תנו לו דרכון

מותר לא לאהוב את המיליארדר מיכאל צ'רני, להסתייג מעסקיו ולהוקיע את הדרך בה עשה את הונו. מותר לבדוק האם רכש את אזרחותו הישראלית במחצית שנות התשעים שלא כדין, ואם עשה כן – מותר לשלול את אזרחותו (בהנחה שיש לו, כמובן, אזרחות אחרת). אבל, כל עוד צ'רני הוא אזרח ישראלי – דינו כדין כל אזרח, וככל אזרח הוא זכאי להחזיק בדרכון ישראלי.

למעלה משמונה שנים שוקל משרד הפנים את האפשרות לשלול את אזרחותו של צ'רני. הבדיקה מתארכת, ובינתיים מסרב משרד הפנים להנפיק לו דרכון. צ'רני הפך שלא בטובתו, למי שנהוג היה לכנות במשרד הפנים במשך שנים "מנוע טיפול".

"מנועי טיפול" היו אזרחים ותושבים, אשר פקידי משרד הפנים חשדו בהם, שפרטיהם הרשומים במרשם האוכלוסין אינם נכונים, או חשדו בהם שרכשו את מעמדם בישראל במרמה. למניעת הטיפול היו פנים רבים: יש מי שלא קיבל שירות כלל, ואחר הוגבל לקבלת שירות מפקידים מסוימים בלבד; יש מי שתעודת הזהות או ספח תעודת הזהות ניטלו ממנו, ומאחר נשללה הזכות לקבל דרכון; יש מי שקיבל דרכון שתוקפו מוגבל לתקופה קצרה, ומאחר נמנעה האפשרות לשנות במרשם את כתובתו או את מעמדו האישי. חלק מן האנשים לא ידעו כלל על קיומו של חשד נגדם, ורבים מהם לא ידעו שסווגו כ"מנועי טיפול".

האגודה לזכויות האזרח והמרכז לפלורליזם יהודי עתרו לבג"ץ נגד מדיניות בלתי חוקית זו. במסגרת הדיונים בעתירה גובש נוהל לעריכת בירור בעניינים של מרשם ושל מעמד. על פי הנוהל, חל איסור למנוע שירותים, אלא לתקופה שלא תעלה על שישה שבועות, ולצורך עריכת בירור בלבד. יש ליידע את האזרח או התושב בדבר הצורך לערוך בירור, ובמשך תקופת הבירור המוגבלת מותר למנוע ממנו רק שירותים הרלוונטים לבדיקה, ובתנאי שאין מדובר בשירותים חיוניים. אם יש צורך להמשיך בבירור מעבר לשישה שבועות, אפשר לעשות זאת, ואולם יש לשוב ולתת את כל השירותים.

הנוהל מפורט ואמור למגר את תופעת "מניעת הטיפול". אין מדובר במניעה גורפת ושרירותית של שירותים, אלא בבירור, שאם הוא מבוצע כראוי ועל פי הוראות הנוהל, אמור להסתיים במהירה, תוך פגיעה מינימלית בזכויות האזרחים והתושבים, שבעניינם הוא נערך.

צ'רני אינו מטופל על פי הוראות הנוהל והוא נותר "מנוע טיפול". התנהלות משרד הפנים בעניינו אינה כדין. שופטי בג"ץ, שדנו לאחרונה בעתירתו, ציינו באיפוק, כי "השתלשלות העניינים מעוררת אי-נוחות, ונראה שהבדיקה שעורכים המשיבים מתמשכת יותר מן הראוי." משרד הפנים התבקש להודיע החלטתו בתוך ששים ימים.

אם יש תיקון חוקתי שאיננו חוקתי

מאת: דן יקיר, האגודה לזכויות האזרח בישראל

שר המשפטים פועל ללא לאות כדי לפגוע בזכויות האדם ולצמצם את סמכויות בג"ץ. ואם אפשר להשיג שתי מטרות אלה ביוזמה אחת – הרי זה משובח. היוזמה האחרונה מבית מדרשו היא הצעת חוק לתיקון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפיה חוקים לגבי כניסה לישראל, תושבות או התאזרחות של לא ישראלים יהיו חסינים מפני ביקורת חוקתית.

התיקון פסול הן מבחינה מהותית בשל הפגיעה בזכויות האדם, והן מבחינה מוסדית בשל החתירה תחת עיקרון הפרדת הרשויות והתפיסה של ביקורת שיפוטית של חוקים. מטרת התיקון היא לקבוע נושא שלם, בו הכנסת תוכל לחוקק ככל העולה על רוחה תוך פגיעה בזכויות האדם. זאת מבלי שבית המשפט יוכל לבחון את חוקתיות החוק ולפסול אותו אם הוא פוגע בזכויות האדם ללא הצדקה. שר המשפטים הקפיא לעת עתה את יוזמתו לצמצם בחוק את דוקטרינת השפיטות, ולקבוע שבג"ץ יהיה מנוע מלעסוק בנושאי ביטחון ותקציב. יחד עם זאת הוא מנסה באמצעות תיקון זה ליצור חסינות לכל חוק, שעוסק בכניסה לישראל ובקבלת מעמד בישראל. אם יש תיקון חוקתי שאיננו חוקתי - זו הדוגמה לכך.

דברי ההסבר להצעת החוק לוקים בחוסר יושר אינטלקטואלי. נטען בהם, שההצעה באה לתת מעמד-על לחוק השבות ולחוק הכניסה לישראל ולשריין אותם מפני ביקורת שיפוטית. אלא שחוקים אלה נחקקו 40 שנים לפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכמו כל חקיקה שקדמה לחוק היסוד הם חסינים מפני ביטולם על ידי בית המשפט. זהו נימוק סרק המכסה על הכוונה המרכזית של התיקון לחוק - לשריין את החוק הגזעני, ששולל באופן גורף מבני זוג פלסטינים של ישראלים את האפשרות לקבל מעמד בישראל. כפי שקבע רוב מכריע מבין שופטי בג"ץ, חוק זה פוגע בזכותם החוקתית של אזרחים ישראלים לחיות חיי משפחה בישראל עם בני זוגם והוא חוק מפלה. התיקון שיוזם השר פרידמן ישריין גם חוקים עתידיים, שעלולים לפגוע בקבוצות נוספות.

חומרה מיוחדת נודעת להצעה לאור העיתוי שלה. ההצעה באה לעולם באותו השבוע, בו התכנס הרכב של שבעה שופטי בג"ץ לדון בארבע עתירות נגד ההארכה של חוק האזרחות והוציא צו על תנאי, המחייב את הממשלה ואת הכנסת לנמק מדוע לא יבוטל החוק. החוק "הזמני" משנת 2003 הוארך שוב ושוב מאז שבג"ץ דחה עתירות קודמות נגדו לפני שנתיים. 6 מ-11 שופטי ההרכב קבעו אז, שהחוק אינו חוקתי בהיותו פוגע בזכות לחיי משפחה ובזכות לשוויון. רק כיוון שאחד משופטים אלה סבר, שיש לתת אורכה לכנסת לתקן את החוק, נדחו העתירות. ככל הנראה גם שר המשפטים מבין, כי פסק הדין הקודם של בג"ץ, שהתקבל על חודו של קול, עומד על כרעי תרנגולת. מטרתו של התיקון המוצע היא להתערב בהליך תלוי ועומד, ולמנוע מבג"ץ להכריע בסוגיה.

אכן למדינת ישראל כמו לכל מדינה סמכות רחבה לקבוע מי ייכנס לתחומה ומי יקבל בה מעמד. ראוי שהכנסת תחוקק חוק הגירה מקיף, ושמדיניות ההגירה של מדינת ישראל לא תיקבע בנהלי סתר של פקידי משרד הפנים. אבל גם חוק בנושא זה אסור שיחרוג מערכי היסוד החוקתיים שלנו, ולא ראוי להקנות לו חסינות מפני ביקורת חוקתית. אם התיקון יתקבל תוכל הכנסת לקבוע בחוק, שבן זוג זר של ישראלי, השוהה בישראל שלא כדין, חייב לצאת לחו"ל כתנאי לבחינת מעמדו (נוהל של משרד הפנים, שנפסל בבג"ץ). הכנסת אף תוכל לקבוע בחוק, כי בן זוג זר בן אותו המין לא יהיה זכאי למעמד כלשהו בישראל.

שר המשפטים פועל כבעל בית מטבחיים לשחיטת זכויות האדם. הוא מניף מאכלת מעל המשטר החוקתי ומעל בית המשפט העליון, ובלהיטותו כי רבה הוא אינו חס לא על זכויות האדם ולא על בני האדם.

ארבעה עשר ימים – לא היית פה

כידוע, משרד הפנים רואה לעצמו חירות לערוך בירורים בעניינים של מעמד בישראל משך חודשים ארוכים. ואולם, מרגע שהוחלט לא להקנות מעמד או לבטל את המעמד שניתן, משרד הפנים נמרץ מאוד לסלק מישראל את מי שעניינו הובא בפניו. מדובר לא פעם במי שמבקש מעמד מטעמים הומניטאריים, או במי שרכש מעמד ארעי, והוחלט מטעמים שונים להפסיק את הליך הסדרת מעמדו באופן קבוע. לפעמים מדובר באזרח, שמעמדו בוטל לאחר שנים של ישיבה בישראל.

כמה נמרץ משרד הפנים לסלק מן הארץ? בדרך כלל מקציבים הפקידים שבועיים ליציאה מן הארץ. לפעמים חודש. לפעמים חודשיים. מה שמתחשק, ואין כל קשר בין משך שהותו של האדם בישראל לבין הדחיפות שנקבעה ליציאתו. במכתב, שנשלח אל מי שנדרש לעזוב, מדגישים הפקידים, שאם לא יצא מיוזמתו בתוך התקופה שנקבעה – יגורש. העתק ההחלטה נשלח אל גורמי האכיפה.

למשרד הפנים, כאמור, אין לוח זמנים לטיפול בבקשות ולמתן החלטות. אדם, שהגיש בקשה לרכוש מעמד, ממתין חודשים ארוכים להחלטה בעניינו, על פי רוב ללא ידיעה מתי בקשתו תידון. ההחלטה יכולה להגיע אליו בכל עת. ברור, כי ככל שאדם שהה בישראל פרק זמן ממושך יותר, דרושה לו שהות ארוכה יותר לצורך התארגנות ליציאה. ואולם, לשיטתו של משרד הפנים, על המבקש להיות ערוך לגרוע מכל, וברגע שבשורת האיוב תנחת בתיבת הדואר שלו, למהר ולהתפטר מעבודתו, לחסל את עסקיו בארץ, להסדיר את ראיית הילדים ואת ענייני המזונות, להיפרד מעל יקיריו, לארוז את חפציו, לרכוש כרטיס טיסה, ולהיעלם לאשר תישאהו הרוח. בפרק הזמן הזה עליו להיערך גם לעתור נגד ההחלטה.

בית המשפט הגבוה לצדק חיווה דעתו, כי מתן אורכה של שלושה חודשים להתארגנות "היא הראויה בנסיבות העניין". בפסק דין, שניתן לפני ימים אחדים, רשם לפניו בג"ץ, כי לעותרים יינתנו ארבעים וחמישה ימים לצורך התארגנות לעתור או לעזוב את הארץ.

גיור ומעמד

הקוראים ממשרד הפנים ומן הפרקליטות ודאי ישמחו לגלות: נמצא לנו תחום, בו אנו תמימי דעים. אנו חלוקים ודאי על הטעמים, אבל שותפים לתוצאה.

בתי הדין הממלכתיים המיוחדים לגיור, שהוקמו בעקבות המלצות ועדת נאמן, אינם מגיירים אלא תושבי קבע ואזרחים ישראלים. כלומר, הליכי הגיור אינם מיועדים למי שעתידים לרכוש מעמד בישראל, אלא למי שמעמדם מוסדר בישראל באופן קבוע. עוד בשנת 2005 פסק בג"ץ, שבתי הדין לגיור רשאים לתאם את מדיניותם עם משרד הפנים, וסירובם לגייר מי ששוהים בישראל ללא היתר הוא סביר. בשנת 2006 פירסמו בתי הדין קריטריונים בעניין זה, בהם נקבע, כי לא יפתחו הליכי גיור ל"נתינים זרים" (מי שאינם תושבי קבע או אזרחים), אלא בנסיבות מיוחדות, על פי החלטת ועדת חריגים. בפסק דין שניתן לאחרונה, שב ואישר בג"ץ את מדיניות מערך הגיור, לפיה "נתינים זרים", שעניינם יכול לבוא לפני הוועדה, הם מי ששוהים בישראל כדין.

התוצאה, כאמור, ראויה. מתן מעמד של קבע, ובדרגתו הגבוהה ביותר – אזרחות, באופן אוטומטי, למי שהשלים הליך של המרת דת, הוא אבסורד. אין זה משנה כלל מיהו הגורם המגייר, ובחסות איזה זרם בחר אדם להמיר את דתו. המרת דת היא עניין שבין אדם לבין עצמו ובינו לבין אלוהיו, ולא צריך להיות בינה לבין ענייני הגירה ומעמד אזרחי דבר וחצי דבר. הסדרת מעמדו של אדם במדינה ראוי לה שתתבסס על קריטריונים שוויוניים של זיקה למקום, או על קשר לנתיניה של המדינה, או על צורך מיוחד, ולא על אקט דתי.

קביעת בג"ץ, כי "גיור אינו מסוג השירותים שקיים הכרח לספקם לכל אדם בין אם הוא שוהה בישראל כדין ובין אם לאו" נכונה, ואולם אינה שלמה. המדינה אינה צריכה לספק שירותי גיור או שירותים אחרים להמרת דת. אין סתירה גדולה יותר לחופש הדת והמצפון מרגולציה של הליכי המרת הדת וממעורבות של גורמים ממלכתיים בהם, וזאת גם כשמדובר באזרחים ובתושבים ישראלים. יש לא מעט טעם בחלק מן הטענות, שמובאות היום ב"הארץ", מפי מהגרים מחבר העמים, המוחים נגד מפעלות הגיור של המדינה, ונגד השאיפות של גורמים שונים לגייר מהגרים שאינם יהודים: "נכון שאין פה אינקוויזיציה, אבל יש שטיפת מוח. זה כמו לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות גיור הערבים; במקום טרנספר - המציאו את הגיור. הרוסים מקבלים את כל העניין כעלבון קשה, והעלבון שלהם כאן מקרין גם לרוסיה. כבר נשמעו שם קולות להפעיל שם את אותן אמות מידה המקובלות כאן, ולהתנות קידום של יהודים בהתנצרות."

השבת אזרחות

בשנות השבעים והשמונים נהגה מדיניות של הפקעת האזרחות הישראלית מנשים ערביות בשל נישואיהן לבני זוג תושבי הגדה המערבית, והעתקת מגוריהן לגדה. הנשים הוחתמו (שלא מרצונן ובלא שהבינו או בלא שידעו כלל על מה הן חותמות) על מסמכים, לפיהם הן מבקשות לוותר על אזרחותן הישראלית. ויתור על אזרחותן הפך את הנשים למחוסרות אזרחות. אלו מהן שביקשו כעבור זמן לשוב לישראל (למשל, לאחר שהתגרשו או התאלמנו), נדחו בטענה שוויתרו באופן וולונטרי על האזרחות הישראלית. בעקבות עתירה, שהגישה האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ, הנהיג משרד הפנים נוהל להשבת האזרחות לנשים מקרב אותה קבוצה. עליהן לפנות בבקשה מיוחדת, אשר נבחנת בקפידה בנסיבות כל מקרה ומקרה. העתירה נדחתה.

ערביה אזרחית ישראל, שהושאה לאזרח ירדני בשנות השבעים, אולצה על ידי אביה לחתום בטביעת אצבעה שהיא מוותרת על אזרחותה על מנת שתוכל לצאת לירדן. בירדן לא רכשה מעמד, והיא נותרה מחוסרת אזרחות. לאחר כריתת הסכם השלום בין ישראל לבין ירדן נסע אחיה לחפש אחריה, ומצאה ערירית וחסרת אמצעים. הבקשה להשיב לה את אזרחותה נדחתה. הוחלט להקנות לה תושבות ארעית בישראל מטעמים הומניטאריים ללא אפשרות לשדרוג מעמדה. בג"ץ פסק, שחזקה עליה שהבינה את תוצאות חתימתה על הבקשה לויתור על אזרחותה, ודחה את העתירה.

ומה על אזרחית יהודיה, שויתרה על אזרחותה בשנות השבעים? על פי הודעת משרד הפנים לבג"ץ מן הימים האחרונים, די שתיכנס לישראל על פי חוק השבות, על מנת שתרכוש אזרחות באופן אוטומטי.

דיני ההגירה ב-27 מדינות האיחוד האירופי

האיחוד האירופי וארגון ההגירה הבין-לאומי (IOM) מפרסמים בימים אלה מחקר משווה על אודות דיני ההגירה ב-27 מדינות האיחוד: אשרות כניסה; תנאים לרכישת תושבות; הגירה עבודה; מעמד לבני משפחה של מהגרים; ואשרות לצורכי לימודים והכשרה מקצועית. המחקר מתמקד בהגירה על פי החוק, ואינו כולל התייחסות מיוחדת לפליטים ולמבקשי מקלט.

תודה לכרמי לקר על ההפנייה למחקר

זה חשש לסכנת נפשות, הרי אנחנו במלחמה איתם

הרב חיים קנייבסקי, מגדולי הפוסקים של הציבור הליטאי, פסק שיש לפטר עובדים ערבים מן הישיבות ומן השווקים. "זה חשש לסכנת נפשות," פסק הרב, "הרי אנחנו במלחמה איתם." חסידיו של הרב יצאו היום לשווקים בירושלים כדי להזהיר את הסוחרים, שמעסיקים עובדים ערבים. בכוונתם לנהל רשימה של בעלי החנויות שלא מצייתים לרב קנייבסקי. מי שיעסיקו ערבים יוחרמו.

גזענות חשוכה של חרדים? במדינה שבה קובע החוק שהקניית מעמד לפלסטינים ולאזרחי מדינות מוסלמיות אסורה, משום שזו "סכנת נפשות", ו"אנחנו במלחמה איתם" – מה לנו שנלין על החרדים. "הפקחים" שיצאו להשליט את פסק ההלכה של הרב קנייבסקי אינם שונים בדבר מחברי הכנסת שהרימו ידם בעד החוק, מאנשי השב"כ שהצדיקו אותו, מפקידי משרד הפנים שמיישמים אותו ומן הפרקליטים שמגוננים עליו.

לפני שמתגוללים על פסק ההלכה של הרב קנייבסקי כדאי לשוב ולהציץ בפסק דינו של בית המשפט העליון, שדחה את העתירות בעניין החוק. אולי גם בפסק הדין, שמאשר את המדיניות לפיה פלסטינים אינם רשאים לנהוג בישראל רק משום שהם פלסטינים, כלומר מסוכנים, והרי אנחנו במלחמה.

מאזן הנוחות

לא מכבר סיפרתי על הצעיר שננטש בילדותו בארמניה, ובגיל שתיים עשרה הגיע לישראל כדי ללמוד בסמינר של הכנסיה הארמנית בירושלים. כשמלאו לו שמונה עשרה עזב את הכנסיה, והחל לנהל אורח חיים חילוני. בקשתו לרכוש מעמד בישראל על פי ההסדר למתן מעמד לילדים שגדלו ובגרו בישראל נדחתה, משום שבנעוריו למד בכנסיה. בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קיבל את עמדת משרד הפנים, וקבע שאף שהבקשה הוגשה כשלצעיר מלאו עשרים ושבע שנים, הרי שהתקופה שהתחנך בכנסיה מלמדת על דפוס חיים בדלני ועל כך שלא התערה בחברה הישראלית.

לא מעט תגובות כעוסות ומזועזעות קיבלתי לפוסט. קוראים רבים ביקשו לברר, האם הוגש ערעור לבית המשפט העליון. ובכן, בשבוע שעבר הוגש ערעור. מי שהזדעזעו מפסיקתו של בית המשפט לעניינים מינהליים מתבקשים לאחוז בחוזקה בידיות המושב.

עורך דינו של רוסתם מנוקיאן, זהו שמו של אותו צעיר, הגיש עם הערעור בקשה שגרתית למדי: בית המשפט התבקש לתת צו ביניים, המורה למשרד הפנים להימנע ממעצרו ומגירושו של מנוקיאן מישראל עד להכרעה בערעור. בקשות לסעדים זמניים שכאלה מוכרעות בדרך כלל על פי "מאזן הנוחות". בית המשפט בוחן, האם הנזק שייגרם למבקש, אם הסעד הזמני לא יינתן לו, עולה על התועלת שתפיק המדינה מאי מתן אותו סעד. אם הנזק עולה על התועלת, "מאזן הנוחות" נוטה לטובת המבקש, ובית המשפט מורה על מתן הסעד הזמני. בנסיבות עניינו של מנוקיאן ברור כמו מאליו, שהנזק שייגרם לו אם יאלץ לעזוב את ישראל כיום, כשהוא בן עשרים ושמונה, למדינה ממנה הגיע בגפו בגיל שתיים עשרה, עולה לאין שיעור על התועלת שתפיק ישראל מיציאתו המיידית, עוד בטרם יוכרע הערעור.

אלא שאותו שיבוש, כך נכנה זאת, שהביא לדחיית בקשתו של מנוקיאן למעמד, ולדחיית עתירתו על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים, מצא את דרכו גם לבית המשפט העליון. תחילה הציעה השופטת מרים נאור, שיינתן צו זמני, לפיו מנוקיאן לא יגורש, ובתנאי שיוחזק במעצר עד להכרעה בערעור. מנוקיאן, יש להדגיש, מתהלך חופשי. כלומר, השופטת נאור הציעה לחבוש את מנוקיאן, ולאפשר לו להמתין בבית הסוהר להכרעת בית המשפט בעניינו, וכל כך רק משום שהעז לבקש לרכוש מעמד במדינה, בה הוא מתגורר במשך שש עשרה שנים מאז היה ילד. מנוקיאן סרב, כמובן, להצעה, והשופטת נאור דחתה את הבקשה לצו ביניים:

"מאזן הנוחות אינו נוטה בנסיבות העניין לטובת המבקש. שמירת 'המצב הקיים' של שהיה בלתי חוקית בישראל היא שמירת מצב קיים בלתי חוקי. כפי שמציינת המדינה, אם יזכה המבקש בסופו של יום בערעור, לא תהיה כל מניעה מהמבקש לממש את זכותו למעמד בישראל. אי-מתן צו המניעה לא יגרום אפוא למצב בלתי הפיך."

דפוס חיים בדלני

שוו בנפשכם: בית משפט לעניינים אדמיניסטרטיביים בצרפת אישר את החלטת משרד הפנים הצרפתי, שלא להקנות מעמד לצעיר יהודי בן עשרים ושבע, משום שבנעוריו למד בישיבה.

הצעיר ננטש על ידי הוריו בארמניה כשהיה בן ארבע וגדל בבית יתומים. בגיל שתיים עשרה הגיע בגפו לצרפת כדי ללמוד בישיבה. כשמלאו לו שמונה עשרה החליט לנהל אורח חיים חילוני. הוא עזב את הישיבה, והחל ללמוד מחשבים. הצעיר הגיש בקשה להסדיר את מעמדו על פי החלטת ממשלת צרפת, להסדיר את מעמדם של ילדים שגדלו ובגרו בצרפת, ואולם בקשתו נדחתה, משום שבנעוריו למד בישיבה. בית המשפט הצרפתי דחה את עתירתו נגד החלטת משרד הפנים הצרפתי. "על מנת לבדוק את זיקתו האובייקטיבית של הילד לצרפת", פסק בית המשפט, "נקבע בהחלטת הממשלה תנאי, לפיו עליו ללמוד בבית ספר בצרפת, תנאי שנועד לבחון את התערותו בחברה הצרפתית. העותר לא עמד בתנאי זה. שש שנות לימודיו בישיבה אינן מלמדות על התערות אלא על דפוס חיים בדלני."

שיוויתם בנפשכם? ובכן, בית המשפט לעניינים אדמיניסטרטיביים בצרפת לא אישר החלטה שכזו של משרד הפנים הצרפתי מעולם. לעומת זאת, בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (השופט נעם סולברג), אישר את החלטת משרד הפנים הישראלי, שלא להקנות על פי החלטת הממשלה מעמד בישראל לאדם צעיר, שאלה הן בדיוק נסיבות חייו, להוציא תיקון אחד: לא בישיבה הוא למד בנעוריו, אלא בסמינר של הכנסיה הארמנית בירושלים.

על שורת הדין ועל מתווה למעמד של קבע

תושבת ירושלים המזרחית היא האפוטרופוסית של נכדתה. הילדה, כיום בת ארבע עשרה, גדלה בבית סבתה וסבה מאז היתה בת חצי שנה. בשנת 2004 פנתה הסבתא למשרד הפנים בבקשה להקנות לנכדתה את מעמדה שלה: רישיון לישיבת קבע. הוראות הדין בעניין זה ברורות: תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל קובעת, שילד שנולד בישראל ואינו יהודי או צאצא ליהודי, יקבל את מעמד הוריו או את מעמד האפוטרופוס שלו.

משרד הפנים לא השיב לבקשתה של הסבתא ולפניותיה החוזרות. בשנת 2006 הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. משרד הפנים והפרקליטות ביקשו שוב ושוב אורכה כדי להשיב לעתירה, ביזו את החלטות בית המשפט, ולא מסרו את תשובתם במועדים שנקבעו, על פי בקשתם. רק בחודש נובמבר הודיעו לבית המשפט, כי "הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים" החליטה להקנות לילדה "לפנים משורת הדין" רישיון ישיבה ארעי למשך שנתיים, שבסופן ישוב משרד הפנים וישקול את עניינה.

השופטת יהודית צור קיבלה השבוע את העתירה, שהוגשה מטעם המוקד להגנת הפרט, והורתה למשרד הפנים להקנות לילדה רישיון לישיבת קבע, כמעמדה של סבתה.

פסק דין מחדד שני היבטים בפעילות משרד הפנים, שראויים לתשומת לב: מתן החלטות "לפנים משורת הדין" חרף הוראות הדין והעדר מתווה לקבלת מעמד של קבע.

משרד הפנים והפרקליטות נוהגים כעניין שבשגרה לציין בתשובותיהם לבתי המשפט, כי החלטות בעניינים של כניסה ושל מעמד ניתנו "לפנים משורת הדין", וזאת גם במקרים בהם הוראות הדין עומדות במובהק לימינו של המבקש. השופטת צור מבהירה בפסק הדין, כי החלטה בעניינה של הקטינה "לפנים משורת הדין", שעה שהדין ברור, אינה יכולה לעמוד.

יתרה מזו, כדי לחמוק מביקורת שיפוטית, מחד גיסא, ולהשאיר בידיו את האפשרות שלא לתת מעמד של קבע, מאידך גיסא, משרד הפנים נוהג להודיע לבתי המשפט בעתירות בעניינים של מעמד, כי החליט להקנות לעותר מעמד ארעי, וכי ישוב ויבחן את עניינו בעתיד. השופטת צור מורה להקנות לילדה רישיון לישיבת קבע גם משום שהעדר מתווה למעמד של קבע הוא פסול:

"בהתנהלות המשיב בעניינה של הקטינה נפל פגם מהותי המחייב התערבות של בית המשפט. עד להגשת העתירה בפני חלפו כשנתיים ימים מאז הגישו העותרים את בקשתם בצירוף כל המסמכים הנדרשים להוכחת כנות הקשר בין האפוטרופוסית לקטינה ונחיצות המשך הקשר ביניהם לטובתה. המשיב לא טרח להשיב לפניות העותרים ולא קיבל כל החלטה בעניינה של הקטינה. גם הגשת העתירה וההחלטות חוזרות ונשנות של בית המשפט לא הועילו כדי לזרז את הטיפול בעניינה של הקטינה ולהביא להחלטה המיוחלת. רק כיום, בחלוף כשלוש שנים מאז הגשת הבקשה, התקבלה החלטה בעניינה של הקטינה... לא ניתן לקבל מצב דברים שבו ללוח הזמנים הנוגע לבחינת הבקשה אין כל גבולות, כפי שארע במקרה זה... בחלוף שלוש שנים בהם היה בידי המשיב לבחון ולבדוק את הבקשה ביסודיות וכאשר אין כל מחלוקת בנוגע לתשתית העובדתית והכנות של בקשת העותרים, אין כל הצדקה להותיר את הקטינה במצב מתמשך של חוסר ודאות. אין מדובר בענין טכני ופורמלי חסר חשיבות וההליכים המתמשכים שארעו במקרה זה בעניינה של הקטינה – גם לאחר הגשת העתירה – מעידים על כך."

כיצד מטפחת ישראל ביתנו את הדמוגרפיה הערבית?

ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) מבקש לסייע לילדים במשפחות של עולים, שאינם זכאים לאזרחות ישראלית. הוא הניח לפני ימים אחדים הצעה לתיקון חוק האזרחות, לפיה ילדיהם של אזרחים ישראלים יהיו אזרחים בעצמם, אם הוריהם ביקשו זאת עבורם. על הצעת החוק החתים את ח"כ אריה אלדד (האיחוד הלאומי), את ח"כ עתניאל שנלר (קדימה) ואת ח"כ יצחק גלנטי (הגמלאים).

אלא מה? הצעת החוק של ח"כ רותם אינה מסייעת אף לא לילד אחד במשפחה של עולים. הצעת החוק מגדירה "אזרח ישראלי", שזכאי לבקש שילדו ירכוש אזרחות ישראלית, כאדם שרכש את אזרחותו הישראלית בלידתו. עולה לישראל או אדם שהתאזרח בישראל אינם אנשים שרכשו את אזרחותם הישראלית בלידתם, ולכן הצעת החוק של ח"כ רותם אינה מסייעת להם ולילדיהם.

למי בכל זאת מסייעת הצעת החוק? לילדים של אזרחים ערבים, שנולדו מחוץ לישראל.

חוק האזרחות במתכונתו כיום מזכה באזרחות ישראלית כל ילד שנולד בישראל להורה ישראלי. לעומת זאת, ילד שנולד מחוץ לישראל להורה ישראלי, שנולד בעצמו מחוץ לישראל להורה ישראלי, אינו זכאי לאזרחות ישראלית. אם ילד שכזה זכאי להיכנס לישראל לפי חוק השבות, כלומר אם הוא יהודי או צאצא ליהודי, הוא זכאי, כמובן, לרכוש אזרחות ישראלית. חוק האזרחות אף קובע מנגנון, שמאפשר להורים של ילד שכזה, שאינו זכאי להיכנס לישראל לפי חוק השבות, להגיש בקשה להעניק לילדם אזרחות, ואולם בקשה שכזו אינה מקנה לילד אזרחות אוטומטית, אלא נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים. זו דרכו של חוק האזרחות להיפטר מאזרחים ערבים, שחיים מחוץ לישראל.

לפי הצעת החוק של ח"כ רותם, אזרח ישראלי, שרכש את אזרחותו בלידתו, יוכל להקנות על פי בקשתו אזרחות ישראלית באופן אוטומטי לילדו, גם אם הילד נולד מחוץ לישראל. ההצעה אמנם אינה מסייעת לילדו של אף עולה, אבל היא ללא ספק מתקנת את העוול הגזעני.

מראית פני הצדק

"מערכת השפיטה נבנית ממסד ועד טפחות. המסד הוא הדין, הנותן בידו של השופט את עט או מחשב ההכרעה, הטפחות הן האמון. אין הגדרה לאמון זה; הוא מבוסס על תחושה ציבורית..." (השופט אליקים רובינשטיין, ע"פ 9893/06)

בחודש פברואר 2003 עתרה האגודה לזכויות האזרח לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב בשמם של ארבעה ילדים למהגרי עבודה שבגרו בישראל. בעתירה התבקש בית המשפט להורות לשר הפנים להקנות לעותרים רישיונות לישיבת קבע בישראל, ולהורות עוד, כי גם ילדים אחרים למהגרי עבודה, שעניינם כשל העותרים, ירכשו רישיונות לישיבת קבע בישראל.

כחודש לאחר הגשת העתירה התחלפה הממשלה, ואברהם פורז התמנה לכהן כשר הפנים. השר פורז החליט להיענות לעתירה, והורה למנהל מינהל האוכלוסין להודיע על החלטתו לבית המשפט.

אליקים רובינשטיין שימש באותם ימים בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בתפקידו ובתוארו זה פנה בחודש מאי 2005 לראש הממשלה, אריאל שרון, במכתב שעניינו: "נושאי אזרחות". במכתבו העלה היועץ רובינשטיין מספר עניינים הקשורים במעמד בישראל שהיו התלויים ועומדים באותה עת בפני בתי המשפט. אחד מן העניינים הוא "מעמד לילדי עובדים זרים". מטרתו של המכתב היתה לסכל את כוונת שר הפנים דאז להודיע על החלטתו לבית המשפט.

היועץ רובינשטיין ביקש מראש הממשלה ללבן בדחיפות את ענייני המעמד בפורום בראשותו. כיועץ משפטי לממשלה חיווה דעתו, שהעמדה "שתוגש לבית המשפט צריך שתהיה על דעת גורמי הממשלה הרלבנטיים." ענייני המעמד בישראל, כך נטען במכתב, מעלים שאלות ה"טומנות בחובן הכרעה בסוגיה עקרונית של השיקולים למתן אזרחות מטעם המדינה", שמצריכות הכרעה "שבין שבות להגירה (וכידוע ישראל עצמה ככלל מדינת שבות)."

בעניינם של ילדים למהגרי עבודה ("עובדים זרים") חיווה היועץ רובינשטיין דעתו, כי השאלה שמתבקשת בה הכרעה היא "האם אכן מוכנה מדינת ישראל ליתן מעמד (לעתים בדרגה הגבוהה ביותר, קרי אזרחות) למי ששהה בה תקופה ממושכת שלא כדין, רק מכוח שהותו זו."

במכתבו הביע היועץ רובינשטיין חשש, שאם יינתן מעמד לילדי מהגרי עבודה יהיה על המדינה להקנות מעמד גם לילדים ערבים: "כלל זה, אם ייקבע ביחס לילדי עובדים זרים, יחול, מאותם טעמים ממש גם על ילדיהם של שוהים בלתי חוקיים בישראל מהשטחים, מירדן וממדינות אחרות." עוד כתב: "החלטה זו אינה תואמת החלטת ממשלה מאוגוסט 2002 לפיה הוקמה מנהלת ההגירה ובה הוחלט על גירושם של אלפי שוהים שלא כחוק, ואף הוקצו לכך תקציבים."

היועץ רובינשטיין ציין במכתבו הערכות, לפיהן "מנתונים ראשונים שהוצגו עולה שמדובר באלפים של ילדים, אשר אם יינתן מעמד להם ולמשפחותיהם, אנו עומדים בפני מתן מעמד לעשרות אלפי שוהים שלא כחוק, על פי החלטת שר הפנים."

להערכות המאיימות, שבחר להביא בפני ראש הממשלה, לא היה, כמובן, יסוד. בסיום שני המבצעים שנערכו בשנים 2005 ו-2006 להסדרת מעמדם של ילדי מהגרי עבודה ובני משפחותיהם, התברר, כי מדובר בכמה מאות בודדות של ילדים.

היועץ רובינשטיין חתם את מכתבו בקביעה, כי נושאי המעמד השונים, ובהם מעמד לילדי מהגרי עבודה, "יוצרים תמונה של שינוי כולל של מדיניות ההגירה של מדינת ישראל, ופתיחת שעריה בפני זרים רבים שאינם זכאי שבות, ושאין להם, על פני הדברים, טעמים מיוחדים שיש בהם כדי לזכותם במעמד בישראל."

מכתבו של היועץ רובינשטיין הוביל בפועל לסיכול החלטתו של השר פורז. הוקמה וועדת שרים לענייני מינהל האוכלוסין, שדנה, בין היתר, בסוגיית ההסדר למתן מעמד לילדי מהגרי עבודה ולבני משפחותיהם. משמעות הדבר, למעשה, היתה נטילת סמכותו של שר הפנים להתוות מדיניות בסוגיה הנדונה. כתוצאה מכך נדרשו למעלה משנתיים ימים בטרם התקבלה החלטת הממשלה הראשונה בסוף חודש אוגוסט 2005.

לימים התמנה היועץ רובינשטיין לשופט בבית המשפט העליון. עמדותיו של היועץ רובינשטיין בעניינים של הגירה ושל מעמד בישראל באות לידי ביטוי בפסקי דינו של השופט רובינשטיין.

לו היה השופט רובינשטיין יושב לדין בעניינים של הגירה ושל מעמד, שלא היתה לו נגיעה אליהם בימים שטרם מונה לשופט – ניחא. ואולם, השופט רובינשטיין לא רואה מניעה עקרונית לשבת בתיקים, שעניינם ההסדר למתן מעמד לילדי מהגרי עבודה – אותו הסדר שבתפקידו כיועץ משפטי לממשלה פעל לסכל.

כאשר שובץ במסגרת ההרכב שדן בעתירת האגודה לזכויות האזרח ומוקד סיוע לעובדים זרים בעניין תנאים שנקבעו בהחלטת הממשלה בדבר ההסדר, לא פסל עצמו מיוזמתו. האגודה והמוקד נאלצו להגיש בקשה לפסילתו. רק בעקבות הגשת הבקשה החליט השופט רובינשטיין לפסול עצמו, אף שלטעמו לא היתה לכך הצדקה. השופט רובינשטיין כתב בהחלטתו, שמעורבותו היתה רק בראשית הדיונים על אודות ההסדר. מעורבות זו אינה מגלה חשש ממשי למשוא פנים, ואין לו "קושי לדון בנושא העתירה בפתיחות דעת גמורה." "ואולם," הוסיף השופט רובינשטיין, "רק מטעמי מראית פני הצדק אחמיר עם עצמי ואמנע משבת בדין בתיק זה."

בראשית השבוע נתן השופט רובישנטיין החלטה בבקשה לצו ביניים בערעור שהגישה ילדה, שבקשתה למעמד מכוח ההסדר נדחתה. כלומר, השופט רובינשטיין דן בבקשה, והכריע בה. לא עם עצמו החמיר הפעם.

קרן אסטריד סנצ'ס בת החמש עשרה הגיעה לישראל מקולומביה כשהיתה בת שלוש. מאז חיה והתחנכה בישראל, להוציא שנתיים וחצי בין השנים 2003 ל-2006, אז שהתה עם אביה בקולומביה. לטענתה, לא הצליחה להסתגל לחיים בקולומביה. החלטת הממשלה בעניין הסדרת מעמדם של ילדים קובעת שיציאה קצרה מהארץ אינה קוטעת את רצף השהייה בישראל לצורך רכישת המעמד. משרד הפנים החליט שבעניינה של קרן הרצף נקטע, ולכן היא אינה זכאית למעמד. בית המשפט נתבקש לדון בפרשנות משרד הפנים להחלטת הממשלה. השופט עודד מודריק מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב דחה את עתירתה של קרן, ועל פסק דינו הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

השופט רובינשטיין נדרש השבוע לבקשה לצו ביניים, לפיו לא יגורשו קרן והוריה מישראל עד להכרעה בערעור. החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים לאפשר לקרן לסיים את שנת הלימודים הזו בישראל, ולעזוב עם אחד מהוריה לאחר מכן, קבע השופט רובינשטיין, מגלה "אנושיות" ומתחשבת "במצבה המיוחד" של קרן.

ומה באשר לאפשרות שקרן תהנה מהחלטת הממשלה ולפחות תוכל להמתין עם שני הוריה בישראל עד להכרעת בית המשפט בערעורה? "מבחינת סיכויי הערעור, מבלי לקבוע מסמרות, ניצבת בפני המבקשת משוכה גבוהה", קבע השופט רובינשטיין, ודחה את בקשתה,"בכל הצער שבדבר".

למשמורת האם, בבית הסוהר בו נמצאת האם

לשבריר של שניה חשבנו היום, שאולי צודקים אותם אלה הטוענים, שכדי שיהיה טוב צריך להיות קודם לכן רע מאוד. החלטה איומה של משרד הפנים גררה החלטה איומה עוד יותר של בית המשפט. רק הצירוף של שתיהן יחד הצליח לזעזע את מי שצריך היה להזדעזע, ולהביא, לפחות באופן זמני, דברים על תיקונם.

כך התפרסם במהלך היום: לאזרחית הפיליפינים בת משותפת עם אזרח ישראלי. כיוון שהאב אזרח ישראלי, הבת היא אזרחית ישראלית. ההורים אינם בני זוג. הם מנהלים מאבק על משמורת הילדה. משרד הפנים מסרב להקנות לאם מעמד בישראל. האב פנה לבית המשפט בבקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ, על מנת שהאם לא תוציא מישראל את הבת.

כיוון שלאם אין מעמד, היא שוהה בישראל ללא היתר. על אף שהיא אם לילדה בת ארבע, היא נעצרה והושמה במתקן כליאה בחדרה. בית המשפט המחוזי בחיפה נדרש היום לעניין צו עיכוב היציאה מהארץ, ולשאלה במשמורתו של מי מן ההורים תהיה הבת עד להכרעה בעניין המשמורת.

השופטת שושנה שטמר הורתה על מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ לבת וצו האוסר על גירושה של אימה, וזאת עד להכרעת בית המשפט לעניינים מינהליים בשאלת מעמדה של האם בישראל. עד לקביעה במשמורתו של מי מן ההורים תהיה הבת, הורתה השופטת שטמר על "החזרת הקטינה למשמורתה של האם, בבית הסוהר בו נמצאת האם." עוד קבעה השופטת שטמר, כי האב רשאי להוציא את בתו מן הכלא כל בוקר על מנת להביאה לגן, ואולם עליו להחזירה לאם, כלומר לכלא, עם תום הפעילות בגן.

הכלל הגדול לפיו לא אוסרים קטינים ולא שוללים את חירותם, אלא בנסיבות קיצוניות ויוצאות דופן כאמצעי אחרון ובהעדר כל חלופה אחרת – כמו לא היה. בשם טובת הילדה נשלחה פעוטה בת ארבע אל הכלא. השופטת שטמר לא ראתה אפילו להעיר, שיש לשחרר את האם המשמורנית מן הכלא עד להכרעה בעניין מעמדה בישראל. היה זה משרד הפנים שהתעשת בעקבות הפרסומים בתקשורת, והורה לשחרר את האם, משום ש"העובדה שקטינה ישראלית תוכנס לכלא אינה הגיונית."

איזה סיפור. משעות הצהריים המוקדמות ועד הערב עקבנו אחריו בדריכות.

היינו עסוקים בו כל כך, שכמעט שכחנו שבאוהלים הפרוצים לכל רוח בכלא "קציעות" שבנגב אסורים כמאה ילדים, חלקם כבר חצי שנה. כמעט עשרים בני פחות משנתיים, מעל לשלושים נוספים בני פחות משש. הם אפריקאים, לא ישראלים, כך שהחזקתם בתנאים מחפירים היא, כנראה, הגיונית. לעתים נדירות כותבים ומדווחים עליהם. למי אכפת.

בראשית השבוע הוגשה עתירה בדרישה לסגור את האגפים בהם מוחזקים הילדים ב"קציעות". מישהו שמע?

על בני זוג של אזרחים ושל תושבים ישראלים, על פרסום נהלים ועל מה שביניהם

לישראלי יש בן זוג שאינו ישראלי. מהו ההליך להסדרת מעמדו? החלטה שניתנה אתמול על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב מלמדת שהגיעה השעה ללבן כאן את הסוגיה.

תחילה – אזהרה והערה. אזהרה: זהו פוסט ארוך ומשמים במיוחד, שמקפל עניינים של ביורוקרטיה ושל פרוצדורה משפטית. הוא מיועד למיטיבי לכת בלבד. הערה: הדברים שלהן אינם חלים על בני זוג פלסטינים, לבנונים, סורים, איראנים או עיראקים. בשל הוראות החוק הגזעניות הללו אינם יכולים לרכוש כיום מעמד של קבע בישראל.

לאחר שהזהרתי והערתי – נצא לדרך.

ובכן, בשנת 1996 הונהג בישראל הליך מדורג להסדרת מעמדם של בני זוג שנשואים לאזרחים ישראלים ולתושבי קבע ישראלים. משך שלוש שנים, עד לשנת 1999, היה ההליך אחיד: בני זוג שנישאו לאזרחים או לתושבים קיבלו רישיונות ישיבה קצובים בזמן למשך חמש שנים ושלושה חודשים, ולאחר מכן רכשו תושבות קבע. בני זוג שנישאו לאזרחים יכולים היו לבקש להתאזרח בחלוף מספר שנים.

בשנת 1999 פסק בג"ץ, שיש להקל עם בני זוג הנשואים לאזרחים ישראלים. בעקבות פסק הדין הופרדו ההליכים לבני זוג שנשואים לאזרחים ולבני זוג שנשואים לתושבי קבע.

אם אזרח ישראלי נשוי לבן זוג שאינו ישראלי, יכול האזרח הישראלי לבקש להסדיר את מעמדו של בן זוגו בהליך שאורכו ארבע שנים וחצי. במהלך ההליך מקבל בן הזוג רישיונות ישיבה, שמוארכים מעת לעת, ובסופו יכול להתאזרח בישראל. עם זאת, אם בן הזוג שאינו ישראלי אינו מבקש לרכוש בסוף ההליך אזרחות ישראלית (למשל, בשל החשש שאזרחותו האחרת תופקע אם ירכוש אזרחות חדשה), הוא רשאי לבקש לרכוש בסוף ההליך תושבות קבע. הנוהל של משרד הפנים בעניין זה מכיר במפורש בזכותו של בן הזוג לבחור בסיום ההליך בין אזרחות לבין תושבות קבע. כלומר, בן הזוג עובר הליך בן ארבע שנים וחצי, ובסופו הוא בוחר במעמד הקבוע שהוא מבקש לו.

אם הישראלי הוא תושב קבע שאינו אזרח והוא נשוי לבן זוג שאינו ישראלי, מעמדו של בן הזוג מוסדר בהליך שאורכו חמש שנים ושלושה חודשים. בן הזוג מקבל רישיונות ישיבה קצובים, ובסוף ההליך יכול לרכוש את מעמדו של בן זוגו הישראלי, כלומר יכול לרכוש תושבות קבע. מדובר באותו הליך שבין השנים 1996 ל-1999 הוחל גם על בני זוג הנשואים לאזרחים ישראלים.

הליך שלישי הוא ההליך לבני זוג ידועים בציבור. הליך זה ידע שינויים רבים במהלך השנים. מאז שנת 2004 ההליך אורך שבע שנים. במהלך ההליך מקבל בן הזוג רישיונות ישיבה זמניים, ובסופו – תושבות קבע.

שלושת ההליכים זהים זה לזה מבחינת הבדיקות שנערכות לפני מתן רישיון הישיבה הראשון, לפני חידוש רישיונות הישיבה הקצובים בזמן ולפני רכישת המעמד הקבוע (אזרחות או תושבות קבע): נבחנים כנות הקשר בין בני הזוג, מרכז החיים בישראל והעדר מניעה בטחונית או פלילית. הם שונים זה מזה בסוגי הרשיונות שניתנים בכל שלב ושלב, באורך ההליך ובמעמד שניתן בסיום ההליך.

לאחר סיום ההליך וקבלת המעמד הקבוע (אזרחות או תושבות) לא תלוי עוד בן הזוג שאינו ישראלי באזרח או בתושב הישראלי. יש לו מעמד קבוע משלו. גם אם ייפרד לימים מבן הזוג הישראלי, מעמדו לא ישלל ממנו. יתרה מזו, אם בן הזוג רכש תושבות קבע ולא אזרחות הוא יוכל ברבות הימים להגיש בקשה להתאזרח בישראל. אם במועד הגשת הבקשה יהיה נשוי לאזרח ישראלי – תינתן לו אזרחות ישראלית מתוך התחשבות בקשר. אם יגיש את הבקשה שעה שהוא אינו נשוי עוד לאזרח ישראלי – תוקנה לו אזרחות ישראלית על פי הוראות ההתאזרחות הרגילות שבחוק האזרחות. כך או אחרת, את הבקשה הוא יגיש כתושב קבע בעל מעמד עצמאי משלו, ומעמדו זה יישמר עד לאישור בקשתו להתאזרח, ואף אם הבקשה תידחה מטעם כלשהו.

לשם מה הרחבתי כל כך בעניינים אלה? בשנים האחרונות סיבכה חלוקת הסמכויות בין בג"ץ לבין בתי המשפט לעניינים מינהליים את הדברים. פרקליטות המדינה ומשרד הפנים, שלא פירסם כראוי את נהליו, ניצחו על התסבוכת.

הסמכות לדון בעניינים של אזרחות על פי חוק האזרחות נתונה לבג"ץ. משום כך, נפסק, הליכים שסופם באזרחות – נדונים בבג"ץ. לעומת זאת, הסמכות לדון בעניינים של תושבות לפי חוק הכניסה לישראל נתונה לבתי המשפט לעניינים מינהליים. משום כך, הליכים שסופם בתושבות קבע נדונים בבתי המשפט לעניינים מינהליים.

משמעות הדברים היא שההליך לבני זוג שנשואים לתושבי קבע וההליך לבני זוג ידועים בציבור נדונים בבתי המשפט לעניינים מינהליים. ההליך לבני זוג שנשואים לאזרחים ישראלים ומבקשים לרכוש אזרחות ישראלית – נדון בבג"ץ. ואולם, היכן ידון ההליך לבני זוג הנשואים לאזרחים ישראלים שמבקשים לרכוש תושבות קבע ולא אזרחות?

בג"ץ דחה עתירות שהגישו אזרחים ישראלים בדרישה להקנות לבני זוגם תושבות קבע בישראל, בקובעו שהסמכות לדון בכך נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, פסקה זה מכבר: אם בן זוג הנשוי לאזרח מבקש לרכוש תושבות קבע הסמכות היא לבית המשפט לעניינים מינהליים. כך פסקו גם השופטת יהודית צור והשופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים.

השופט עודד מודריק מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב מסכים לכך. עם זאת, בהחלטה קצרה שנתן אתמול טרף בין ההליך לבני זוג שנשואים לאזרחים לבין ההליך לבני זוג שנשואים לתושבים, וקבע תג מחיר גבוה לבני זוג שנשואים לאזרחים ישראלים, אשר מבקשים בכל זאת לרכוש תושבות קבע ולא אזרחות.

השופט מודריק, שדומה שאינו מכיר את נהלי משרד הפנים הרלוונטים (וכי כיצד יכיר?), קבע, שבן זוג הנשוי לאזרח ישראלי, ומבקש לרכוש תושבות קבע, יכול לעשות זאת, ועניינו ידון בבית המשפט לעניינים מינהליים. ואולם, אם יבקש בעתיד לרכוש אזרחות, יהא עליו להתחיל בהליך מראשיתו.

השופט מודריק ביסס את החלטתו על פסק דין של השופט יורם נועם מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים שניתן לפני מספר שנים. באותו עניין הניח השופט נועם, שדומה שאף הוא לא הכיר את נהלי משרד הפנים, שבני זוג שנשואים לאזרחים, ובחרו בהליך שסופו בתושבות קבע, בחרו למעשה בהליך של בני זוג שנשואים לתושבי קבע, ולא בהליך לבני זוג שנשואים לאזרחים ישראלים. העותר בהליך שבפני השופט נועם הבהיר לבית המשפט, משום מה, ש"מקובל עליו שאם יחליט בעתיד לבקש אזרחות ישראלית, יהא עליו להגיש בקשה נפרדת וחדשה בעניין זה מכוח חוק האזרחות, וכי מניין התקופות לפי 'ההסדר המדורג' יחל ממועד הגשת הבקשה החדשה."

בהחלטתו של השופט מודריק מאתמול נקבע, כי בפסק דינו של השופט נועם "מוסברות היטב האפשרויות המצויות בידי מבקש מעמד בישראל הנשוי לאזרחית ישראלית." השופט מודריק הורה בהחלטתו לעותר להודיע לבית המשפט בתצהיר – ככל שהוא מבקש שעניינו יידון בבית המשפט לעניינים מינהליים – כי לא זו בלבד שהוא מבקש תושבות קבע ולא אזרחות, אלא שאם יגיש בעתיד בקשה לאזרחות תהא זו בקשה חדשה, "שמניין מועדיה יתחיל מיום הגשתה."

לו עמדו בפני בית המשפט הנהלים הרלוונטים בעניין הליכי הסדרת מעמדם של בני זוג, המסתיימים במעמד של קבע שאינו מופקע באופן שרירותי, ייתכן שהיה מחליט באופן אחר.

ראשית, אין שום הצדקה להחיל על בן זוג שנשוי לאזרח, ומבקש לרכוש תושבות קבע ולא אזרחות בסוף ההליך, את ההליך להסדרת מעמדם של בני זוג של תושבי קבע. בן זוג שנשוי לאזרח ישראלי עובר, כאמור, הליך לבני זוג של אזרחים (הליך שאורכו ארבע שנים וחצי). הוא אינו עובר הליך לבני זוג שנשואים לתושבי קבע (הליך שאורכו חמש שנים ושלושה חודשים). בניגוד לבן זוג שנשוי לתושב קבע, שיכול לרכוש בסוף ההליך לכל היותר תושבות קבע, הרי שבן זוג שנשוי לאזרח - שעבר הליך לבן זוג של אזרח - זכאי להחליט האם הוא מבקש לרכוש בסוף ההליך אזרחות או תושבות קבע. הנוהל העוסק בכך קובע זאת, כאמור, במפורש (סעיף ז לנוהל), ואין צורך לפנות לנוהל להסדרת מעמדם של בני זוג שנשואים לתושבי קבע כדי לממש אפשרות לרכוש תושבות קבע.

שנית, אם בן הזוג שנשוי לאזרח בחר לרכוש בסוף ההליך תושבות קבע ולא אזרחות, אין פירוש הדבר שלא יוכל לרכוש בעתיד אזרחות, או שיצטרך להתחיל בהליך מראשיתו. הוא יהיה רשאי לימים, כשיהיה תושב קבע, לבקש להתאזרח בישראל. אם יגיש את הבקשה, כאמור, בעודו נשוי לאזרח ישראלי – בדיקת הבקשה תהיה מעמיקה פחות מבדיקת בקשה שיגיש בגפו (וזאת רק משום החובה, הקבועה בסעיף 7 לחוק האזרחות, להקל עם בני זוג של אזרחים ישראלים). ואולם, כך או אחרת, תושבות הקבע לא תישלל ממנו רק משום שהגיש בקשה להתאזרח, והוא לא ישוב לקבל רישיונות זמניים. משעה שהסתיים ההליך המדורג להסדרת המעמד מכוח הקשר הזוגי במעמד של קבע - הרי שבן הזוג שרכש מעמד אינו תלוי עוד בבן זוגו הישראלי. הוא הוכיח את שהיה עליו להוכיח, ומאותה עת יש לו מעמד עצמאי משלו. ההליך המדורג הגיע לסיומו.

נדמה, כאמור, שלו עמדו בפני השופט מודריק נהלי משרד הפנים החלטתו יכולה היתה להיות שונה. בימים האחרונים, בעקבות פסק דינה של השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שהורתה למשרד הפנים לפני כחודש לפרסם את נהליו, העלה משרד הפנים גרסה חדשה של הנהלים לאתר האינטרנט של המשרד. הפרסום כולל אסופה חלקית של נהלים, ובכל זאת יש בו להתחיל ולשפוך אור על דרך התנהלותו של משרד הפנים.

מעבר לכך, בראשית חודש מרץ תעבור הסמכות לדון בהליך להתאזרחותם של בני זוג שנשואים לאזרחים ישראלים מבג"ץ לבתי המשפט לעניינים מינהליים. יש לקוות, כי ריכוז הדיונים בכל ההליכים להסדרת מעמדם של בני זוג בבתי המשפט לעניינים מינהליים יצמצם את האפשרות של הפרקליטות ושל משרד הפנים לסבך, לבלבל ולהטעות את בתי המשפט.

ואולי להפך? ימים יגידו.

מבצע סוף העונה

הבוקר פרסם משרד הפנים מודעה בעניין הארכת המועד להגשת בקשות להסדרת מעמדם של ילדי מהגרי עבודה ובני משפחותיהם ("ילדי שוהים בלתי חוקיים").

למשך עשרה ימי עבודה בלבד, מיום 13.1.2008 ועד ליום 24.1.2008, מדי יום בין השעות 08:30 בבוקר ל-12:00 לפני הצהריים, תתקבלנה בלשכת משרד הפנים בתל אביב בקשות של מי שביום 18.6.2006 - יום החלטת הממשלה בעניין ההסדר - שהו בישראל תקופה שבין ארבע שנים ותשעה חודשים ועד לשש שנים, ועומדים ביתר תנאי החלטת הממשלה.

מדובר, למעשה, במי שלא היו זכאים על פי ההחלטה למעמד, משום שזו אמורה היתה לחול על ילדים ששהו בישראל שש שנים לפחות. בפועל הקנה משרד הפנים מעמד גם לילדים ששהו בישראל ביום קבלת ההחלטה לפחות ארבע שנים ותשעה חודשים, והגישו בקשות להסדרת מעמדם. כיוון שלא היתה כל דרך לדעת שמשרד הפנים יגמיש את הקריטריונים ויעתר גם לבקשות אלה, היו ילדים שלא הגישו בקשות להסדרת מעמדם, אף שבפועל יכולים היו להיענות בחיוב. מטרת הארכת המועד היא לאפשר למי שהיו זכאים למעמד בנסיבות אלה לו אך הגישו בקשות במועד - להגישן כעת.

משרד הפנים הודיע, שלא יקבל במסגרת הארכת המועד בקשות של מי שעמדו בתנאי ההסדר המקורי, ולא הגישו את בקשותיהם במועד, אלא, כאמור, רק בקשות של מי שעמדו בהקלה שהוחלה במסגרת ההסדר בפועל, ולא יכולים היו לדעת על כך (שוב: שהו בישראל ביום 18.6.2006 תקופה שבין ארבע שנים ותשעה חודשים ועד לשש שנים).

"לסה פסה" מעניק למשרד הפנים על כורחו משירותי הבלוג ומפרסם גם הוא חינם אין כסף את המודעה:

פאשיזם מהו?

הכנסת השבע-עשרה

הצעת חוק של חברי הכנסת

דוד רותם

אלכס מילר

אסתרינה טרטמן
ליה שמטוב
סטס מיסז'ניקוב
סופה לנדבר
רוברט אילטוב
ישראל חסון

פ/3046/17

הצעת חוק האזרחות (תיקון – הצהרת אמונים), התשס"ח-2007

הוספת סעיף 9א
1. בחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן – החוק העיקרי), אחרי סעיף 9 יבוא:
"הצהרת אמונים
9א. (א) תנאי לקבלת אזרחות לפי חוק זה יהא כי מקבל האזרחות הצהיר אמונים בנוסח שלהלן: "אני מתחייב להיות נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, לסמליה ולערכיה, ולשרת את המדינה, ככל שאדרש לכך, בשירות צבאי, כמשמעותו בחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 או בשירות חלופי, כפי שיקבע בחוק";
(ב) היה מקבל האזרחות קטין או מי שנולד בישראל, יצהיר את הצהרות האמונים טרם קבלת תעודת זהות, כאמור בסעיף 24 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965."

תיקון סעיף 11
2. בסעיף 11 לחוק העיקרי -
(1) אחרי סעיף קטן (ב), יבוא:
"(ב1) שר הפנים רשאי לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אשר לא קיים את חובתו לשרת בשירות צבאי או שירות חלופי, כמשמעותם בסעיף 9א".
(2) בסעיף קטן (ד) במקום "(ב) או (ג)" יבוא "(ב), (ב1) או (ג)".

דברי הסבר

הקשר בין האזרחות ונאמנות למדינה הוא קשר בלתי ניתן לניתוק.
בשנים האחרונות התגלה כי האזרחים במדינת ישראל החייבים לנאמנות אינם נאמנים למדינה, לסמליה ולערכיה, והם משתמטים משירות צבאי או שירות לאומי.

הצעת חוק זו באה לקשור באופן בלתי ניתן לניתוק בין הנאמנות למדינה, לסמליה ולערכיה לבין השירות הצבאי או הלאומי לבין האזרחות הישראלית.
מוצע כי לשם קבלת האזרחות הישראלית, יהיה המבקש מחויב להצהיר אמונים למדינה וכן יתחייב לשרת שירות צבאי או לאומי. שר הפנים יהיה רשאי לשלול אזרחותו של מי שמסרב לקיים התחייבותו לשרת שירות צבאי או לאומי.

---------------------------------
הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
כ"ד בחשון התשס"ח – 5.11.07

DNA

בעיצומה של מחלוקת שחוצה את הציבור בצרפת אישרו האסיפה הלאומית והסנאט את חוק ה-DNA. מעתה יוכלו פקידי ההגירה לדרוש ממהגרים המבקשים להתאחד עם קרוביהם הצרפתים הוכחה גנטית לקשר המשפחתי. אנשי הימין המצדדים בשינוי (וממילא בהטלת הגבלות על הגירה) גורסים, שמדובר בלא יותר מאימוץ נורמה המקובלת במדינות אירופאיות אחרות כדנמרק והולנד. המתנגדים מן השמאל טוענים, שעקרונות של זכויות אדם, ולא קשרים ביולוגיים, הם שצריכים לעמוד ביסוד ההחלטה מי יהגר לצרפת ומי ירכוש