דיסקרימניציה בשם האינטגרציה

בחודש מרץ 2006 נכנס לתוקפו בהולנד חוק האינטגרציה. החוק מחייב את המבקשים לרכוש מעמד בהולנד מכוח קשרי משפחה לנתינים הולנדים לעבור במדינות מוצאם מבחן. בני המשפחה נדרשים להפגין שליטה בשפה ההולנדית ובקיאות באורחות החיים בהולנד. המבחן נערך בהולנדית בטלפון בנציגות הדיפלומטית של הולנד במדינת המוצא של המבקש. אם הנבחן נכשל, עליו לשלם אגרה בסך 350 אירו עבור כל הזדמנות נוספת להיבחן. לאחרונה החליטה ממשלת הולנד להעלות את ציון המעבר.

לא כולם נדרשים לעבור את "מבחן האינטרגציה". אזרחי 27 מדינות האיחוד האירופי, איסלנד, נורבגיה, ליכטנשטיין, שוויץ, ארה"ב, אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, יפן ודרום קוריאה – פטורים מן המבחן. מדינותיהם, כך לפי שלטונות הולנד, דומות להולנד מבחינה סוציו-אקונומית ומדינית, ולכן אין להם צורך ב"מבחן אינטגרציה". המבחן מיועד לאזרחי מדינות "לא מערביות", ובהם בעיקר לאזרחי טורקיה ומרוקו – שתיים מן הקבוצות "הלא מערביות" הבולטות ביותר המבקשות לרכוש מעמד בהולנד.

"מבחן האינטגרציה" מצטרף לדרישות כלכליות מחמירות, שהוחלו בשנת 2004, כתנאי להגירה להולנד. המבחן והדרישות הכלכליות גרמו לירידה משמעותית במספר בני המשפחה, אזרחי טורקיה ומרוקו, שמבקשים להגר להולנד.

Human Rights Watch פרסם אתמול מסמך על אודות חוק האינטגרציה ההולנדי, בו הוא מוחה על הפגיעה בזכות לחיי משפחה ועל ההפליה מטעמי לאום והשתייכות אתנית, ותובע לבטל את החוק ולהנמיך את הדרישות הכלכליות. הארגון מביע חשש מן המגמה במדינות האיחוד האירופי לראות בהולנד מודל לעיצוב מדיניות הגירה.

תודה לכרמי לקר על ההפנייה למסמך

אם יש תיקון חוקתי שאיננו חוקתי

מאת: דן יקיר, האגודה לזכויות האזרח בישראל

שר המשפטים פועל ללא לאות כדי לפגוע בזכויות האדם ולצמצם את סמכויות בג"ץ. ואם אפשר להשיג שתי מטרות אלה ביוזמה אחת – הרי זה משובח. היוזמה האחרונה מבית מדרשו היא הצעת חוק לתיקון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפיה חוקים לגבי כניסה לישראל, תושבות או התאזרחות של לא ישראלים יהיו חסינים מפני ביקורת חוקתית.

התיקון פסול הן מבחינה מהותית בשל הפגיעה בזכויות האדם, והן מבחינה מוסדית בשל החתירה תחת עיקרון הפרדת הרשויות והתפיסה של ביקורת שיפוטית של חוקים. מטרת התיקון היא לקבוע נושא שלם, בו הכנסת תוכל לחוקק ככל העולה על רוחה תוך פגיעה בזכויות האדם. זאת מבלי שבית המשפט יוכל לבחון את חוקתיות החוק ולפסול אותו אם הוא פוגע בזכויות האדם ללא הצדקה. שר המשפטים הקפיא לעת עתה את יוזמתו לצמצם בחוק את דוקטרינת השפיטות, ולקבוע שבג"ץ יהיה מנוע מלעסוק בנושאי ביטחון ותקציב. יחד עם זאת הוא מנסה באמצעות תיקון זה ליצור חסינות לכל חוק, שעוסק בכניסה לישראל ובקבלת מעמד בישראל. אם יש תיקון חוקתי שאיננו חוקתי - זו הדוגמה לכך.

דברי ההסבר להצעת החוק לוקים בחוסר יושר אינטלקטואלי. נטען בהם, שההצעה באה לתת מעמד-על לחוק השבות ולחוק הכניסה לישראל ולשריין אותם מפני ביקורת שיפוטית. אלא שחוקים אלה נחקקו 40 שנים לפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכמו כל חקיקה שקדמה לחוק היסוד הם חסינים מפני ביטולם על ידי בית המשפט. זהו נימוק סרק המכסה על הכוונה המרכזית של התיקון לחוק - לשריין את החוק הגזעני, ששולל באופן גורף מבני זוג פלסטינים של ישראלים את האפשרות לקבל מעמד בישראל. כפי שקבע רוב מכריע מבין שופטי בג"ץ, חוק זה פוגע בזכותם החוקתית של אזרחים ישראלים לחיות חיי משפחה בישראל עם בני זוגם והוא חוק מפלה. התיקון שיוזם השר פרידמן ישריין גם חוקים עתידיים, שעלולים לפגוע בקבוצות נוספות.

חומרה מיוחדת נודעת להצעה לאור העיתוי שלה. ההצעה באה לעולם באותו השבוע, בו התכנס הרכב של שבעה שופטי בג"ץ לדון בארבע עתירות נגד ההארכה של חוק האזרחות והוציא צו על תנאי, המחייב את הממשלה ואת הכנסת לנמק מדוע לא יבוטל החוק. החוק "הזמני" משנת 2003 הוארך שוב ושוב מאז שבג"ץ דחה עתירות קודמות נגדו לפני שנתיים. 6 מ-11 שופטי ההרכב קבעו אז, שהחוק אינו חוקתי בהיותו פוגע בזכות לחיי משפחה ובזכות לשוויון. רק כיוון שאחד משופטים אלה סבר, שיש לתת אורכה לכנסת לתקן את החוק, נדחו העתירות. ככל הנראה גם שר המשפטים מבין, כי פסק הדין הקודם של בג"ץ, שהתקבל על חודו של קול, עומד על כרעי תרנגולת. מטרתו של התיקון המוצע היא להתערב בהליך תלוי ועומד, ולמנוע מבג"ץ להכריע בסוגיה.

אכן למדינת ישראל כמו לכל מדינה סמכות רחבה לקבוע מי ייכנס לתחומה ומי יקבל בה מעמד. ראוי שהכנסת תחוקק חוק הגירה מקיף, ושמדיניות ההגירה של מדינת ישראל לא תיקבע בנהלי סתר של פקידי משרד הפנים. אבל גם חוק בנושא זה אסור שיחרוג מערכי היסוד החוקתיים שלנו, ולא ראוי להקנות לו חסינות מפני ביקורת חוקתית. אם התיקון יתקבל תוכל הכנסת לקבוע בחוק, שבן זוג זר של ישראלי, השוהה בישראל שלא כדין, חייב לצאת לחו"ל כתנאי לבחינת מעמדו (נוהל של משרד הפנים, שנפסל בבג"ץ). הכנסת אף תוכל לקבוע בחוק, כי בן זוג זר בן אותו המין לא יהיה זכאי למעמד כלשהו בישראל.

שר המשפטים פועל כבעל בית מטבחיים לשחיטת זכויות האדם. הוא מניף מאכלת מעל המשטר החוקתי ומעל בית המשפט העליון, ובלהיטותו כי רבה הוא אינו חס לא על זכויות האדם ולא על בני האדם.

דיני ההגירה וההגנה על האישה המוכה

אין זה סוד, שזכויות האדם שקנו להן אחיזה איתנה במשפט החוקתי ובדיסציפלינות השונות של הדין הישראלי, היו למרמס בדיני ההגירה, ומשקלן בקרב מי שאמונים על מימושן ועל הוצאתן אל הפועל זניח, אם ניתן להן משקל כלשהו. שוב ושוב יש להיאבק על המובן מאליו: על הנחלתן בדיני ההגירה של הלכות מיוסדות בנות שנים – הלכות ששינו את פני המציאות ושאיש אינו מהרהר עוד אחריהן – בעניין הזכות לחיי משפחה, זכויותיהם של ילדים וטובתם, חירות מפני מאסר, הזכות להליך הוגן, זכות הטיעון, הזכות לשוויון, וכולי. זוהי משימה קשה ומתסכלת, משום שלדיני ההגירה יש נטייה הפוכה: להסיג את ההלכות שנפסקו בעניינים של זכויות האדם לאחור, כשעניינם של מהגרים עומד על הפרק. לעתים, הדרך להחדיר לדיני ההגירה, הדורסניים על פי כלל, את זכויות האדם, הוא על ידי גיוסם לעמוד לימינם של אזרחי ישראל.

כך, למשל, שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים – גם אלה המחמירים בדרך כלל עם מהגרי עבודה – אימצו פעם אחר פעם פרשנויות יצירתיות להוראות החוק הנוקשות, המגבילות את משך העסקתם של מהגרי עבודה בישראל, כדי לאפשר העסקה מתמשכת של מהגרי עבודה במתן טיפול סיעודי, וזאת משום טובתם של המטופלים הישראלים. פסק דין מן הימים האחרונים של השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב הוא דוגמה נוספת לאימוץ זכויות האדם אל דיני ההגירה, על מנת שישמשו הפעם להגנתן של אזרחיות ישראליות.

פסק הדין עוסק בעתירתה של אזרחית ישראלית לבטל את החלטת משרד הפנים להפסיק את ההליך להסדרת מעמדו בישראל של בן זוגה, אזרח רומניה. בני הזוג נישאו לפני למעלה משבע שנים, וסמוך לאחר נישואיהם פנו בבקשה להסדיר את מעמדו של הגבר בישראל. הגבר קיבל רישיונות ישיבה ועבודה והחל בהליך לרכישת אזרחות. במהלך השנים פנתה האישה מספר פעמים למשרד הפנים בבקשה להפסיק את ההליך בשל האלימות של הגבר כלפיה. היא אף פנתה למשטרת ישראל ולבית המשפט לענייני משפחה, שנעתר לבקשתה והוציא נגד בן זוגה צווים להגנתה. פעם אחר פעם חזרה בה, וטענה שההדורים יושבו. היא ביקשה לבטל את הצווים שהוציא בית המשפט, וממשרד הפנים ביקשה לחדש את ההליך להסדרת מעמדו של בן זוגה. שלוש פעמים נעתר משרד הפנים. בפעם הרביעית סרב, והחליט לגרש את הגבר מישראל.

השופטת אגמון-גונן דחתה את העתירה. אפשר היה לקבוע, כי בידי משרד הפנים די ראיות לכך שהגבר אלים ומסוכן. סיכון בטחוני או פלילי, הנובע מאדם המבקש לרכוש מעמד בישראל, מוכר בדיני ההגירה כעילה המצדיקה דחיית הבקשה. ואולם, השופטת אגמון-גונן אינה מתייחסת לכך כלל. לשיטתה, יש לגרש את הגבר מישראל, משום החובה להגן על אשתו הישראלית מפניו.

פסק הדין סוקר את תופעת האלימות במשפחה בכלל, ואת תופעת האלימות נגד נשים בפרט, ומצביע על המגמות החמורות והמדאיגות שבהתפשטותן. גירושו של בן הזוג מישראל, קובעת השופטת אגמון-גונן, הינו "החלטה שחבות רשויות המדינה, הן שר הפנים, הן בית המשפט, לעותרת, שבן זוגה הפך אותה לאישה מוכה... יש להעביר, בכל דרך, מסר חד משמעי ולפיו מעשים אלו חמורים ואסורים על פי הדין הישראלי. על בית המשפט להוקיע מעשי אלימות ככלל, ובפרט מעשי אלימות שנעשים נגד נשים, על כל גווניהם וצורותיהם, ובכל מקרה ודרך הבאים לפני בית המשפט."

לעותרת, ממשיך פסק הדין, זכות לחיי משפחה, ואולם בנסיבות העניין זכות זו נדחית מפני תסמונת האישה המוכה. נשים מוכות, הלכודות בכבלי הקשר המשפחתי האלים, מנהלות במקרים רבים קרב בנפשן, האם להיפרד מעל בן הזוג או להישאר עימו. התחושות המורכבות מביאות אותן לא אחת לבקש את רחמי הרשויות על בן הזוג, שנגדו התלוננו. המשפט הפלילי מכיר בתסמונת האישה המוכה, ומייחס לבקשה משקל מועט. השופטת אגמון-גונן קובעת, כי "גם בהליך המינהלי אין לתת לאישה להשלים עם גורלה ועל כן אין להתחשב בבקשתה, הנובעת מהמילכוד בו היא נמצאת. שהרי, ידוע הדבר כי קורבנות אלימות חוששות פעמים רבות מהבעת דעתן האמיתית. קורבנות אלו, אשר נפשן נחבלה לא פחות (ואולי אף יותר) מגופן, ובשל כך, ככלל, אינן מסוגלות לעמוד על זכויותיהן ועמדתן, נזקקות יותר מאחרות, להגנת בית המשפט."

שיקול נוסף, שיש להביאו בחשבון, "הוא עידוד נשים מוכות, קורבנות של עבירות אלימות במשפחה לפנות לרשויות... הקורבנות של עבירות מסוג זה יעדיפו, לעיתים קרובות, להימנע מההשפלה והפחד ולהמשיך לסבול ממעשים אלו, אלא אם ידעו שתלונתן מטופלת ונלקחת ברצינות." נשים רבות חוששות להתלונן, משום שהגשת התלונה עלולה לגרום להחרפת האלימות. יתרה מזו, אף אם הגבר נענש, הוא עלול להשתחרר מהכלא ולשוב לסורו. למשרד הפנים, כך על פי השופטת אגמון-גונן, כלי אפקטיבי יותר: "דווקא במקרה זה מאפשר החוק לשר הפנים להורות על גירושו של העותר מהארץ, כך שלעותרת לא תשקף סכנה ממנו בעתיד."

כלומר, בן הזוג הישראלי האלים של האישה הישראלית יישלח לכל היותר לכלא לתקופת מאסר ממושכת. אף דיסציפלינה משפטית אינה מאפשרת לרשות כלשהי למנוע מן האישה לשוב ולחיות במחיצתו. דיני ההגירה, לעומת זאת, רתומים להגנתה של האישה המוכה, שבן זוגה מהגר וטרם רכש בישראל מעמד של קבע. משרד הפנים מצווה להפריד בין אישה ישראלית לבין בן זוגה המהגר, שמתעלל בה, על ידי גירושו מישראל.

תוצאה מרחיקת לכת זו, שמעוררת קושי, תזכה ודאי לתמיכה, אך גם לביקורת. כך או אחרת, הקביעה לפיה על משרד הפנים לטפל ברצינות בפנייה בעניין אלימות בין בני זוג, ולעשות שימוש בסמכויותיו כדי להיאבק בה, היא בעלת חשיבות רבה. חשיבותה נובעת משום שמשרד הפנים רואה לעצמו חובה שכזו, רק בשעה שהאישה היא אזרחית ישראלית, המתלוננת נגד בן זוגה המהגר. כשבן הזוג האלים הוא אזרח ישראלי, והחובה המוטלת על משרד הפנים אינה גירוש אלא הסדרת מעמדה של בת הזוג המהגרת, משרד הפנים אינו להוט לסייע כלל. למעשה, הוא אינו רואה לעצמו חובה שכזו, ולשיטתו, מדובר לכל היותר בעניין הומניטארי.

נשים שהקימו משפחות עם אזרחים ישראלים, היגרו לישראל, והחלו בהליך להסדרת מעמדן, מוצאות עצמן לא אחת קורבנות לקשר אלים. גבר אלים ומתעלל, אשר יודע כי זוגתו המהגרת תלויה בו לצורך הסדרת מעמדה במדינה שאליה העתיקה את מרכז חייה, עלול לנצל זאת. מהגרת בעלת מעמד ארעי או ללא מעמד כלל, המצויה בתחתית הסולם החברתי, ואינה יודעת, או מתקשה, או חוששת לעמוד על זכויותיה - היא טרף קל. במדינות רבות החוק מעודד מהגרות ומהגרים, שסובלים אלימות או התעללות מ"ספונסר" מקומי, בו הם תלויים לצורך קבלת המעמד, לעזוב את "הספונסר", ומאפשר להם בנסיבות שכאלה לקבל מעמד באופן עצמאי, ללא תלות באיש. בישראל, לעומת זאת, די בכך שתגענה לאוזני פקידי משרד הפנים שמועות על אודות אישה מהגרת, בת זוג של אזרח ישראלי, אשר עזבה את הבית, על מנת שההליך להסדרת מעמדה יופסק לאלתר.

אמנם, לפני כשנה, בעקבות מאבק ממושך, נקבע נוהל לטיפול בנשים שנפרדו מעל בני זוגן הישראלים בשל אלימות. ואולם, הנסיון מלמד שנשים רבות שסבלו אלימות קשה והתעללות נמשכת אינן עומדות בתנאיו של הנוהל, ובקשתן למעמד נדחית. כך, למשל, מי שלא השלימה פרק זמן שקבוע בנוהל במסגרת ההליך להסדרת מעמדה כבת זוג של אזרח. כלומר, אישה שחווה אלימות כבר מראשית הקשר אנוסה להיוותר עם הגבר המתעלל חודשים ארוכים בטרם תוכל לעזוב אותו ולבקש להסדיר את מעמדה באופן עצמאי. הנוהל אינו חל גם על מי שמעמדה לא הוסדר כהלכה במהלך תקופת הקשר עם בן הזוג הישראלי, ואינו מביא בחשבון מקרים, בהם גברים אינם מסדירים את מעמדן של בנות זוגם כחלק מדפוס השליטה. לא פעם נשמעים סיפוריהן של נשים, שבני זוגן הישראלים הודיעו להן, שלא ישתפו פעולה עם הליך הסדרת מעמדן על מנת שתהפוכנה שוהות שלא כדין, תפחדנה לנוע בחופשיות ותהיינה צייתניות. נשים אחרות, שהחלו בהליך וקיבלו רישיונות ישיבה ארעיים, מספרות על סחיטה ועל התעללות שגוברת בהתקרב המועדים, בהם עליהן לפנות עם בני זוגן למשרד הפנים בבקשה לחדש את רישיונות הישיבה. בחלק מן המקרים הגבר פוגע כך בזוגתו, ובבוא השעה לחידוש הרישיון מסרב ללוות אותה למשרד הפנים, והיא הופכת שוהה שלא כדין. גברים אחרים מתעמרים בנשותיהם ומאיימים, כי בכל עת יוכלו לפנות למשרד הפנים בבקשה לקטוע את ההליך, ולדרוש כי תגורשנה מישראל. חלקם אכן פונים למשרד הפנים, ולאחר מכן חוזרים בהם, וכל זאת כדי למשמע את הנשים.

מי שבקשתה בכל זאת מטופלת על פי הנוהל לנשים מוכות, פוסעת בדרך חתחתים, שספק אם תצלח בה ללא ליווי של גורמים סוציאליים וארגוני זכויות אדם, וזאת בעיקר משום הצורך לאסוף ראיות ומסמכים להוכחת טענותיה בדבר ההתעללות שחוותה. רף ההוכחה הנדרשת עולה, אם הגבר הישראלי האלים מקדים את זוגתו ופונה לפניה למשרד הפנים, בבקשה להפסיק את ההליך להסדרת מעמדה. פנייתה המאוחרת של האישה נתפסת כניסיון להעליל על הגבר הישראלי שבחר להיפרד מעליה, רק כדי לזכות במעמד בישראל.

עניינה של האישה המוכה יידון, ככל שיידון, בפני הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים, ששמצתה ידועה. היא לא תופיע בפני הוועדה, ולא תגלה מה היו שיקוליה. ספק אם תדע מתי עניינה יידון בפני הוועדה. כיוון שהוועדה אינה מתכנסת לעתים תכופות, הרי שאין כל סיכוי שהבקשה תוכרע בתוך זמן קצר. במקרים רבים ההמתנה להחלטה עלולה לארוך למעלה משנה. אם רישיונה של האישה פוקע במהלך ההמתנה להחלטה, יהיה עליה להשחית את זמנה ולפנות למשרד הפנים שוב ושוב כדי לבקש לחדשו למספר חודשים בכל פעם, וזאת בתנאי שעבור כל בקשה ובקשה תשלם אגרה מלאה. בתקופת ההמתנה היא תתקשה לעבוד ולהתפרנס כראוי, משום שרישיונה קצוב לזמן קצר, ומעטים יסכימו להעסיקה. אם פקע רישיונה ולא חודש במועד – משום שלא ידעה שביכולתה להאריכו, או בשל הצורך לקבוע תור חודשים מראש, או משום שנדרשה להמציא מסמך שאינו בידיה, או כיוון שהלשכה האזורית של משרד הפנים מיאנה להאריך את רישיונה עד להכרעת הוועדה – היא תאבד את זכותה לעבוד בישראל כדין ואת זכויותיה הבריאותיות והסוציאליות.

"אישה זו, הקורבן, סירבה להמשיך עם מצבה כאישה מוכה, ועם כל הקשיים הכרוכים בכך הצליחה לקום נגד המציאות שנסה בעלה לכפות עליה, ופנתה לרשויות", פסקה השופטת אגמון-גונן. "אינטרס הציבור הוא שאישה לא תחשוש לשוב לביתה או לצאת ממנו פן תוכה. מאינטרס הציבור להבטיח כי כל אישה תוכל להביע ולעמוד על דעתה, ותחיה חיים שלווים, הן בביתה, הן מחוצה לו." זכויות אלה אינן רק זכויותיה של האישה הישראלית. באותה נחישות, שמפגין משרד הפנים בהחלטתו לגרש את הגבר המהגר האלים, עליו לפעול להסדרת מעמדה של האישה המהגרת, שאזרה עוז בנפשה ועזבה את בן זוגה הישראלי שפגע בה.

דיני ההגירה ב-27 מדינות האיחוד האירופי

האיחוד האירופי וארגון ההגירה הבין-לאומי (IOM) מפרסמים בימים אלה מחקר משווה על אודות דיני ההגירה ב-27 מדינות האיחוד: אשרות כניסה; תנאים לרכישת תושבות; הגירה עבודה; מעמד לבני משפחה של מהגרים; ואשרות לצורכי לימודים והכשרה מקצועית. המחקר מתמקד בהגירה על פי החוק, ואינו כולל התייחסות מיוחדת לפליטים ולמבקשי מקלט.

תודה לכרמי לקר על ההפנייה למחקר

זה חשש לסכנת נפשות, הרי אנחנו במלחמה איתם

הרב חיים קנייבסקי, מגדולי הפוסקים של הציבור הליטאי, פסק שיש לפטר עובדים ערבים מן הישיבות ומן השווקים. "זה חשש לסכנת נפשות," פסק הרב, "הרי אנחנו במלחמה איתם." חסידיו של הרב יצאו היום לשווקים בירושלים כדי להזהיר את הסוחרים, שמעסיקים עובדים ערבים. בכוונתם לנהל רשימה של בעלי החנויות שלא מצייתים לרב קנייבסקי. מי שיעסיקו ערבים יוחרמו.

גזענות חשוכה של חרדים? במדינה שבה קובע החוק שהקניית מעמד לפלסטינים ולאזרחי מדינות מוסלמיות אסורה, משום שזו "סכנת נפשות", ו"אנחנו במלחמה איתם" – מה לנו שנלין על החרדים. "הפקחים" שיצאו להשליט את פסק ההלכה של הרב קנייבסקי אינם שונים בדבר מחברי הכנסת שהרימו ידם בעד החוק, מאנשי השב"כ שהצדיקו אותו, מפקידי משרד הפנים שמיישמים אותו ומן הפרקליטים שמגוננים עליו.

לפני שמתגוללים על פסק ההלכה של הרב קנייבסקי כדאי לשוב ולהציץ בפסק דינו של בית המשפט העליון, שדחה את העתירות בעניין החוק. אולי גם בפסק הדין, שמאשר את המדיניות לפיה פלסטינים אינם רשאים לנהוג בישראל רק משום שהם פלסטינים, כלומר מסוכנים, והרי אנחנו במלחמה.

תושב האזור

כיצד אומרים "השטחים הכבושים" במשפטית מכובסת? "האזור". וכיצד קוראים במשפטית מכובסת של אפרטהייד ל"תושב השטחים הכבושים, שאינו מתנחל"? "תושב האזור".

לא טוב היות האדם "תושב האזור", אם הוא מבקש לרכוש מעמד בישראל. הוראות החוק הגזעניות אוסרות מזה מספר שנים על הסדרת מעמדם באופן קבוע של תושבי השטחים הכבושים בישראל.

כאשר נחקק החוק בשנת 2003 נקבע בו ש"תושב האזור" הוא "לרבות מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור."

בתי המשפט שבו ונדרשו לשאלה: מיהו "תושב האזור"? התברר, כי גם אזרחים זרים נתפסים ברשת. נפסק, שאזרח מצרי ששהה שלוש שנים בעזה הוא "תושב האזור" לעניין החוק. אזרח ירדני שנמצאו ראיות שחי עם זוגתו הירושלמית באזור רמאללה הוא "תושב האזור". גם אזרחית ירדנית, שהמוסד לביטוח לאומי גרס שהתגוררה עם בן זוגה הירושלמי בשטחים מחוץ לתחום המוניציפאלי של העיר, היא "תושבת האזור". אישה מחוסרת אזרחות, שחיה בשטחים הכבושים, גם היא "תושבת האזור". אפילו אזרח ונצואלה, שגורש על ידי ישראל מן השטחים הכבושים משום שאינו "תושב האזור", הוא "תושב האזור" כאשר הוא מבקש לרכוש מעמד בישראל.

לדידו של משרד הפנים, די שאדם שהה תקופת מה בשטחים הכבושים או שהוא רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני על מנת שייחשב "תושב האזור". בתי המשפט לעניינים מינהליים לא קיבלו גישה זו, ופסקו שיש להחיל את מבחן "מרב הזיקות". על פי מבחן זה יש לבדוק, האמנם מרב הזיקות של האדם שמבקש מעמד הן לשטחים הכבושים.

נפסק, כי פלסטיני, ששהה בישראל שנים ארוכות שלא כדין אינו יכול לטעון שמרב זיקותיו לישראל (גם בג"ץ הניח, כמובן מאליו, שהחוק חל על פלסטיני, שחי בישראל ללא מעמד משך עשר שנים מאז היה ילד). עם זאת, בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים לא קיבל את קביעתו של משרד הפנים, כי עצם הרישום במרשם הפלסטיני מחיל על מי שרשום את החוק באופן אוטומטי, ואינו מאפשר להסדיר את מעמדו באופן קבוע בישראל.

בספטמבר 2003 פסק השופט יהונתן עדיאל, כי ילדיהם של תושבי ירושלים המזרחית, שנרשמו עם לידתם במרשם האוכלוסין הפלסטיני, אינם בהכרח "תושבי האזור". הרישום במרשם הפלסטיני הוא ראיה לזיקה לשטחים הכבושים, ואולם על משרד הפנים לבחון את מרב הזיקות, ולאפשר להורים ולילדיהם להוכיח את זיקתם לירושלים. משרד הפנים לא ערער על פסק הדין, והמשיך בשלו. שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים שבו על קביעה זו שוב ושוב ושוב במהלך שנת 2005 בעניינם של ילדים נוספים (ואף בעניינו של אזרח ירדן, שנרשם במרשם הפלסטיני). משרד הפנים ופרקליטות המדינה, שאינם רואים עצמם מחוייבים לפסקי דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, הרהיבו עוז בנפשם לטעון שפסק דינו של השופט עדיאל, שעליו לא הוגש ערעור, הוא שגוי. נדרש פסק דין נחרץ של בית המשפט לעניינים מינהליים שהזכיר למשרד הפנים ולפרקליטות, כי לא מקובלת החלטתם להתעלם מפסקי דין ולא לכבדם, על מנת שיוגשו ערעורים על שורת פסקי הדין של שנת 2005 לבית המשפט העליון.

הערעורים לא הוכרעו עד כה, ולמעשה התייתרו. מחשש שעוד ילדים ירכשו מעמד של קבע בישראל תוקנה הגדרת "תושב האזור" בחוק בשנת 2005, ומעתה נקבע בו, כי "תושב האזור" הוא "מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור, וכן מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור."

בעקבות התיקון לחוק נפסק על ידי בג"ץ שאזרח ירדני, שהוא "בעל סטטוס פעיל במרשם האוכלוסין באזור", הוא "תושב האזור". בית המשפט לעניינים מינהליים פסק, שאזרחית ירדן, תושבת קבע באירופה, אשר לא התגוררה מעולם בשטחים הכבושים ולא שהתה בהם אלא לימים ספורים, היא "תושבת האזור" לעניין החוק, רק משום רישומה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. בג"ץ דחה את עתירתו של תושב ירושלים המזרחית, שביקש להקנות מעמד של קבע לילדיו, משום שהילדים רשומים במרשם האוכלוסין הפלסטיני. גם בתי המשפט לעניינים מינהליים פסקו, שמי שרשום במרשם הפלסטיני "נתפס" בחוק. גם ילדים לתושבים, ואפילו ילד שהוכח לבית המשפט שנולד בירושלים, ונרשם בטעות כמי שנולד בשטחים הכבושים.

השבוע ניתן פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שהשיב את הגלגל לאחור.

זיאד חטיב נולד בשטחים הכבושים. כשהיה בן ארבע עקרה משפחתו לירדן, שם רכש אזרחות ירדנית. בגיל שש עשרה ביקר את משפחתו בגדה, אז קיבל תעודת זהות פלסטינית. הוא שב לירדן, ובשנת 2000 נכנס לישראל והחל לעבוד בה. בישראל הכיר את סחר, אזרחית ישראל ותושבת יפו, ובשנת 2007 נישא לה. לאחר נישואיהם הגישו בקשה להסדרת מעמדו בישראל. הבקשה נדחתה בתואנה, שחטיב הוא "תושב האזור", משום שהוא רשום במרשם הפלסטיני.

זיאד וסחר חטיב עתרו נגד ההחלטה, והשופטת יהודית צור קיבלה את עתירתם, בקובעה שיש להחיל על עניינו של חטיב את מבחן "מרב הזיקות". השופטת צור פסקה, שעצם רישומו של חטיב במרשם האוכלוסין הפלסטיני אינו יכול להוביל למסקנה האוטומטית, כי הוא "תושב האזור". כיוון שלבני הזוג עומדת זכותם החוקתית לחיי משפחה, יש להעדיף פרשנות מצמצמת להוראות החוק, שתתיישב עם זכות היסוד. פרשנות שכזו מחייבת בחינה אינדיבידואלית של השאלה, האמנם אדם הוא "תושב האזור".

השופטת צור ביטלה את החלטת משרד הפנים, הדוחה את בקשת בני הזוג על הסף, והורתה לו "לבחון לגופה את שאלת תושבותו של העותר ולאור זאת להחליט בבקשה לאיחוד משפחות לגופה."

על בני זוג של אזרחים ושל תושבים ישראלים, על פרסום נהלים ועל מה שביניהם

לישראלי יש בן זוג שאינו ישראלי. מהו ההליך להסדרת מעמדו? החלטה שניתנה אתמול על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב מלמדת שהגיעה השעה ללבן כאן את הסוגיה.

תחילה – אזהרה והערה. אזהרה: זהו פוסט ארוך ומשמים במיוחד, שמקפל עניינים של ביורוקרטיה ושל פרוצדורה משפטית. הוא מיועד למיטיבי לכת בלבד. הערה: הדברים שלהן אינם חלים על בני זוג פלסטינים, לבנונים, סורים, איראנים או עיראקים. בשל הוראות החוק הגזעניות הללו אינם יכולים לרכוש כיום מעמד של קבע בישראל.

לאחר שהזהרתי והערתי – נצא לדרך.

ובכן, בשנת 1996 הונהג בישראל הליך מדורג להסדרת מעמדם של בני זוג שנשואים לאזרחים ישראלים ולתושבי קבע ישראלים. משך שלוש שנים, עד לשנת 1999, היה ההליך אחיד: בני זוג שנישאו לאזרחים או לתושבים קיבלו רישיונות ישיבה קצובים בזמן למשך חמש שנים ושלושה חודשים, ולאחר מכן רכשו תושבות קבע. בני זוג שנישאו לאזרחים יכולים היו לבקש להתאזרח בחלוף מספר שנים.

בשנת 1999 פסק בג"ץ, שיש להקל עם בני זוג הנשואים לאזרחים ישראלים. בעקבות פסק הדין הופרדו ההליכים לבני זוג שנשואים לאזרחים ולבני זוג שנשואים לתושבי קבע.

אם אזרח ישראלי נשוי לבן זוג שאינו ישראלי, יכול האזרח הישראלי לבקש להסדיר את מעמדו של בן זוגו בהליך שאורכו ארבע שנים וחצי. במהלך ההליך מקבל בן הזוג רישיונות ישיבה, שמוארכים מעת לעת, ובסופו יכול להתאזרח בישראל. עם זאת, אם בן הזוג שאינו ישראלי אינו מבקש לרכוש בסוף ההליך אזרחות ישראלית (למשל, בשל החשש שאזרחותו האחרת תופקע אם ירכוש אזרחות חדשה), הוא רשאי לבקש לרכוש בסוף ההליך תושבות קבע. הנוהל של משרד הפנים בעניין זה מכיר במפורש בזכותו של בן הזוג לבחור בסיום ההליך בין אזרחות לבין תושבות קבע. כלומר, בן הזוג עובר הליך בן ארבע שנים וחצי, ובסופו הוא בוחר במעמד הקבוע שהוא מבקש לו.

אם הישראלי הוא תושב קבע שאינו אזרח והוא נשוי לבן זוג שאינו ישראלי, מעמדו של בן הזוג מוסדר בהליך שאורכו חמש שנים ושלושה חודשים. בן הזוג מקבל רישיונות ישיבה קצובים, ובסוף ההליך יכול לרכוש את מעמדו של בן זוגו הישראלי, כלומר יכול לרכוש תושבות קבע. מדובר באותו הליך שבין השנים 1996 ל-1999 הוחל גם על בני זוג הנשואים לאזרחים ישראלים.

הליך שלישי הוא ההליך לבני זוג ידועים בציבור. הליך זה ידע שינויים רבים במהלך השנים. מאז שנת 2004 ההליך אורך שבע שנים. במהלך ההליך מקבל בן הזוג רישיונות ישיבה זמניים, ובסופו – תושבות קבע.

שלושת ההליכים זהים זה לזה מבחינת הבדיקות שנערכות לפני מתן רישיון הישיבה הראשון, לפני חידוש רישיונות הישיבה הקצובים בזמן ולפני רכישת המעמד הקבוע (אזרחות או תושבות קבע): נבחנים כנות הקשר בין בני הזוג, מרכז החיים בישראל והעדר מניעה בטחונית או פלילית. הם שונים זה מזה בסוגי הרשיונות שניתנים בכל שלב ושלב, באורך ההליך ובמעמד שניתן בסיום ההליך.

לאחר סיום ההליך וקבלת המעמד הקבוע (אזרחות או תושבות) לא תלוי עוד בן הזוג שאינו ישראלי באזרח או בתושב הישראלי. יש לו מעמד קבוע משלו. גם אם ייפרד לימים מבן הזוג הישראלי, מעמדו לא ישלל ממנו. יתרה מזו, אם בן הזוג רכש תושבות קבע ולא אזרחות הוא יוכל ברבות הימים להגיש בקשה להתאזרח בישראל. אם במועד הגשת הבקשה יהיה נשוי לאזרח ישראלי – תינתן לו אזרחות ישראלית מתוך התחשבות בקשר. אם יגיש את הבקשה שעה שהוא אינו נשוי עוד לאזרח ישראלי – תוקנה לו אזרחות ישראלית על פי הוראות ההתאזרחות הרגילות שבחוק האזרחות. כך או אחרת, את הבקשה הוא יגיש כתושב קבע בעל מעמד עצמאי משלו, ומעמדו זה יישמר עד לאישור בקשתו להתאזרח, ואף אם הבקשה תידחה מטעם כלשהו.

לשם מה הרחבתי כל כך בעניינים אלה? בשנים האחרונות סיבכה חלוקת הסמכויות בין בג"ץ לבין בתי המשפט לעניינים מינהליים את הדברים. פרקליטות המדינה ומשרד הפנים, שלא פירסם כראוי את נהליו, ניצחו על התסבוכת.

הסמכות לדון בעניינים של אזרחות על פי חוק האזרחות נתונה לבג"ץ. משום כך, נפסק, הליכים שסופם באזרחות – נדונים בבג"ץ. לעומת זאת, הסמכות לדון בעניינים של תושבות לפי חוק הכניסה לישראל נתונה לבתי המשפט לעניינים מינהליים. משום כך, הליכים שסופם בתושבות קבע נדונים בבתי המשפט לעניינים מינהליים.

משמעות הדברים היא שההליך לבני זוג שנשואים לתושבי קבע וההליך לבני זוג ידועים בציבור נדונים בבתי המשפט לעניינים מינהליים. ההליך לבני זוג שנשואים לאזרחים ישראלים ומבקשים לרכוש אזרחות ישראלית – נדון בבג"ץ. ואולם, היכן ידון ההליך לבני זוג הנשואים לאזרחים ישראלים שמבקשים לרכוש תושבות קבע ולא אזרחות?

בג"ץ דחה עתירות שהגישו אזרחים ישראלים בדרישה להקנות לבני זוגם תושבות קבע בישראל, בקובעו שהסמכות לדון בכך נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, פסקה זה מכבר: אם בן זוג הנשוי לאזרח מבקש לרכוש תושבות קבע הסמכות היא לבית המשפט לעניינים מינהליים. כך פסקו גם השופטת יהודית צור והשופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים.

השופט עודד מודריק מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב מסכים לכך. עם זאת, בהחלטה קצרה שנתן אתמול טרף בין ההליך לבני זוג שנשואים לאזרחים לבין ההליך לבני זוג שנשואים לתושבים, וקבע תג מחיר גבוה לבני זוג שנשואים לאזרחים ישראלים, אשר מבקשים בכל זאת לרכוש תושבות קבע ולא אזרחות.

השופט מודריק, שדומה שאינו מכיר את נהלי משרד הפנים הרלוונטים (וכי כיצד יכיר?), קבע, שבן זוג הנשוי לאזרח ישראלי, ומבקש לרכוש תושבות קבע, יכול לעשות זאת, ועניינו ידון בבית המשפט לעניינים מינהליים. ואולם, אם יבקש בעתיד לרכוש אזרחות, יהא עליו להתחיל בהליך מראשיתו.

השופט מודריק ביסס את החלטתו על פסק דין של השופט יורם נועם מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים שניתן לפני מספר שנים. באותו עניין הניח השופט נועם, שדומה שאף הוא לא הכיר את נהלי משרד הפנים, שבני זוג שנשואים לאזרחים, ובחרו בהליך שסופו בתושבות קבע, בחרו למעשה בהליך של בני זוג שנשואים לתושבי קבע, ולא בהליך לבני זוג שנשואים לאזרחים ישראלים. העותר בהליך שבפני השופט נועם הבהיר לבית המשפט, משום מה, ש"מקובל עליו שאם יחליט בעתיד לבקש אזרחות ישראלית, יהא עליו להגיש בקשה נפרדת וחדשה בעניין זה מכוח חוק האזרחות, וכי מניין התקופות לפי 'ההסדר המדורג' יחל ממועד הגשת הבקשה החדשה."

בהחלטתו של השופט מודריק מאתמול נקבע, כי בפסק דינו של השופט נועם "מוסברות היטב האפשרויות המצויות בידי מבקש מעמד בישראל הנשוי לאזרחית ישראלית." השופט מודריק הורה בהחלטתו לעותר להודיע לבית המשפט בתצהיר – ככל שהוא מבקש שעניינו יידון בבית המשפט לעניינים מינהליים – כי לא זו בלבד שהוא מבקש תושבות קבע ולא אזרחות, אלא שאם יגיש בעתיד בקשה לאזרחות תהא זו בקשה חדשה, "שמניין מועדיה יתחיל מיום הגשתה."

לו עמדו בפני בית המשפט הנהלים הרלוונטים בעניין הליכי הסדרת מעמדם של בני זוג, המסתיימים במעמד של קבע שאינו מופקע באופן שרירותי, ייתכן שהיה מחליט באופן אחר.

ראשית, אין שום הצדקה להחיל על בן זוג שנשוי לאזרח, ומבקש לרכוש תושבות קבע ולא אזרחות בסוף ההליך, את ההליך להסדרת מעמדם של בני זוג של תושבי קבע. בן זוג שנשוי לאזרח ישראלי עובר, כאמור, הליך לבני זוג של אזרחים (הליך שאורכו ארבע שנים וחצי). הוא אינו עובר הליך לבני זוג שנשואים לתושבי קבע (הליך שאורכו חמש שנים ושלושה חודשים). בניגוד לבן זוג שנשוי לתושב קבע, שיכול לרכוש בסוף ההליך לכל היותר תושבות קבע, הרי שבן זוג שנשוי לאזרח - שעבר הליך לבן זוג של אזרח - זכאי להחליט האם הוא מבקש לרכוש בסוף ההליך אזרחות או תושבות קבע. הנוהל העוסק בכך קובע זאת, כאמור, במפורש (סעיף ז לנוהל), ואין צורך לפנות לנוהל להסדרת מעמדם של בני זוג שנשואים לתושבי קבע כדי לממש אפשרות לרכוש תושבות קבע.

שנית, אם בן הזוג שנשוי לאזרח בחר לרכוש בסוף ההליך תושבות קבע ולא אזרחות, אין פירוש הדבר שלא יוכל לרכוש בעתיד אזרחות, או שיצטרך להתחיל בהליך מראשיתו. הוא יהיה רשאי לימים, כשיהיה תושב קבע, לבקש להתאזרח בישראל. אם יגיש את הבקשה, כאמור, בעודו נשוי לאזרח ישראלי – בדיקת הבקשה תהיה מעמיקה פחות מבדיקת בקשה שיגיש בגפו (וזאת רק משום החובה, הקבועה בסעיף 7 לחוק האזרחות, להקל עם בני זוג של אזרחים ישראלים). ואולם, כך או אחרת, תושבות הקבע לא תישלל ממנו רק משום שהגיש בקשה להתאזרח, והוא לא ישוב לקבל רישיונות זמניים. משעה שהסתיים ההליך המדורג להסדרת המעמד מכוח הקשר הזוגי במעמד של קבע - הרי שבן הזוג שרכש מעמד אינו תלוי עוד בבן זוגו הישראלי. הוא הוכיח את שהיה עליו להוכיח, ומאותה עת יש לו מעמד עצמאי משלו. ההליך המדורג הגיע לסיומו.

נדמה, כאמור, שלו עמדו בפני השופט מודריק נהלי משרד הפנים החלטתו יכולה היתה להיות שונה. בימים האחרונים, בעקבות פסק דינה של השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שהורתה למשרד הפנים לפני כחודש לפרסם את נהליו, העלה משרד הפנים גרסה חדשה של הנהלים לאתר האינטרנט של המשרד. הפרסום כולל אסופה חלקית של נהלים, ובכל זאת יש בו להתחיל ולשפוך אור על דרך התנהלותו של משרד הפנים.

מעבר לכך, בראשית חודש מרץ תעבור הסמכות לדון בהליך להתאזרחותם של בני זוג שנשואים לאזרחים ישראלים מבג"ץ לבתי המשפט לעניינים מינהליים. יש לקוות, כי ריכוז הדיונים בכל ההליכים להסדרת מעמדם של בני זוג בבתי המשפט לעניינים מינהליים יצמצם את האפשרות של הפרקליטות ושל משרד הפנים לסבך, לבלבל ולהטעות את בתי המשפט.

ואולי להפך? ימים יגידו.

זכות טיעון

למשרד הפנים דרך משלו לאפשר לאדם להשיב לטענות המועלות נגדו. תחילה דוחים את בקשתו למעמד בישראל בתואנות בטחוניות או פליליות, ללא שניתנת לו אפשרות להגיב, ורק לאחר מתן ההחלטה מאפשרים לו לערער עליה.

לשיטת משרד הפנים, מתן זכות טיעון מאוחרת מקצרת הליכים; אם ממילא ניתנת זכות טיעון במסגרת הערעור אין להאריך את הטיפול בבקשה עצמה.

השופט יהונתן עדיאל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים החליט ללמד את משרד הפנים עיקרי יסוד בהליך המינהלי התקין. בשני פסקי דין שנתן (האחד לפני כחודש והשני היום) הבהיר, שזכות טיעון יש להעניק לפני קבלת ההחלטה ולא בדיעבד. קיום שימוע מאוחר יכול להתאפשר בנסיבות חריגות ולא על דרך הכלל. התוצאה של אי מתן זכות טיעון לפני קבלת ההחלטה היא בטלותה של ההחלטה.

השופט עדיאל החזיר את הבקשות למשרד הפנים והורה לו לדון בהן מחדש ולהחליט בבקשות רק לאחר שתינתן למבקשים "זכות טיעון כהלכתה".

התרשמות בלתי אמצעית

השופט נסים ישעיה מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב בחר לקנח את פסק דינו בעניינם של שניים – אזרחית מולדובה ואזרח ישראלי – בהבהרה מה מצופה מעותרים, הטוענים שהם בני זוג, בבואם לבית המשפט.

העותרים, אילינה ג'יליזגלו ואנטון נזונוב, נישאו בנישואי פרגוואי. חודש לאחר מכן נעצרה ג'יליזגלו בגין שהייה שלא כדין בישראל. עם מעצרה סיפרה שהיא בת זוג לאזרח ישראלי. משרד הפנים ערך שימועים לג'יליזגלו ולנזונוב, והתרשם שמדובר בנישואין פיקטיביים, שנועדו לאפשר לג'יליזגלו "לזכות במעמד לשהיית קבע בישראל מכח נישואיה, כביכול, עם אזרח ישראלי."

השופט ישעיה בחן את השימועים שנערכו לעותרים, והחליט לקבל את עמדת משרד הפנים ולדחות את העתירה לביטול צו הגירוש שהוצא נגד ג'יליזגלו ולהסדרת מעמדה בישראל. ואולם, בכך לא סגי. את פסק דינו חתם השופט ישעיה בהתרשמותו האישית מן הקשר בין העותרים:

"באמרת אגב אציין, כי אף אני התרשמתי כי מדובר בקשר פיקטיבי ולא אמיתי בין שני העותרים. מצפה הייתי מבני זוג המקיימים קשר קבוע של זוגיות, להפנות מבטים האחד לעבר משנהו, אם לא חיוכים או הבעות רגשיות יותר, בעת שהם נפגשים באולם ביהמ"ש, לאחר שלא התראו, מן הסתם, תקופה ארוכה בשל שהיית העותרת במשמורת, או במעצר. הבחנתי, כי השניים כלל לא החליפו מבטים ביניהם במהלך כל הדיון והתנהגו כזרים זה לזו, אשר נקלעו לאותו אולם, אך במקרה. אין, כמובן, להתרשמותי זו כל משקל והשפעה על המסקנות והתוצאה אליה הגעתי. עם זאת, מצאתי לציין אותה, כאמרת אגב, כדי להבהיר, מעבר לנדרש, כי לדעתי המשיב לא טעה, אף לגופו של ענין, היינו כי מדובר בנישואים פיקטיביים, או בקשר זוגי שאינו קיים כלל."

מניעה תדמיתית

כשאדם שמבקש לרכוש מעמד בישראל מכוח קשר זוגי עם אזרח או עם תושב ישראלי מסכן את בטחון המדינה, לא מאשרים את בקשתו. כשאדם שכזה הוא פלסטיני תושב השטחים הכבושים או אזרח של לבנון, של סוריה, של איראן או של עיראק הוא לא צריך לסכן בעצמו את איש כדי שבקשתו לא תאושר. על פי החוק בישראל, נתינותו היא שמהווה סיכון. אם המבקש או המבקשת עומדים בכל זאת בתנאים המוגבלים שקובע החוק (גבר מעל גיל 35 ואישה מעל גיל 25) ייתכן שיינתן להם היתר זמני לשהות בישראל. ואולם, אם יימצא שבקרוביהם – שאינם חיים בישראל – דבק סיכון כלשהו, די בכך על מנת שבקשתם לא תאושר.

כלומר, האדם שמבקש מעמד בישראל יכול להיות צח כשלג. בקשתו לא תאושר אך ורק בשל קרוביו. מבחינה זו המבקש לא חייב להיות פלסטיני, לבנוני, סורי, איראני או עיראקי. גם אם הוא אזרח של מדינה אחרת, ירדן למשל, ויש סיכון כלשהו שטמון בקרוביו הירדנים, שאינם שוהים בישראל ואינם מבקשים לרכוש בה מעמד בעצמם – בקשתו תידחה.

כך קובע החוק וכך התיר בית המשפט העליון, ומשרד הפנים, השב"כ, הפרקליטות ובתי המשפט לעניינים מינהליים מותחים את הדין המעוות אל מעבר לגבולות האבסורד.

כאשר נאדר מוגרבי, אזרח ישראלי, ביקש להקנות מעמד לזוגתו ואם בתו, איה מוגרבי, הבקשה נדחתה משום שאביה של גב' מוגרבי נושא תפקיד ברשות הפלסטינית. ההחלטה ניתנה על ידי שר הפנים בעצמו. אביה של גב' מוגרבי, הדגיש שר הפנים, אינו חשוד בפעילות המסכנת את בטחון המדינה. החשש הוא שעצם הנוכחות של גב' מוגרבי בישראל "תוביל לקידום אינטרסים העומדים בסתירה לאינטרסים של מדינת ישראל." ומהם אותם אינטרסים? "קיים חשש לכך שהרשות הפלסטינית תפיק תועלת במישור התדמיתי או הפוליטי מהעובדה שבתו של נושא תפקיד בכיר ברשות קיבלה היתר לשהות בישראל."

השופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים פסק שלשום בעתירתם של בני הזוג מוגרבי ושל בתם. הוא דחה את הטענה עזת המצח, השבה ועולה בכתבי הטענות של משרד הפנים, לפיה הליכי איחוד משפחות יסודם בטעמים הומניטאריים, והזכיר כי עסקינן בזכות היסוד לחיי משפחה של בני הזוג ושל בתם. זכות זו ניצבת למול אותה "מניעה תדמיתית" ואינה נדחית מפניה.

על יסוד דברים אלה של בית המשפט אפשר היה לצפות שעמדת משרד הפנים תידחה והעתירה תתקבל, ואולם השופט סובל, שהודה בפסק דינו שטרם הוכרה הרלוונטיות של "מניעה תדמיתית" במסגרת הליכי איחוד משפחות, סירב לקבוע מסמרות בעניין. כדי להגן על האינטרסים של המדינה, כך פסק, תקבל גב' מוגרבי היתרים "לפרקי זמן קצובים, אשר במהלכם יתקיים מעקב שוטף אחרי ההשלכות הנודעות לשהייה זאת בכל הנוגע לאינטרסים של המדינה, תוך שמירת זכותו של שר הפנים לסרב להאריך את רישיון השהייה אם יתברר כי היא נוצלה לפגיעה באינטרס ממשי של המדינה."

ומה אם הם בני זוג?

דייזי בריל, אזרחית הפיליפינים, נחתה בנתב"ג לפני שלושה שבועות. היא באה לישראל כדי לבקר ידיד ישראלי, דניאל פנחס, שהכירה בעבר. משרד הפנים סרב לאפשר את כניסתה לישראל. הטעם לכך: "חשש של ממש" שבריל עומדת להשתקע בישראל. וכל כך למה? משום שפנחס מצוי בהליכי גירושין ובריל גרושה בעצמה, ובתשאול שנערך לבריל עם בואה, היא חלקה עם אנשי משרד הפנים כוונות רומנטיות. פנחס, מצידו, הכחיש כוונות שכאלה, אבל הצהיר שהוא מבקש לארח את בריל בישראל, ומוכן אף להפקיד ערבות גבוהה להבטחת יציאתה מישראל. משרד הפנים עמד בסירובו. ערבות, לשיטת משרד הפנים, אינה מפיגה את חשש ההשתקעות. פנחס נאלץ להופיע בפני בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב, ולהצהיר שהוא אינו מתכנן לחיות חיים משותפים עם בריל ושאין לו עניין לבקש להקנות לבריל מעמד בישראל כזוגתו.

השופטת מיכל אגמון-גונן השתכנעה שהפקדת ערבות כספית גבוהה, אף שאינה מבטיחה בוודאות שבריל תעזוב את ישראל כמו גירושה המיידי, "מבטיחה זאת במידה מספקת כדי להסיר את החשש להשתקעות". בפסק הדין שניתן אתמול הורתה לאפשר את כניסתה של בריל בכפוף לכך שפנחס יפקיד ערבות בסך 35,000 ש"ח להבטחת יציאתה של בריל מישראל.

עתירתה של בריל הוגשה סמוך לאחר שכניסתה סורבה. מאז נחתה בריל בישראל ועד למועד מתן פסק הדין חלפו, כאמור, שלושה שבועות. לכל אורך התקופה שהתה בריל במעצר.

בריל הגיעה לישראל כתיירת. לו היו למשרד הפנים ראיות לכך, שהיא מתכוונת לעבוד בישראל ללא היתר, או להיוותר בה שלא כדין לאחר שיפקע תוקף רישיונה – הוא יכול היה לסרב לאפשר את כניסתה. ואולם, למשרד הפנים לא היו ראיות שכאלה. הטעם היחיד לכך שכניסתה של בריל סורבה הוא שמשרד הפנים אינו מוכן להסתכן בכך שבריל ופנחס יהפכו לבני זוג.

טירוף של ממש. ומה אם בריל היא זוגתו של פנחס? ומה אם הם מבקשים לבחון את הקשר ביניהם? ומה אם הקשר יעמיק, הם יהפכו לבני זוג, ופנחס יבקש להקנות מעמד לבריל בישראל? מניין שואבים אנשי משרד הפנים והפרקליטות את התעוזה להתערב בכך? וכיצד זה שבית המשפט לא הורה לאפשר את כניסתה של בריל לישראל מיד עם הגשת העתירה ללא הפקדת אפילו אגורה שחוקה אחת?

לו היה פוגש פנחס את בריל בישראל, והם היו הופכים לבני זוג בישראל, משרד הפנים חייב היה לבחון את בקשתם להסדיר את מעמדה של בריל, ולא היה רשאי לדרוש את יציאתה מן הארץ כתנאי לבחינת הבקשה. רק השבוע שבה והזכירה השופטת מיכל רובינשטיין מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב למשרד הפנים את חובתו זו בעניינם של בני זוג אחרים, אזרח ישראלי ואזרחית הפיליפינים.

גם פנחס זכאי להחליט עם מי הוא מבקש לחלוק את חייו, ואם תהיה זו אישה שאינה ישראלית הוא זכאי לכך שמשרד הפנים יאפשר לזוגתו לחיות עימו בישראל ואף שיוקנה לה מעמד של קבע בישראל. כך ממש: אזרח ישראלי זכאי להסדיר את מעמדו של בן זוגו שאינו ישראלי בישראל, ומשרד הפנים הוא הגוף המופקד על מימושה של הזכות הזו. משרד הפנים אינו רשאי להילחם בהשתקעותם של בני זוג של אזרחים ישראלים בישראל, ובית המשפט צריך היה להזכיר לו זאת.

מרכז חיים

כבר למעלה מעשור מנהל משרד הפנים מאבקים כדי לקבוע בדין הישראלי, שבני זוג של אזרחים ושל תושבים ששהו בארץ שלא כדין, לא יוכלו לרכוש מעמד בישראל, אלא לאחר תקופת צינון מחוצה לה. בית המשפט העליון פסל את מדיניותו זו בשנת 1999 ביחס לבני זוג נשואים ובשנת 2006 ביחס לבני זוג ידועים בציבור – ובשני פסקי הדין קבע שפגיעתה של המדיניות בבני הזוג ובזכותם לחיי משפחה אינה מידתית. משרד הפנים אינו מוכן להשלים עם קביעות אלה ומזה תקופה ארוכה הוא מנסה לחוקק חקיקה "עוקפת בג"ץ" שתעגן את מדיניותו.

חרף מלחמת החורמה שמקדש משרד הפנים על שהייה שלא כדין של בני זוג של אזרחים ושל תושבים ישראלים הרי שבפועל הוא מעודד את שהייתם בישראל שלא כדין. משרד הפנים הפך את השהייה שלא כדין לחלק אינהרנטי מהליך הסדרת מעמדם של בני זוג בישראל.

הגשת בקשה להסדרת מעמדו בישראל של בן זוג של אזרח או של תושב ישראלי כרוכה בהקמת תא משפחתי וביסוסו בישראל. אם בני הזוג לא יצליחו להוכיח שמרכז חייה של המשפחה בישראל – לא תאושר בקשתם. אף על פי כן, משרד הפנים, שדורש מן המבקשים להוכיח שמרכז חייהם בישראל, אינו מוכן לתת לבן הזוג שאינו ישראלי מעמד בישראל ולו מעמד זמני בראשית ההליך. כך במיוחד שעה שבן הזוג הוא פלסטיני, תושב השטחים הכבושים.

משום כך, הדרך היחידה לגרום למשרד הפנים לאשר את הבקשה היא על ידי הפרת החוק: על מנת שהבקשה תאושר על בני הזוג לחיות בישראל, לעתים לאורך שנים, ללא היתר. הליכי בחינת הבקשות להסדרת מעמדם של בני הזוג, במיוחד אלה הנוגעים לבני זוג פלסטינים או נתיני מדינות ערב, נמשכים זמן ממושך מאוד עד לאישור ראשוני של הבקשה. אם בן הזוג אינו יושב בישראל במהלך תקופה זו – הבקשה לא תאושר, בתואנה שבני הזוג לא הוכיחו שמרכז חייהם בישראל.

בית המשפט החוקתי של דרום אפריקה ביטל חוק שקבע, כי תתאפשר הקלה בהליכי התאזרחות של בני זוג של אזרחי דרום אפריקה, רק אם בני הזוג שוהים במדינה בהיתר ארעי. בפועל לא הקנו רשויות ההגירה היתרים שכאלה, ובכך רוקנו את ההקלה מתוכן. בפסק הדין שניתן בשנת 2000 נקבע, שהחקיקה פוגעת בזכות לחיי משפחה ובזכות לכבוד, ולכן בטלה.

בית המשפט העליון הישראלי, לעומת זאת, שדן פעם אחר פעם בסירובו של משרד הפנים להסדיר את מעמדם של בני זוג של אזרחים ושל תושבים בישראל, משום שאלה לא הוכיחו, לטענת משרד הפנים, כי מרכז חייהם בישראל, מעולם לא תהה, כיצד על בני הזוג לכונן מרכז חיים בישראל כתנאי לאישור הבקשה ללא שהבקשה אושרה ולו באופן ראשוני. ברור שבן הזוג שוהה בישראל באופן בלתי חוקי. אם לא יעשה כן – אין כל אפשרות שהבקשה תאושר.

השופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים הבחין סוף סוף באבסורד שבהתנהלות משרד הפנים. פסק הדין שנתן בסוף השבוע עסק בבקשתה של תושבת ירושלים המזרחית להסדיר בישראל את מעמדו של בן זוגה ואבי ילדיה, תושב השטחים הכבושים. בעקבות הליכים משפטיים קודמים נאות משרד הפנים לבחון את הבקשה, ואולם אז דחה אותה "מן הטעם שהראיות שהונחו בפניו מעלות כי בני הזוג לא התגוררו בישראל." השופט סובל ביקש ממשרד הפנים "להבהיר האם טענתו היא שהעותרת הייתה מחויבת, לנוכח כוונתה לבקש איחוד משפחות עבור בעלה תושב השטחים, להמשיך ולהתגורר בירושלים בנפרד מבעלה אף לאחר שנישאה לו (שכן כניסת הבעל לישראל אסורה כל עוד הבקשה לא אושרה)." משרד הפנים ביקש שהות לבחון את עמדתו, וכעבור מספר ימים הודיע לבית המשפט, כי "הוא מוכן לאשר את בקשת איחוד המשפחות מבלי להודות בטענה מטענות העותרים."

השופט סובל החליט לחייב את משרד הפנים בתשלום הוצאות העותרים: "המשיב אמנם טוען כי נאות לבסוף לאשר את בקשת העותרים לפנים משורת הדין, אך איננו מציג תשובה לשאלה אשר הוצגה בפני באת-כוחו בדיון, בדבר ההתנהלות המצופה מתושב ישראל הנישא לתושב האזור שכניסתו לישראל אסורה. ככל שאין בפי המשיב תשובה טובה לשאלה זו – מה שלא ניתן לדעת משעה שהמשיב בחר להימנע מהצגת התשובה – הרי כל ההליך הממושך והמסורבל של בדיקת החודש המדויק בו בני הזוג החלו להתגורר בירושלים, לא היה במקומו."

אבל יש נוהל

הרשעות, הגזענות, גסות הרוח, הצפצוף על פסיקת בתי המשפט – כל אלה אינם מפתיעים בסיפור שמפרסמת רותי סיני היום "בהארץ". מה זה משנה בכלל שבית המשפט העליון פסק, שאסור לדרוש מבן זוגו של אזרח ישראלי לצאת את הארץ כתנאי לבחינת הבקשה להסדיר את מעמדו, הגם הוא שוהה בישראל ללא היתר, וזאת משום הפגיעה האנושה בבני הזוג ובזכותם לחיי משפחה? למי אכפת שנפסק, שיש לטפל בבקשה להסדרת מעמד בנסיבות אלה גם אם האזרח הישראלי רשום באופן פורמאלי בלבד כנשוי לאדם אחר, ממנו הוא פרוד בפועל? מה מועילה התקנה שקובעת, שמשרד הפנים רשאי להקנות רישיון ישיבה גם על גבי דרכון שתוקפו פקע?

זה לא משנה, לאיש לא אכפת והתקנה היא אות מתה.

בלשכת משרד הפנים בפתח-תקווה סרבו לקבל את בקשתם של אזרחית ישראלית ושל בן זוגה, אזרח טורקיה, להסדיר את מעמדו של בן הזוג בישראל, משום שהאזרחית הישראלית רשומה כנשואה לאדם אחר, אף שהיא פרודה ממנו; משום שהגבר שוהה בישראל ללא רישיון; ומשום שתוקף דרכונו הטורקי של הגבר עומד לפקוע. מנהלת הלשכה, אירית רם, קומיסר לענייני דמוגרפיה יהודית, הוסיפה ש"כל ההתבוללות הזאת היא יריקה בפרצוף המדינה". הכל נמסר בעל פה, כמובן, דבר לא בכתב, ולקינוח הזעיקו במשרד הפנים את משטרת ההגירה כדי לעצור את הגבר.

כאמור, שום דבר אינו מפתיע, להוציא עניין אחד: נהלי משרד הפנים ומשטרת ההגירה אוסרים על מעצר בלשכות משרד הפנים, ובנהלים לא מקלים ראש. כפי שלימדני בעבר פקיד בכיר במשרד הפנים, כשניסיתי להעמיד אותו על כך שהוא פועל בניגוד לחוק ולפסיקה: "חוק זה יפה מאוד, ובית משפט – כל כבוד, אבל יש נוהל. אתה יודע מה זה נוהל?"

מאז חשבתי שאני יודע, אבל בזמן האחרון נדמה שגם קרנם של הנהלים ירדה. אפילו ברחבת הכותל המערבי עוצרים אנשים, ואחר כך מרהיבים עוז לקבוע שלא הוכח שמדובר במקום תפילה.

ואולי זו דווקא אותה מנהלת לשכה שקידשה מלחמה על "כל ההתבוללות הזאת"? לפני מספר שנים ניהלה אירית רם את לשכת משרד הפנים בתל-אביב. בשנת 2002 נשלחתי מטעם האגודה לזכויות האזרח ללוות אל הלשכה שלושה ילדים של מהגרי עבודה, שביקשו להגיש בקשות להסדרת מעמדם בארץ. מדובר היה בשלושה צעירים שנולדו ובגרו בישראל. בקשתם של השלושה היתה יריית הפתיחה במאבק להסדרת מעמדם של ילדי מהגרי עבודה בישראל. כיום שלושתם תושבי קבע.

באותם ימים של שנת 2002 בלשכה בתל-אביב איש לא ידע מה לעשות בהם, וכיצד לטפל בבקשתם. במשך כשעה הסתובבנו בלשכה, והופנינו מפקידה אחת לפקידה אחרת. בסופו של דבר הופנינו למנהלת הלשכה, אירית רם. נכנסנו לחדרה. בפנים חמורי סבר היא בחנה את תעודות הלידה ואת הדרכונים של השלושה, ושאלה אותם האם ישנם בני משפחה נוספים החיים בישראל. הם השיבו שגם הוריהם ואחיהם הקטנים בארץ. "אין שום דרך להגיש בקשה", חרצה אירית רם, ומיד הוסיפה: "אתם יודעים מה אני צריכה לעשות עכשיו? אני צריכה להתקשר למשטרה, שתגרש אתכם ואת כל השבט". השלושה הביטו בה המומים, ורם אמרה בשקט: "יש לי הצעה. אני לא אזמין את המשטרה, ואתם תקומו ותלכו מכאן כאילו מעולם לא באתם."