיפוטית של בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין.

משלא נענו הפניות הרבות לבית הדין בעניינו של חליל, פנו מתנדבי המוקד לממונה ביקורת הגבולות בכלא "קציעות". ביום 25.10.07, כשמלאו לכליאתו של חליל 53 ימים, התקבלה במוקד תשובת הממונה: "הנ"ל לא הובא בפניי לשימוע של משרד הפנים. ככל הנראה יעבור שימוע ביום א' הקרוב וכך יוכל לראות שופט."

יום א' הקרוב חלף וכך גם יום א' שאחריו. ביום 12.11.07 נמסר למתנדבים ממשרד הרישום בקציעות שטרם הוצאו צו גירוש וצו מעצר נגד חליל על ידי ממונה ביקורת הגבולות, ומשום כך הוא טרם הובא בפני בית הדין.

רק ביום 19.11.07 הועבר למשרדי מוקד סיוע לעובדים זרים פרוטוקול דיון בית הדין לביקורת משמורת בעניינו של חליל. חליל הובא בפני בית הדין לאחר 77 ימים במעצר.

מפרוטוקול הדיון אפשר היה ללמוד מדוע התעכבה כל כך הבאתו של הקטין לביקורת על מעצרו. במילותיו של דיין בית הדין: "נבצר מהממונה על ביקורת הגבולות מלקיים דיון בעניינו של המוחזק עובר ליום 13.11.07 משום שתיקו של המוחזק היה חסר את צו הגירוש לפי החוק למניעת הסתננות. רק לאחר פניית הממונה על ביקורת הגבולות לגורמים הרלוונטים בצה"ל, צורף, בסופו של יום, צו הגירוש."

כלומר, משום שצה"ל התרשל ואיבד את צו גירושו, או שמא לא טרח כלל להוציאו, גם משרד הפנים הקפיד להתרשל, לא ערך שימוע לקטין, ובכך מנע את הבאתו בפני בית הדין שעשוי היה לשחררו.

על פי הפרוטוקול, הדיון התקיים בסיוע מוחזק אחר, סודני, שתרגם את דבריו של חליל לבית הדין ותרגם לחליל את דברי בית הדין. אם דיין בית הדין בחר באדם זה דווקא לתרגם, הרי שיש להניח שהוא דובר ערבית ואולי אף אנגלית ברמה סבירה. עם זאת, האם יתכן ששלושת החודשים שחליל בילה בקרב סודנים הפכו גם אותו לדובר ערבית?

בכל זאת נראה שחליל הצליח בדרך כלשהי להבהיר לדיין שהוא מבקש מקלט בישראל. בית הדין הורה לבחון את בקשתו. כעת ממתין חליל בכלא לדיון בעניינו בפני נציבות הפליטים של האו"ם.

חליל שוהה במעצר מזה 90 ימים. עלות מעצרו עד כה מגיעה ל-18,000 ₪. כל יום כליאה עולה למשלם המסים הישראלי 200 ₪. ההליכים עד לשחרורו ממעצר עלולים לארוך חודש נוסף. לחליל אין דרכון והוא ממילא לא יגורש בתקופה הקרובה. איש העסקים שמוכן לקחתו תחת חסותו עדיין ממתין.