הצגת רשומות עם תוויות אורחים בבלוג. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות אורחים בבלוג. הצג את כל הרשומות

יום רביעי 7 מאי 2008

אם יש תיקון חוקתי שאיננו חוקתי

מאת: דן יקיר, האגודה לזכויות האזרח בישראל

שר המשפטים פועל ללא לאות כדי לפגוע בזכויות האדם ולצמצם את סמכויות בג"ץ. ואם אפשר להשיג שתי מטרות אלה ביוזמה אחת – הרי זה משובח. היוזמה האחרונה מבית מדרשו היא
הצעת חוק לתיקון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפיה חוקים לגבי כניסה לישראל, תושבות או התאזרחות של לא ישראלים יהיו חסינים מפני ביקורת חוקתית.

התיקון פסול הן מבחינה מהותית בשל הפגיעה בזכויות האדם, והן מבחינה מוסדית בשל החתירה תחת עיקרון הפרדת הרשויות והתפיסה של ביקורת שיפוטית של חוקים. מטרת התיקון היא לקבוע נושא שלם, בו הכנסת תוכל לחוקק ככל העולה על רוחה תוך פגיעה בזכויות האדם. זאת מבלי שבית המשפט יוכל לבחון את חוקתיות החוק ולפסול אותו אם הוא פוגע בזכויות האדם ללא הצדקה. שר המשפטים הקפיא לעת עתה את יוזמתו לצמצם בחוק את דוקטרינת השפיטות, ולקבוע שבג"ץ יהיה מנוע מלעסוק בנושאי ביטחון ותקציב. יחד עם זאת הוא מנסה באמצעות תיקון זה ליצור חסינות לכל חוק, שעוסק בכניסה לישראל ובקבלת מעמד בישראל. אם יש תיקון חוקתי שאיננו חוקתי - זו הדוגמה לכך.

דברי ההסבר להצעת החוק לוקים בחוסר יושר אינטלקטואלי. נטען בהם, שההצעה באה לתת מעמד-על לחוק השבות ולחוק הכניסה לישראל ולשריין אותם מפני ביקורת שיפוטית. אלא שחוקים אלה נחקקו 40 שנים לפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכמו כל חקיקה שקדמה לחוק היסוד הם חסינים מפני ביטולם על ידי בית המשפט. זהו נימוק סרק המכסה על הכוונה המרכזית של התיקון לחוק - לשריין את
החוק הגזעני, ששולל באופן גורף מבני זוג פלסטינים של ישראלים את האפשרות לקבל מעמד בישראל. כפי שקבע רוב מכריע מבין שופטי בג"ץ, חוק זה פוגע בזכותם החוקתית של אזרחים ישראלים לחיות חיי משפחה בישראל עם בני זוגם והוא חוק מפלה. התיקון שיוזם השר פרידמן ישריין גם חוקים עתידיים, שעלולים לפגוע בקבוצות נוספות.

חומרה מיוחדת נודעת להצעה לאור העיתוי שלה. ההצעה באה לעולם באותו השבוע, בו התכנס הרכב של שבעה שופטי בג"ץ לדון בארבע עתירות נגד ההארכה של חוק האזרחות
והוציא צו על תנאי, המחייב את הממשלה ואת הכנסת לנמק מדוע לא יבוטל החוק. החוק "הזמני" משנת 2003 הוארך שוב ושוב מאז שבג"ץ דחה עתירות קודמות נגדו לפני שנתיים. 6 מ-11 שופטי ההרכב קבעו אז, שהחוק אינו חוקתי בהיותו פוגע בזכות לחיי משפחה ובזכות לשוויון. רק כיוון שאחד משופטים אלה סבר, שיש לתת אורכה לכנסת לתקן את החוק, נדחו העתירות. ככל הנראה גם שר המשפטים מבין, כי פסק הדין הקודם של בג"ץ, שהתקבל על חודו של קול, עומד על כרעי תרנגולת. מטרתו של התיקון המוצע היא להתערב בהליך תלוי ועומד, ולמנוע מבג"ץ להכריע בסוגיה.

אכן למדינת ישראל כמו לכל מדינה סמכות רחבה לקבוע מי ייכנס לתחומה ומי יקבל בה מעמד. ראוי שהכנסת תחוקק חוק הגירה מקיף, ושמדיניות ההגירה של מדינת ישראל לא תיקבע
בנהלי סתר של פקידי משרד הפנים. אבל גם חוק בנושא זה אסור שיחרוג מערכי היסוד החוקתיים שלנו, ולא ראוי להקנות לו חסינות מפני ביקורת חוקתית. אם התיקון יתקבל תוכל הכנסת לקבוע בחוק, שבן זוג זר של ישראלי, השוהה בישראל שלא כדין, חייב לצאת לחו"ל כתנאי לבחינת מעמדו (נוהל של משרד הפנים, שנפסל בבג"ץ). הכנסת אף תוכל לקבוע בחוק, כי בן זוג זר בן אותו המין לא יהיה זכאי למעמד כלשהו בישראל.

שר המשפטים פועל כבעל בית מטבחיים לשחיטת זכויות האדם. הוא מניף מאכלת מעל המשטר החוקתי ומעל בית המשפט העליון, ובלהיטותו כי רבה הוא אינו חס לא על זכויות האדם ולא על בני האדם.

יום שישי 28 מרץ 2008

קרבינו

מאת: סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים

קרבינו, ילד טוב דרום סודן, איבד את הוריו לפני שנים. כיום הוא בן 19 וחצי.

בחודש מרץ 2006, כשהיה בן 17, הגיע לישראל לבקש בה מקלט. הוא נכלא באגף האוהלים ב"קציעות" יחד עם מבקשי מקלט אחרים מסודן. לאחר מספר חודשים עבר לאגף אסירי העבודה, שם עבד ימים ארוכים בניקיון עם אסירים פליליים. בתמורה זכה למגורים אנושיים, למזון משופר, לגישה לטלפון ציבורי ולקנטינה, בה יכול היה לבזבז את 80 השקלים שהרוויח מדי חודש עבור עבודתו.

בחודש נובמבר 2006 שוחרר לחלופת מעצר במושב עין יהב שבערבה. במשך 12 שעות מדי יום ליקט עגבניות שרי. כעבור חצי שנה, כשתמה עונת העגבניות, ביקשנו לאפשר לו לעבוד במלונות באילת כחלופת מעצר. לאחר קבלת האישור עבר קרבינו לאילת ועבד במלון במשך חצי שנה נוספת. כשנה עבד קרבינו כשהוא כבול – תחילה למושב עין יהב ולחקלאי שהעסיקו, ולאחר מכן לאילת ולמלון – מנוע מלעזוב את מקום מגוריו או להחליף את עבודתו ללא אישור.

בחודש ינואר 2008 קיבל קרבינו מסמך הגנה מטעם נציבות הפליטים של האו"ם. הוא עבר לתל-אביב, ופתח פאב ברחוב נוה שאנן. בכל פעם ששוטרי משטרת ההגירה הגיעו לפאב שלו, וצעקו: "מי כאן בלבית?", התכווץ קרבינו, לפני שהודה שהוא "בלבית". בכל ביקור שכזה חזר על עצמו הטקס: השוטרים דרשו לראות תעודת זהות, קרבינו הציג את מסמך ההגנה מטעם האו"ם, השוטרים צחקו ועזבו את המקום. קרבינו נשם לרווחה.

ביום 19.03.08 פגש קרבינו פעם נוספת את שוטרי משטרת ההגירה. הפעם לקחו אותו איתם לתחנה בחולון, ודרשו שיחתום על התחייבות שלא יתגורר ולא יעבוד באיזור המרכז.
נתנו בידיו מפה מסומנת היטב, והבהירו: "רק צפונה לחדרה או דרומה לגדרה". "אבל יש לי עסק בתל-אביב!", הסביר קרבינו. "תחתום, או שתחזור לכלא!", איימו השוטרים, ואף שקרבינו החליט, לאחר שנועץ בנו, לחתום, על מנת להילחם בכך לאחר מכן, עצרו אותו השוטרים, והוא נשלח ל"מעשיהו".

למחרת היום פגש קרבינו בכלא את דיין בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, אלעד אזר. הדיין אזר הורה לשחררו מיד:

"אני סבור כי נעשה עוול למוחזק שכן לא היה כל בסיס אמיתי לעצור אותו ולשים אותו במשמורת בנסיבות המתוארות לעיל. המוחזק שהה תקופה ארוכה בחלופת מעצר שנקבעה לו. לאחר למעלה משנה, כאשר ברור כי אין כל אפשרות להרחיק את המוחזק או להעבירו למדינה שלישית זכאי המוחזק שלא להיות כבול למעסיק מסוים או למקום מגורים מסוים ואין להתנות את שחרורו בהתחייבות שלא ישוב להתגורר בתל-אביב. אשר על כן הנני מורה על שחרור המוחזק לאלתר ובלא תנאי".

כך היה קרבינו לדרום סודני החופשי הראשון – משוחרר ללא תנאים.

יום חמישי 27 מרץ 2008

השופטת והעובדת הזרה

מאת: יובל לבנת, חבר הועד המנהל של קו לעובד

לאחרונה פורסם הדו"ח השנתי של נציבת תלונות הציבור על שופטים. בפרק שעסק ב"תלונות שעניינן התנהגות שופט מחוץ לכס המשפט" נכלל תיאור של תלונה יוצאת דופן, אשר סווגה על ידי הנציבה כתלונה מוצדקת. התלונה הוגשה על ידי היועץ המשפטי של המשטרה, והרקע לה היה מעצר של עובדת זרה על ידי משטרת ההגירה, חרף העובדה שהיה בידי העובדת צו שיפוטי, אשר אסר על מעצרה. השופטת הנילונה, אשר הכירה את העובדת באופן אישי, לא היתה זו שהוציאה את הצו, אך היא ידעה על קיומו. משנודע לה על הכוונה לעצור את העובדת, ניהלה – כך עולה מהדו"ח – שיחה טלפונית "קצרה, בלתי-שגרתית ורוויית מתח" עם השוטרים, וטענה בפניהם כי הם מפירים צו של בית-משפט. בהחלטתה קבעה הנציבה, כי "ראוי היה שהשוטרים יקבלו את דבריה של השופטת כמספיקים ויפעלו על-פי הצו שהוצג להם. יחד עם זאת, דווקא משום תגובה אפשרית כזו רצוי ששופט לא יהיה מעורב בשיחה טלפונית מסוג זה, על מנת שלא להיגרר לתגובה כעוסה ולהתבטאויות קשות כלפי רשויות החוק."

לשונה של הנציבה סטרילית ותמציתית, ואפילו שמה של השופטת הנילונה אינו מוזכר. ואולם, מדיווחים קודמים בתקשורת ידוע היטב מיהן הנפשות הפועלות. המדובר בנשיאת בית-המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, אשר התערבה לטובת זנן אמון, עובדת פיליפינית שסעדה את הוריה הקשישים של ארד במשך שש-עשרה שנה, עד למותם. זמן מה לאחר מות מעסיקיה, הגישה אמון עתירה באמצעות האגודה לזכויות האזרח, וביקשה לקבל תושבות בישראל נוכח תקופת שהייתה הארוכה בארץ. במסגרת ההליך המשפטי שפתחה בו, היה בידיה צו של בית-המשפט, שאסר על מעצרה עד לסיום בירור העתירה. משבאו שוטרי משטרת ההגירה לביתה של אמון בשעת בוקר מוקדמת, וביקשו לעצרה חרף הצו שהציגה בפניהם, התקשרה אמון לשופטת ארד, עימה המשיכה לשמור על קשר גם לאחר פטירת ההורים-המעסיקים, וביקשה את עזרתה. או אז התנהלת השיחה מושא התלונה.

יש להצטער על החלטת הנציבה. נראה כי הדימוי המקובל של השופט כמי שנמצא בריחוק מסויים מן הציבור, כאדם שאינו "יורד אל הזירה" אלא בוחן את האירועים לאחר התרחשותם, וככזה שאינו יוזם התרחשויות, אלא שופט אותן לאור פנייה של אחרים להכרעתו, השתלט על התודעה הציבורית באופן כה מרכזי, עד כי הפך בעיני הנציבה להיות חשוב יותר מן העובדה שהשופט אמור, בראש ובראשונה, לייצג את החוק והצדק. קביעתה של הנציבה כי אל לו לשופט "להיגרר לתגובה כעוסה ולהתבטאויות קשות כלפי רשויות החוק" הינה אמירה אומללה במיוחד. במקרה דנן היתה השופטת עדה למקרה בו שוטר ניסה לעצור אישה בניגוד לצו שיפוטי. האם היה עליה לקבל פעולה זו בשוויון נפש? הרי זהו אבסורד! דווקא כשופטת, חובה היה עליה להתערב בשעת אמת, ולמנוע את מעצר השווא. אבוי לנו אם שופט הנתקל בהפרת דין כה חמורה, לא יתבטא באופן תקיף כנגד רשות אכיפת החוק, אשר מבזה את החוק ועוצרת אדם בניגוד לדין.

כמי שייצג מהגרי עבודה רבים, נתקלתי לא פעם בתופעה של מעצר עובדים אשר בידיהם צווים האוסרים על מעצרם. אכן, הדרישה לעמוד במכסות הגירוש מעבירה לעיתים את שוטרי משטרת ההגירה על דעתם, והם אינם בוחלים בניסיונות לגרש עובדים בניגוד לדין. על כן, אין לי אלא לשבח את התנהלותה של שופטת ארד. המקרה הנ"ל, בו המשטרה עצרה עובדת שלא כדין, ואילו השופטת שהגנה עליה היא זו הננזפת בסופו של דבר, מלמד על ליקוי מאורות דווקא במשרדה של נציבת הקבילות.

יום רביעי 13 פברואר 2008

לא ביצעה את המוטל עליה

מאת: ענת קדרון, קו לעובד

ר', מהגרת עבודה מנפאל, באה לישראל בחודש אפריל 2007 כדי לעבוד בתחום הסיעוד. כפי שקורה במקרים רבים, סוכני כוח האדם שהביאו אותה לישראל לא דאגו לשלוח אותה לעבוד אצל המעסיק עבורו באה. בהעדר מעסיק היא הפכה שוהה שלא כדין. היא נעצרה, ושוחררה על-ידי בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין על מנת שתסדיר את עבודתה בישראל.

ר' מצאה מעסיקה, ופנתה ללשכת משרד הפנים ברמת-גן כדי להסדיר את רישיון עבודתה. על פי נהלי משרד הפנים, אין להקשות על עובדי סיעוד, הנמצאים בישראל פחות משנה, ויש להנפיק להם רישיונות עבודה, אף אם שהו זמן מה באופן "בלתי חוקי".

למרות זאת, בלשכת משרד הפנים ברמת-גן סירבו להנפיק לר' רישיון עבודה. בהמשך הודיעה הלשכה לבתה של המעסיקה כי לר' יינתן רישיון עבודה רק אם תחתום על התחייבות, "שאם לא תסתדר עם מעסיקה זו, מכל סיבה שהיא, יהיה עליה לצאת מן הארץ". בשל התנהלות הלשכה והעיכוב בהסדרת הרישיון – ר' פוטרה.

ר' מצאה מעסיקה אחרת, ופנתה שוב ללשכה ברמת-גן בבקשה להסדיר את רישיונה. סגן מנהל הלשכה, דוד עצמון, הודיע לר' שבקשתה סורבה, משום ש"לא התייצבת אצל המעסיק המזמין, דבר חמור מאד מבחינתנו"(!), ומשום ש"תוך פחות משנה מדובר במעסיק שלישי". למי אכפת שנהלי משרד הפנים מורים להקנות רישיון עבודה. אז מה, אם היתה זו לשכת משרד הפנים ברמת-גן בעצמה, שגרמה לפיטוריה של ר', ולצורך למצוא מעסיקה חדשה.

ר' פנתה ל"
קו לעובד", ובסיועו התלוננה נגד סוכני כוח האדם – עבריינים מוכרים למשטרה, שהותירו אותה ללא מעסיק. ר' שבה ופנתה ללשכה ברמת-גן, ובידה מכתב, המבהיר כי היא עדה מרכזית בחקירה פלילית המתנהלת נגד סוכני כוח האדם. עוד הובהר במכתב, שיש לתת לה רישיון עבודה בלי להתנות זאת בתנאים, וודאי שאין להתנות זאת בחתימה על התחייבות כלשהי. בלשכה ברמת-גן סירבו שוב לבקשתה ללא נימוק.

ר' ערערה על ההחלטה בסיוע "קו לעובד". לפני כשבועיים התקבלה תשובתו של סגן מנהל הלשכה, דוד עצמון, ולפיה בקשתה של ר' תאושר "לפנים משורת הדין", ובתנאי שתצהיר בכתב, "כי ידוע לה שבמידה ולא תסתדר עם מעסיקה זו, עליה לעזוב את הארץ". עצמון הדגיש, שר' לא עמדה מספר פעמים במהלך השנה בתנאי הרישיון שניתן לה, "ולא ביצעה את המוטל עליה על-פי האזהרות וההסברים שניתנו לה".

רק משום החשש, כי ר' תפוטר שוב אם לא תקבל רישיון, נאלצה ר' לחתום על כורחה ותחת מחאה על הצהרה, לפיה היא מודעת לדרישה, כי מעסיקתה זו תהיה מעסיקתה האחרונה בישראל. רק לאחר שחתמה הונפק לה רישיון העבודה.

כידוע, לפני כשנתיים פסק בג"ץ, כי "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם פסול על רקע פגיעתו האנושה בזכויות היסוד של מהגרי העבודה. "עבדות מודרנית" כינה בית המשפט את ההסדר, והוסיף: "כיצד זה שבעלי-סמכות בארצנו כך רואים לנהוג בנשים ובגברים שכל רצונם אינו אלא להביא פת-לחם למשפחתם... מה היה לנו שכך נוהגים אנו בעובדים הזרים..." בג"ץ הורה למדינה לגבש הסדר העסקה חדש, שאינו מפקיע את רישיון העבודה של מהגרי העבודה ואינו טומן בחובו שום סנקציה בשל סיום של יחסי העבודה.

הרשויות מתעלמות מפסק הדין עד היום. "הסדר הכבילה" שריר וקיים. ואולם, אפילו במסגרת "הסדר הכבילה" רשאי מהגר עבודה להחליף את מעסיקיו. דוד עצמון, סגן מנהל הלשכה ברמת-גן החליט להגדיל ולעשות – להחמיר, על דעת עצמו, הוראות נוהל שנפסק שהוא פסול, תוך התעלמות בוטה מנסיבות המקרה. עצמון סבור שהוא מוסמך להעניש את ר' בגין התנהגותה "החמורה". גם כשהתרצה לנהוג על פי הנהלים הפסולים, "עשה טובה" לר' ואישר מתן רישיון בתנאים בלתי חוקיים, פרי מוחו הקודח.

הדברים הובאו לידיעתם של גורמים בכירים במשרד הפנים, לרבות היועץ המשפטי למשרד, אך איש מהם לא ראה לנכון להתערב. אין זו הפעם הראשונה בה מגלה לשכת משרד הפנים ברמת-גן נמרצות יתר בגירוש מהגרי עבודה, ופועלת בניגוד מפורש לנהלים. היא עושה זאת ב"שיטת מצליח".
למזלה של ר', הפעם זה לא הצליח.

יום חמישי 7 פברואר 2008

קריאה לפעולה: מצב חירום במרפאה הפתוחה למהגרים ולחסרי מעמד

מאת: נועה קאופמן, רופאים לזכויות אדם

בשבועות האחרונים גבר בצורה ניכרת העומס על המרפאה הפתוחה של
רופאים לזכויות אדם בדרום ת"א, וזאת בעקבות מספרם הגדול של פליטים ומבקשי מקלט אשר הגיעו לישראל או שוחררו לאחרונה מבתי הכלא אל הרחוב – ללא פתרון וללא לקיחת אחריות על ידי מדינת ישראל.

פליטים ומבקשי המקלט החיים בישראל אינם זכאים לשירותי בריאות ציבוריים – לא מבוגרים וגם לא ילדים – ונסמכים כמעט לחלוטין על השירותים הרפואיים שמספקת עמותת רופאים לזכויות אדם.

התפלגות הביקורים במרפאה בשנת 2007 מדגימה היטב את העלייה בחלקם של מבקשי המקלט והקטינים בקרב מטופלי המרפאה. במספרים מוחלטים מדובר על עלייה מ-121 מבקשי מקלט מטופלים בינואר 2007 ל-437 מטופלים בנובמבר 2007 – עלייה של 261%. חלקם היחסי של מבקשי המקלט והקטינים בקרב מטופלי המרפאה עלה מ-28% בחודש ינואר ל-69% בחודש נובמבר. מאז תחילת חודש ינואר 2008, מגיעים כ-100 מטופלים מדי ערב למרפאה, רובם המכריע פליטים ומבקשי מקלט. עקב העומס הרב והמשאבים המצומצמים איננו מסוגלים לספק שירותי בריאות לכולם.

בחודשים הראשונים לשהייה בישראל אוכלוסיית הפליטים ומבקשי המקלט היא לרוב חלשה יותר מאוכלוסיות מהגרים אחרות ומתקשה לממן גם תרופות וטיפולים שעלותם נמוכה ואשר אין באפשרותינו לספק במרפאה (בדיקות מעבדה, צילומים וכו').

עמותת רופאים לזכויות אדם פועלת מול משרד הבריאות בדרישה למצוא פתרון רשמי הולם לצרכי הבריאות של פליטים ומבקשי מקלט.

בשל העומס הרב, בשל מצבם הקשה של פליטים, החיים במקלטים ארעיים וברחוב, ובשל מתכונת החירום בה פועלת המרפאה הפתוחה, אנו קוראים לציבור אנשי הרפואה במדינת ישראל לפעול במספר מישורים על מנת להקל על מצוקתם של הפליטים ומבקשי המקלט:

* פתחו את מרפאותיכם עבור פליטים ומבקשי מקלט כאקט של סולידריות עם אוכלוסיית הפליטים וכאקט של מחאה אל מול אטימות משרד הבריאות בנושא והתנערותו מאחריות (הודיעו לנו על פתיחת המרפאה ואנו נתאם הגעתם של הפליטים ומבקשי המקלט. גם קבלה של מספר חולים בודדים ביום תועיל).

* צאו לבדוק פליטים ומבקשי מקלט במקלטים ובמרכזים בהם הם שוהים, וזאת על מנת להוריד את הלחץ על המרפאה הפתוחה (פנו אלינו ואנו נתאם הגעתכם למקלטים).

* פנו בקריאה אישית אל מקבלי ההחלטות במשרד הבריאות בדרישה שיפעלו למציאת פתרון עבור צרכי הבריאות של פליטים ומבקשי מקלט.

* הרימו תרומה למען המרפאה הפתוחה, על מנת שנוכל לאפשר טיפול רפואי הולם למבקשי המקלט המגיעים אלינו. ניתן לתרום באמצעות המחאה לפקודת: רופאים לזכויות אדם, למוטב בלבד, ובמשלוח דואר רגיל לרופאים לזכויות אדם, רח' גולומב 52 ת"א 66171. קבלה תישלח לתורם. למוסד אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה.

* אנו זקוקים בדחיפות לתרופות ולציוד רפואי. אם יש ברשותכם מוצרים שאתם יכולים לתרום, אנא צרו איתנו קשר.

להתנדבות במרפאה או מחוצה לה אנא צרו קשר עם אימאן (
iman@phr.org.il או בטלפונים: 03-6390104; 054-6995399).

לתרומת תרופות וציוד נא לפנות לנועה (
noa@phr.org.il או בטלפונים: 03-6873027; 054-6995299).

שבת 26 ינואר 2008

כשאני אהיה נשיא ארה"ב

מאת: סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים

ביום רביעי האחרון, לאחר למעלה מחמישה חודשי מעצר, שוחרר מכלא "מעשיהו" מנהיג הקהילה הליברית בישראל, איובה. יחד עמו שוחררו מכלא "מעשיהו" עוד חמישה פליטים ליברים שהיו עצורים אף הם במשך חודשים ארוכים. תשעה פליטים ליברים נוספים עדיין כלואים בבתי הכלא "מעשיהו" ו"קציעות" ועל פי השמועות, אף הם אמורים להשתחרר בימים הקרובים. הליברים ששוחררו נדרשים להתייצב במשטרת ההגירה אחת לשבוע, ולעזוב את הארץ בכוחות עצמם בתוך חצי שנה.

בישראל שוהים כיום 86 פליטים אזרחי ליבריה, ביניהם 16 ילדים שנולדו בישראל. הפליטים עזבו את ליבריה בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה בשנת 1989. בסוף שנת 2005 התקיימו בחירות בליבריה. אף שטרם הובהר האם המצב בליבריה בטוח, והאם המשטר החדש יציב דיו ויכול לשמור על זכויות אדם, קבעה נציבות הפליטים של האו"ם בחודש אפריל 2006, כי ליברים שקיבלו הגנה קבוצתית זמנית במדינות רבות בעולם יכולים לשוב לארצם.

ליבריה אינה יציבה ואינה בטוחה עבור הפליטים. על פי יוניס"ף, ליבריה היא כיום המדינה החמישית בעולם בשיעור תמותת ילדים עד גיל חמש: למעלה מ- 15% מהתינוקות אינם מגיעים כלל לגיל שנה ולמעלה מ-40% מהילדים מתחת לגיל 5 סובלים מתת תזונה בדרגה חריפה. מעדויות המגיעות מליבריה, וכן ממדינות אפריקאיות אחרות שסבלו משנים של עימותים אלימים, עולה שאף שנפסקה הלחימה, אנשים רבים מחזיקים כלי נשק בבתים ומי שחוזר מאחת ממדינות המערב, ואולי מעט מזומנים בכיסו, חייו בסכנה של ממש. גורמים בינלאומיים מסכימים שהמצב בליבריה אינו יציב ושזרם הפליטים השב אליה, אינו תורם ליציבות. משום כך, למרות שהגנת האו"ם הסתיימה באופן רשמי, ארה"ב השכילה לאפשר לפליטים הליברים להמשיך ולשהות בתחומה עד לחודש אוקטובר 2008, בתקווה שהמצב בליבריה יתייצב עד אז.

ישראל, לעומת זאת, מיהרה לאמץ את קביעת האו"ם. לאחר הודעת האו"ם מסר משרד הפנים לפליטים הליברים, כי ההגנה הקבוצתית הזמנית תפוג בסוף חודש מרץ 2007, ולאחר מכן עליהם לעזוב את ישראל.

פעילי זכויות אדם ואישי ציבור, ובהם : ח"כ אופיר פינס-פז (שר הפנים לשעבר), ח"כ דב חנין, ח"כ גלעד ארדן וח"כ רן כהן, התגייסו לסייע לפליטים הליברים לעכב את גירושם. ועדת הפנים ואיכות הסביבה בראשות חה"כ פינס-פז קיימה ישיבה בנושא בחודש מרץ 2007 וועדת העובדים הזרים בראשות חה"כ כהן קיימה ישיבה נוספת בחודש יוני 2007. שתי הוועדות סיכמו את הישיבות בקובען, שאין לגרש בשלב זה את הפליטים הליברים מישראל, ובקריאה למשרד הפנים להאריך את תקופת ההגנה. ארגוני זכויות אדם פנו למשרד הפנים בקריאה דומה.

משרד הפנים לא השיב לפניות חברי הכנסת והארגונים. ההתייחסות הראשונה נתקבלה במסגרת ראיון טלפוני שערכה נטע אחיטוב מעיתון "העיר" עם מנהל מינהל האוכלוסין, יעקב גנות, אשר התפרסם בחודש ספטמבר 2007. "נשיא ארצות הברית האריך להם (לליברים) את השהות באופן אישי ב-18 חודשים", סיפרה אחיטוב לגנות. "כשאני אהיה נשיא ארצות הברית," השיב גנות, "אני אשנה את ההחלטה. את חייבת להבין, האו"ם קבע שהם צריכים לחזור לארצם." אחיטוב הקשתה: "כשנוח למשרד הפנים הוא חוסה תחת החלטות האו"ם ובפעמים אחרות אינו?" גנות השיב: "האו"ם קבע שאין שום סיבה להשאיר אותם. נקודה." "ומה באשר להארכת השהייה שלהם כאן לחצי שנה נוספת?", שאלה. "התשובה היא שלילית לגבי עוד חצי שנה", חרץ גנות.

בחודש נובמבר 2007 השתתפנו בפגישה עם גנות. סיפרנו לו על ניסיונותינו הכושלים לאתר מדינה אפריקאית שלישית שתסכים לקלוט את הליברים, ועל כך שהם מוכנים לנסוע לכל מקום שיסכים לקבלם. גנות הבהיר לנו, שאין כל סיכוי שתינתן לפליטים אורכה במהלכה ינסו למצוא מדינה אחרת שתקלוט אותם.

משטרת ההגירה המשיכה לצוד פליטים ליברים, ואלו הצטרפו לחבריהם בכלא "מעשיהו", אשר מסרבים לחזור לארצם בטרם יתייצב המצב. עד שלפתע, באמצע השבוע האחרון, חודשים לאחר שנראה היה שהמאבק למען הפליטים הליברים נחל כישלון, שוחררו הפליטים מהכלא בתנאים דומים לאלו שביקשנו עבורם.

150 ימי מעצרו של מנהיג הקהילה, איובה, עלו למשלם המיסים הישראלי 30,000 ₪. עלות מעצרם של 15 הפליטים הליברים שהוחזקו בכלא הסתכמה עד כה, בהערכה זהירה, ב-225,000 ₪. יש להניח שמישהו בקרב מקבלי ההחלטות טרח אף הוא לערוך את החישוב, והסיק שהליברים המתאספים בבתי הכלא מתבצרים כולם בעמדתם, שלא ישובו לליבריה במצבה הנוכחי אף ששחרורם אינו נראה באופק. מדוע נדרשו חמישה עשר עצורים וחמישה חודשי מעצר כדי להגיע למסקנה זו?

יום חמישי 24 ינואר 2008

שיקום

מאת: עידן חלילי, מוקד סיוע לעובדים זרים
בראשית החודש קיבל השופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים החלטה מקוממת בעניין בקשתה של אישה, שנפלה קורבן לסחר בבני אדם, לקבל מעמד ארעי בישראל לצורך שיקום.
פסק הדין מעורר שאלות מדאיגות באשר ליכולתם של שופטים נעדרי ידע על אודות קורבנות סחר ועבירה ועל אודות מצבם הנפשי להכריע בעניינים אלה.

העותרת, אזרחית אוזבקיסטן, הובאה לישראל כקורבן סחר למטרות זנות בשנת 2002, תוך שהיא מוברחת דרך גבול מצרים. קורבנות סחר רבות שהוברחו דרך הגבול תיארו את "המסע" כרצוף בהפרות זכויות אדם, לרבות אונס, התקפות ירי והיעדר מזון ושתייה.

בישראל הועסקה העותרת בזנות כפויה עד שנעצרה בשנת 2004 וגורשה בשל שהייתה בארץ ללא היתר. כפי שקורה במקרים רבים, בהם קורבן סחר מגורשת ללא שיקום, מצאה עצמה העותרת קורבן לסחר חוזר – מוברחת בשנית לישראל דרך הגבול עם מצרים, ומועסקת בזנות כפויה פעם נוספת.

העותרת ברחה מהמקום בו הועסקה והתלוננה נגד מי שסחרו וסרסרו בה. היא שיתפה פעולה עם רשויות המדינה, והעידה נגדם בבית המשפט, חרף החוויה הקשה שכרוכה בעדות מסוג זה.

לכל אורך אותה תקופה לא קיבלה העותרת כל סיוע שיקומי. היא פנתה למשרד הפנים במהלך אותה תקופה ולאחריה בבקשות שונות להסדרת מעמדה בישראל באופן ארעי. ההמתנה לתשובות משרד הפנים נמשכה חודשים ארוכים.

העותרת הביעה רצונה להשתקם ולהיחלץ מחיי הזנות, ואולם, שלא במפתיע, במהלך התקופה מאז ברחה, חזרה לזנות, והתגוררה בביתה של אישה ישראלית שאף היא מצויה בזנות. אדם שאינו מודע להשלכותיה הנפשיות של הזנות, שלא נחשף מעולם לבחינת השפעותיהן של טראומות על ההתנהגות האנושית, עשוי לפרש את התנהגותה של העותרת כרצון לעסוק בזנות.

לא אחת נשמעים בציבור קולות תמהים ביחס לתופעות של סחר חוזר וחזרה לעולם הזנות. אנשים חסרי ידע רלוונטי סוברים, כי טראומה קשה, מציאות רצופת השפלות, סטיגמות, היעדר שליטה בסיסית בחיים ושאר חוויות שמזמנת הזנות לעוסקות ולעוסקים בה, מובילים להתנהגות ברורה אחת – ליציאה מן הזנות. תמיד ימצא האדם שיטען, בלב תמים, כי "אם היה לה כל כך רע, היא הייתה עושה הכל כדי לברוח, ובטח שלא הייתה חוזרת פעם נוספת."

המציאות היא, כמובן, אחרת לגמרי. אפשר להשוות זאת לתופעת האלימות במשפחה, אשר דפוסיה מפורסמים למדי: אלימות הגוררת אחריה שלל התנצלויות, הרעפת אהבה, פרחים ומחוות מצדו של בן הזוג האלים. אחרי הסליחה, המעגל חוזר לנקודת ההתחלה: אלימות נפשית הולכת וגוברת ואלימות פיזית נוספת. לא מעט נשים חיות בתוך המעגל הזה ואינן ממהרות לעזוב. אין ספק כי הסיבה להישארותן אינה רצון לחיות בתוך ההתעללות, ואין ספק כי על מנת שאישה תוכל להיחלץ ממעגל אלימות זה, היא תזדקק למסגרת תומכת, אותה תוכל לקבל באחד המקלטים הפזורים ברחבי הארץ לצורך זה. בדיוק כפי שברור לנו, שאישה שחזרה לבן זוגה המתעלל זקוקה לשיקום, כך החזרה למעגל הזנות והסחר צריכה להוות הוכחה לנחיצותו של השיקום. הטענה כי החזרה לזנות מוכיחה רצון להיות בה שגויה מבסיסה.

בניגוד לכל ציפיותינו ההוליוודיות נדיר למצוא נשים שבורחות מסרסוריהן וחוזרות אל העולם "הנורמטיבי" ולזרועותיו של ריצ'ארד גיר כשיונים מתעופפות ברקע. נשים נשארות בזנות או חוזרות אליה לא "למרות" הטראומה שהיא מזמנת, אלא דווקא בגללה.

אישה שגורשה מישראל, ונותקה באופן פיזי מסרסור ספציפי, אינה מנותקת מהחוויה שהיא "זונה" ומתחושת היעדר הערך העצמי. החברה אינה ממהרת להסיר מעליה את הסטיגמה, ואלטרנטיבות לפרנסה שפויה אינן נוטות לצמוח יש מאין.

על מנת לשרוד בזנות אישה צריכה לסגל לעצמה מנגנוני הגנה נוקשים למדי, ובראשם התנתקות רגשית מוחלטת (על מנת לא לחוות את ההשפלה, את הכאבים, את המפגש עם ערב רב של לקוחות, על שלל ריחותיהם, מראותיהם ודרישותיהם), לעתים תוך שימוש בסמים או באלכוהול, המגבירים את חווית התלות.

אנשים, המנסים לשרוד בתוך מציאות טראומתית, לעתים ישמעו כאנשים שטחיים, בלתי אמינים, כאלה שאינם מתעניינים בדבר מעבר לענייני היום-יום החומריים. ההסבר העיקרי לכך הינו שכל חיבור לעולם הרגשי, הגדוש בכאב, נעשה כמעט בלתי אפשרי. המחיר הוא ניתוק גם מחוויות רגשיות חיוביות, משמחה, מהתרגשות ומתקווה, ולא רק מהכאב. על כן, היציאה מהזנות נעשית קשה פי כמה. גם אישה שנכנסה לתהליך שיקום עלולה לחוות לא מעט מפלות במהלכו.

פסק דינו של השופט סובל מעלה, כי הוא אינו בקי בכל אלה. השופט סובל נאחז בעמדת משרד הפנים, המשווה לבקשתה של העותרת חוסר כנות, בשל חזרתה לזנות והיותה קורבן לסחר חוזר, בשל העובדה שהתגוררה משך תקופה ארוכה בביתה של אישה אחרת שעסקה בזנות בעצמה, וכולי. בפסק דינו הציג את התנהגותה של העותרת, האופיינית כל-כך לסובלים מחוויה טראומתית, כעילה לשלילת בקשתה לשיקום: "העותרת לא רק המשיכה לעסוק בליווי או בעיסוי, אלא העלימה עובדה זאת פעם אחר פעם בבקשות שהגישה לרשויות..."

השופט סובל הסביר, כי כיוון שהעותרת שהתה תקופת זמן לא מבוטלת בישראל אחרי מתן עדותה, היא יכולה הייתה להשתכר די הצורך כדי להתחיל חיים חדשים, אף שעשתה זאת באופן בלתי חוקי, ומטרת השיקום הכלכלית הושגה. משום כך, לשיטתו, אין להקנות לעותרת רישיון ישיבה בישראל לצורך שיקום.

השיקום אינו מתמצה בשיקום כלכלי. שנת השיקום אמורה לאפשר, לכל הפחות, חוויה שונה ועצמאית של השתכרות ושליטה בחיים בזכות עצמך ובזכות עבודתך, שלא באמצעות התלות שבזנות.

השיקום אינו שיקום, כאשר לכל הקשיים הכרוכים במעגל הזנות ובניסיונות לצאת ממנו, נוספים אי הודאות והאיום בגירוש, הנובעים מתקופות ההמתנה הארוכות לתשובות משרד הפנים. משום כך, קביעתו של השופט סובל, כי תקופות ההמתנה להחלטה בעניינה של העותרת אפשרו לה לקיים את תכליתה הכלכלית של שנת השיקום, והשימוש שהוא עושה בתקופות אלה כעילה למנוע מתן אפשרות לשיקום של ממש בחסות רישיון ישיבה בישראל, הינם בבחינת לעג לרש.

לא יתכן, כי רק נשים, שמצויות במצב נפשי טוב יותר ומצליחות להימנע מהמובן מאליו ולא ליפול שוב ושוב למעגל הזנות, תיזכנה לשנת שיקום, ואילו אלה שזקוקות לשיקום יותר מכל תסורבנה, משום שהתנהגותן מעוצבת על ידי דפוסים טרואמתיים.

יום שישי 4 ינואר 2008

שר הפנים כועס

מאת: יובל לבנת, חבר הועד המנהל של קו לעובד

בטורו הפוליטי מיום 27.12.2007 ("
התקצר הפיוז") דיווח שחר אילן על התפרצותו של שר הפנים, מאיר שטרית, בעת דיון משותף של ועדת העובדים הזרים וועדת המשנה לסחר בנשים שבכנסת. על פי הדיווח, התפרצותו של שטרית, אשר אף איים לעזוב את הישיבה, היתה תולדה של ביקורת אשר הוטחה במשרד הפנים על-ידי נציגי ארגוני זכויות האדם. התפרצותו של השר, כך דווח, החלה בעקבות תלונתה של נציגת מוקד סיוע לעובדים זרים בדבר הקשיים שמערים משרד הפנים במתן אשרות לקרבנות סחר בבני אדם, והגיעה לשיאה נוכח הביקורת שהטיחה נציגת מכון "תודעה" במדיניות משרד הפנים שלא להסדיר מעמדן של נשים שנישאו לישראלים מכיוון שעסקו בעבר בזנות, מדיניות אותה הכתירה נציגת המכון כקפקאית.

שטרית טען בתגובה ש"אי אפשר לומר שהמדינה קפקאית", שנציגי הארגונים "מוציאים את דיבת הארץ רעה" ושהוא "לא חייב להם תשובות". אילן בטורו העלה את הסברה שקצפו של שטרית עלה מכיוון "שהארגונים מדווחים על המחדלים הישראליים בטיפול בסחר בבני אדם למחלקת המדינה האמריקאית, עניין מביך למדי."

התנהגותו של שטרית משקפת, למרבה הצער, את היחס לו זוכים ארגוני זכויות האדם מרשויות המדינה ככלל. נראה כי ברוב מדינות המערב כבר חלחלה ההכרה בדבר חשיבותם של ארגוני זכויות האדם להגנה על הדמוקרטיה. נציגי "המגזר השלישי", וארגוני זכויות האדם בפרט, נתפסים במדינות אלה כבעלי ידע מקצועי, המגוּבֶּה לא אחת באיסוף מידע "מן השטח", אשר ראוי להן לרשויות השלטון לשמוע את עמדתם. גם אם נציגי השלטון אינם נכונים לקבל את המלצותיהם של אותם ארגונים, הרי שבדרך כלל הדבר נעשה תוך הכרה בחשיבות עבודתם. בישראל, לעומת זאת, ארגוני הזכויות נתפסים לא אחת כ"סכין בגב האומה", גורם אשר נועד לפגוע באינטרסים של מדינת ישראל ולהלבין את פניה ברבים.

התפיסה לפיה אדם הוא "פטריוט" רק אם הוא מצדד בפעולותיהם של נציגי השלטון, תהיינה אשר תהיינה, היא ילדותית במקרה הטוב ומסוכנת במקרה הרע. ארגוני זכויות האדם, אשר מגנים על זכויותיהם של "האחרים" – לדוגמה, מהגרי העבודה, או הנשים הנסחרות בישראל למטרות זנות – עושים זאת הן למען אותם חלשים, אשר לעיתים קרובות קולם אינו נשמע כלל, והן למען שיפור פניה של המדינה, כמדינה דמוקרטית והומניסטית. הרצון שישראל תהא מדינה השומרת על זכויות האדם אינו פחות פטריוטי מצידוד אינסטינקטיבי בכל פעולה אשר עושה המדינה, תהא מידת פוגענותה אשר תהא.

חרף היעלבותו של שר הפנים, ארגוני זכויות האדם ימשיכו להתריע בפני התנהלותו הפוגענית של המשרד עליו הוא מופקד. עמותת "
קו לעובד" טיפלה, לדוגמה, במקרה של עשרה עובדי חקלאות תאילנדים אשר התלוננו בפני שגרירות תאילנד על כך שלא קיבלו כל שכר משך מספר חודשים ממעסיקם, אצלו עבדו באשרה כדין. בעקבות התלונה, שלל משרד התמ"ת את היתרי ההעסקה של המעסיק, אך לא טרח ליידע את העובדים בדבר. שבועיים לאחר מכן הגיעו פקחי משרד הפנים ויחד עם נציגי משטרת ההגירה עצרו את כל העובדים משום שהם עבדו אצל מעסיק חסר היתר העסקה. כנגד אחד מן העובדים אף הוצא צו גירוש, אשר בוטל רק בעקבות התערבותה של העמותה. האם יהא זה מוגזם להכתיר מקרה זה כקפקאי? ומה לגבי המצב עליו כתבה השופטת יהודית צור בפסק דינה מלפני שבועות ספורים, בו משרד הפנים ממאן לפרסם את נהליו, ומסתירם לא רק מאזרחי המדינה – אלא גם מהפרקליטות ומבתי המשפט?

למעשה, לאור היחס העקבי להם "זוכים" פלסטינים, מהגרי עבודה, פליטים ושאר "אחרים" ממשרד הפנים, נציגי ארגוני הזכויות היו עדינים עת הכתירו את התנהלותו של משרד הפנים כקפקאית. מוצדק היה להכתיר את אופי הפעולה של המשרד במילה חריפה יותר: גזענות. וראוי לו לשר בישראל שיפנים שאחד מתפקידיהם החשובים ביותר של ארגוני זכויות האדם הוא לפקח על השלטון, ולמתוח ביקורת – ביקורת נוקבת, בעת הצורך – נוכח התנהלות פוגענית מצד המדינה.

יום חמישי 20 דצמבר 2007

מלכוד

מאת: ניב מיכאלי, רופאים לזכוית אדם
ג'וזף הלר הסביר את הפרדוקס כך: אם אור הטייס היה מטורף, הוא לא היה צריך לצאת למשימות צבאיות, משום שמטורפים מקורקעים ולא חייבים לטוס. אבל אם היה מבקש לא לטוס, הרי שהיה נחשב שפוי, ולכן חייב לטוס. "אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב."

הפרדוקס שב"מלכוד 22" של הלר אינו יכול שלא לעלות בראשו של כל מי שפוגש במוחמד אדם. סיפורו מדגים את האבסורד שבטיפול באנשים חסרי מעמד בישראל.

מוחמד הוא פליט מדרפור, בן 24. הוא הגיע לארץ בגפו ומוחזק כפליטים רבים במעצר ב"קציעות", שבניהול שירות בתי הסוהר. בחודש ספטמבר האחרון התגלתה אצל מוחמד מחלת הלויקמיה. הוא זקוק לטיפולי כימותרפיה אינטנסיביים, הצפויים להימשך כשנה.

כל עוד נמצא מוחמד בכלא עול מימון הטיפולים הרפואיים מוטל על שירות בתי הסוהר. אך אליה וקוץ בה – מוחמד חשוף בשל מחלתו למחלות זיהומיות, ולכן הכלא אינו מסגרת ראויה עבורו. אין צורך לומר שהשהות בכלא יוצרת מתח רב אשר מזיק לאנשים חולים, אלא שהמצב ב"קציעות" גרוע עוד יותר.
הפליטים ב"קציעות" מוחזקים בתנאים משפילים ומבישים, ולנים בצפיפות רבה בקור העז של המדבר באוהלים שאינם מחוממים. על מוחמד לבחור בין המשך שהייה בכלא, הכרוכה בהשפלה ובסכנת הידבקות במחלות זיהומיות, לבין שחרור מהכלא והפסקת הטיפול החיוני להצלת חייו.

מוחמד הינו אחד מחמש מאות הפליטים מדרפור שהתמזל מזלם,
ועל פי הצהרת ראש הממשלה מחודש אוקטובר עתידים לקבל מעמד בישראל. פועל יוצא של המעמד הוא זכאות לביטוח בריאות ממלכתי. אם המדינה לא תענה לבקשתו לאפשר לו לקבל טיפול רפואי על סמך המעמד העתידי המובטח, ייאלץ מוחמד להמתין למימוש הצהרת ראש הממשלה, אשר מועד קיומה עודנו עלום ולוט בערפל.

סיפורו של מוחמד מצטרף לרשימה ארוכה ומתארכת של סיפורים של אנשים חסרי מעמד, עצורים אשר סובלים ממחלות קשות, שאת הטיפול היקר בהן לא יוכלו לממן בכוחות עצמם. רבים מביניהם בוחרים להיוותר בכלא על פני חוסר הוודאות שמחוץ לכלא, או חלילה השיבה למדינותיהם, שם ימותו.

יש לבטל את התניית הטיפול הרפואי בוויתור על חירותם של אנשים תוך פגיעה בסיכוי להחלמתם. המדינה ממילא מממנת את הטיפולים להם זקוקים האנשים החולים, כאשר הם מוחזקים על ידי שירות בתי הסוהר, ולכן לא ברור מדוע היא סבורה, שמחוץ לכותלי הכלא צריכים לשאת בעלות הטיפולים הרפואיים נדבנים ומתנדבים.

יום שני 3 דצמבר 2007

חליל

מאת: סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים
את חליל פגשנו לראשונה לפני כחודשיים, באחד מביקורי "מוקד סיוע לעובדים זרים" בכלא "קציעות". אגף "הסהרונים", שבו כלאה מדינת ישראל מאז חודש יולי האחרון נשים וילדים, שהוברחו דרך הגבול המצרי, היה גדוש נשים וילדים אפריקאים. ברחבה המוצלת שבין הקרוונים התגודדו העצורים בקבוצות (מאז, אגב, הועברו העצורים ל"עיר האוהלים" שליד קציעות וכיום כלואים בקור המדברי באוהלי בד אלף מבקשי מקלט, ביניהם 95 ילדים ששישה עשר מתוכם הנם בני פחות משנתיים).

באגף "הסהרונים" אפשר היה לזהות שתי קבוצות של נערים. בצד אחד של הרחבה התאספו נערים אריתראים ושוחחו בטיגרינית ואילו בצד השני – נערים סודנים ששוחחו בערבית, ולעיתים בשפותיהם המקומיות. חליל, שאינו אריתראי ואינו סודני אלא גינאי, ישב לבדו.

יש להניח שכלל לא היינו משגיחות בחליל, אלמלא פנה אלינו אחד הסוהרים והפנה את תשומת ליבנו לקטין הבודד, שכלוא כבר למעלה מחודש. הסוהר סיפר לנו, שסוהר אחר שזוכר מעט צרפתית מבית הוריו שעלו ממרוקו, שוחח עם הנער, שמע ממנו על אהבתו הגדולה לכדורגל, ובהיותו חובב כדורגל בעצמו, פנה לאיש עסקים ישראלי, תושב מרכז הארץ, דובר צרפתית, התומך באחת מקבוצות הכדורגל בארץ, וביקש ממנו שיפרוש חסותו על הנער. איש העסקים שוחח עם חליל מספר פעמים באמצעות הטלפון, והביע את הסכמתו לשמש משמורן לנער.

כאן המקום לציין שבהיעדר נציגות דיפלומטית של גינאה בישראל ובהתחשב בעובדה שהמוברחים מגבול מצרים אינם נושאים דרכונים, הרי שגירוש חזרה לגינאה הוא מלאכה מורכבת האורכת תקופה ממושכת. משום כך, אם מאותר אדם בוגר שמוכן לשמש משמורן לנער שכזה, לדאוג לו ולכלכל אותו, נוהג בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין לשחרר את הקטין לידי המשמורן.

כשסיפר לנו הסוהר איך אותר משמורן הולם לנער, לא האמנו למזלו הטוב של חליל. בעוד אזרחי ישראל נחלצים לאמץ ילדים קטנים וגלמודים מדרפור, הרי שבדרך כלל חולפים חודשים ארוכים עד שמצליחים מתנדבי המוקד לאתר אזרח ישראלי שמוכן לאמץ נער גינאי כמו חליל.

מיד עם יציאתנו מהכלא יצרנו קשר עם איש העסקים שאישר את דבריו של הסוהר, מסר פרטים אישיים והבהיר שיהיה מוכן לנסוע לקציעות הרחוקה בכל עת על מנת לחלץ משם את הנער האומלל. אם ישיבתו הבודדת של הנער בקצה האגף לא הבהירה לנו זאת, הרי שאיש העסקים חזר שוב ושוב על הדברים: "איך כולאים ילד כזה שדובר צרפתית ועוד שפה מקומית מגיניאה עם עשרות אריתראים וסודנים מבלי שאף אחד דובר את שפתו? איך יתכן שילד כזה כלוא כבר למעלה מחודש ואף אחד לא שם לב?"

למחרת היום, 14.10.07, פנו מתנדבי מוקד סיוע לעובדים זרים לבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בבקשה לשחרר את חליל לידי איש העסקים.

מהר מאוד התברר שחליל מוחזק על פי החוק למניעת הסתננות – חקיקת חירום שלהפעלתה אחראי צה"ל, אשר אינה מאפשרת ביקורת שיפוטית בפני בית הדין לביקורת משמורת. בחודש אוגוסט האחרון התחייבה המדינה בפני בג"ץ להביא את כל מי שנעצרו על פי החוק למניעת הסתננות בהקדם האפשרי בפני ממונה ביקורת הגבולות, פקיד של משרד הפנים, המוסמך להוציא צווי גירוש וצווי מעצר. על צווי המעצר של ממונה ביקורת הגבולות מתקיימת ביקורת שיפוטית של בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין.

משלא נענו הפניות הרבות לבית הדין בעניינו של חליל, פנו מתנדבי המוקד לממונה ביקורת הגבולות בכלא "קציעות". ביום 25.10.07, כשמלאו לכליאתו של חליל 53 ימים, התקבלה במוקד תשובת הממונה: "הנ"ל לא הובא בפניי לשימוע של משרד הפנים. ככל הנראה יעבור שימוע ביום א' הקרוב וכך יוכל לראות שופט."

יום א' הקרוב חלף וכך גם יום א' שאחריו. ביום 12.11.07 נמסר למתנדבים ממשרד הרישום בקציעות שטרם הוצאו צו גירוש וצו מעצר נגד חליל על ידי ממונה ביקורת הגבולות, ומשום כך הוא טרם הובא בפני בית הדין.

רק ביום 19.11.07 הועבר למשרדי מוקד סיוע לעובדים זרים פרוטוקול דיון בית הדין לביקורת משמורת בעניינו של חליל. חליל הובא בפני בית הדין לאחר 77 ימים במעצר.

מפרוטוקול הדיון אפשר היה ללמוד מדוע התעכבה כל כך הבאתו של הקטין לביקורת על מעצרו. במילותיו של דיין בית הדין: "נבצר מהממונה על ביקורת הגבולות מלקיים דיון בעניינו של המוחזק עובר ליום 13.11.07 משום שתיקו של המוחזק היה חסר את צו הגירוש לפי החוק למניעת הסתננות. רק לאחר פניית הממונה על ביקורת הגבולות לגורמים הרלוונטים בצה"ל, צורף, בסופו של יום, צו הגירוש."

כלומר, משום שצה"ל התרשל ואיבד את צו גירושו, או שמא לא טרח כלל להוציאו, גם משרד הפנים הקפיד להתרשל, לא ערך שימוע לקטין, ובכך מנע את הבאתו בפני בית הדין שעשוי היה לשחררו.

על פי הפרוטוקול, הדיון התקיים בסיוע מוחזק אחר, סודני, שתרגם את דבריו של חליל לבית הדין ותרגם לחליל את דברי בית הדין. אם דיין בית הדין בחר באדם זה דווקא לתרגם, הרי שיש להניח שהוא דובר ערבית ואולי אף אנגלית ברמה סבירה. עם זאת, האם יתכן ששלושת החודשים שחליל בילה בקרב סודנים הפכו גם אותו לדובר ערבית?

בכל זאת נראה שחליל הצליח בדרך כלשהי להבהיר לדיין שהוא מבקש מקלט בישראל. בית הדין הורה לבחון את בקשתו. כעת ממתין חליל בכלא לדיון בעניינו בפני נציבות הפליטים של האו"ם.

חליל שוהה במעצר מזה 90 ימים. עלות מעצרו עד כה מגיעה ל-18,000 ₪. כל יום כליאה עולה למשלם המסים הישראלי 200 ₪. ההליכים עד לשחרורו ממעצר עלולים לארוך חודש נוסף. לחליל אין דרכון והוא ממילא לא יגורש בתקופה הקרובה. איש העסקים שמוכן לקחתו תחת חסותו עדיין ממתין.

יום ראשון 2 דצמבר 2007

משרד הפנים אינו יכול להתאפק

לפני כשבועיים סופר כאן על פסק הדין בעניין קון טנסה, ועל משרד הפנים שהחל לעצור לאחר מתן פסק הדין מהגרי עבודה ששהו בישראל בהיתר ולגרש אותם. עוד סופר שבעקבות הביקורת על מדיניותו המפלצתית הזו, התקין משרד הפנים "הוראת המעבר", ולפיה יתאפשר לעובדים שחלפו 63 חודשים מאז נכנסו לישראל לראשונה להשלים שנת עבודה בישראל. עו"ד ענת קדרון מ"קו לעובד" מדווחת שמשרד הפנים ממשיך לצפצץ על הוראת המעבר, שהוא עצמו קבע.
מאת: ענת קדרון, קו לעובד
נוהל מעבר ממעסיק למעסיק הוא נוהל של משרד הפנים, שעל פיו עוברים מהגרי עבודה בין מעסיקים. במלים אחרות: הם משתחררים מכבילה למעסיק אחד, נכבלים לאחר ומקבלים רישיון לשהות ולעבוד בישראל.
לאחרונה הגיעו ל"קו לעובד" מהגרי עבודה שאיתרע מזלם, ולאחר שפוטרו או התפטרו ופנו ללשכות משרד הפנים בבקשה לקבל רישיונות עבודה אצל מעסיקים חדשים – נדחו בקשותיהם.

משרד הפנים נימק את דחיית הבקשות בתואנה שמהגרי העבודה שוהים בישראל מעל ל-63 חודשים "ברוטו" (כלומר מאז שהגיעו לישראל לראשונה, גם אם יצאו ממנה). כך, למשל, מחלקת האשרות במשרד הפנים השיבה לפניית "קו לעובד" בעניינה של אחת ממהגרות העבודה שבקשתה נדחתה, שכיוון שאותה מהגרת עבודה נכנסה לישראל לראשונה בשנת 2003, הרי שהיא אינה זכאית עוד להחליף מעסיק.

לטענת משרד הפנים, על פי פסיקת בית המשפט העליון אי אפשר לחדש את הרישיון. למעשה, שללו ממהגרי העבודה את האפשרות לממש את זכותם המצומצמת להשלים שנת עבודה בישראל על פי "הוראת המעבר", שקבע משרד הפנים.

שוב מחפש משרד הפנים כל דרך "להעיף" את מי שרק אפשר, אף שלפי הוראת המעבר, שהוא עצמו קבע, הוא יכול היה להתאפק. רק עוד קצת.

יום ראשון 21 אוקטובר 2007

פעם עזתי תמיד עזתי

מאת: נעם פלג, גישה - מרכז לשמירה על הזכות לנוע
עודד כתב כאן בשבוע שעבר, על ה"מחווה" הנדיבה, החד פעמית, האצילה והמפעימה של ישראל. מחווה, לפיה 3,840 בני משפחה של תושבים פלסטינים בגדה המערבית יוכלו לקבל שם תושבות קבע. בין השורות נבלעה העובדה, שהזוכים המאושרים הגיעו לגדה מארבע קצוות תבל, אבל לא מהקצה שמעבר להרי החושך - מרצועת עזה.

בשטחים, כמו בישראל, בן אדם שעובר דירה צריך להודיע על כך למשרד הפנים. משרד הפנים אמור לקבל את ההודעה, לרשום מה שהוא רושם, לעדכן מה שהוא מעדכן, ולשלוח בחזרה ספח חדש. הגיוני.

ההגיון הזה לא עובד על תושבי רצועת עזה, שעברו לגור בגדה המערבית וכמו כל אזרח טוב הלכו למשרד הפנים הפלסטיני להודיע על שינוי כתובות. הפקידים שם אולי יכולים לקחת מהם את הטופס, אבל את החותמת אמורים להעניק במדור מרשם האוכלוסין של המנהל האזרחי. ובמינהל האזרחי, לפחות בשבע השנים האחרונות, לא רוצים שאף עזתי יהפך לתושב הגדה. הרבה לפני עליית החמאס, הרבה לפני שכל עזתי נחשד כמחבל מבלי שיש לו איזושהי דרך להוכיח אחרת.

המשמעות של להיות תושב עזה בגדה ברורה מבחינת ישראל - אתה שוהה בלתי חוקי בתוך השטח הצבאי הסגור והמסוגר המכונה "הגדה המערבית", ואתה לא אמור להיות שם. כל מחסום, כל נקודת ביקורת, כל סיור וכל מפגש עם חייל או שוטר יכול להסתיים בכרטיס לכיוון אחד. בלי בדיקות, בלי שימוע, בלי תירוצים ובלי החלטה של שופט. גירוש, מעכשיו לעכשיו. במצב הזה אי אפשר לצאת מהגדה לישראל ואי אפשר לצאת מהגדה לירדן. אם תאזור עוז ותגיע למת"ק לבקש היתר, במקרה הטוב יגידו לך ש"אתה עזתי, לך תבקש את זה במחסום ארז". במקרה הרע, טוב, המקרה הרע כבר ברור.

על פי הערכות, יש כ-3,000 תושבים בגדה המערבית, שרשומים כתושבי עזה. רובם חיים שם כבר למעלה משבע שנים, הרבה לפני האינתיפאדה השניה. רדיוס החיים השגרתי הוא גבולות העיר בה הם מתגוררים, וכל חריגה ממנו היא סכנה.

וכאשר כבר מגיעים לבג"ץ, אחרי שבמשך שנים וחודשים אף אחד לא טורח לענות למכתבים שלך, ומבקשים שהמפקד הצבאי יואיל בטובו להכיר בתושבות של אישה בת 32, שמגיל 25 חיה ברמאללה או של בחור בן 25, שמגיל 17 חי שם, התשובה האוטומטית של המדינה היא, שיש לדחות את העתירה על הסף בשל "עשיית דין עצמית". שהרי החצופים האלה מפרים את החוק כבר שבע שנים, ועכשיו עוד רוצה לקבל על זה פרס. וכמו שעודד כתב, הטענה השניה היא "לא קיבלנו את המסמכים". וכאילו שאם המסמכים היו נוחתים בתיבת הדואר בבית אל, מישהו היה עושה איתם משהו.

את ההפרדה בין עזה לגדה התחילה ישראל מזמן, ונאמנה לשיטתה זו הפרדה חד צדדית. כאשר רוצים לגרש משפחות של מחבלים, מבלי שיש חשד נגד מי מבני המשפחה עצמה, טענה ישראל שבכלל לא מדובר בגירוש, שאסור על פי אמנת ז'נבה, בגלל שהגדה והרצועה הם חלקים של אותה יחידה טריטוריאלית, שעזה והגדה הם בעצם כמו ירושלים ותל אביב. באותו אופן, גם להגיד שאי אפשר לשנות כתובת יהיה לא מדויק. אם פלסטיני מהגדה מתחתן עם פלסטינית מהרצועה, והם רוצים לגור יחד בעזה, הם צריכים לקבל אישור מישראל (כי אין שום דרך אחרת להיכנס היום לעזה, אלא דרך ישראל. הגבול בין עזה למצרים סגור כבר חודשים ארוכים). ומה התנאי לקבל את האישור? שתושב הגדה ישנה את הכתובת שלו לעזה. מסתבר שיש בקשות שכן מצליחות להגיע.

אם באמת לא היה הבדל בין ירושלים לתל אביב, זו היתה דרישה הגיונית ואפילו מתבקשת. אבל לכולם ברור מה עומד מאחורי הדרישה הזו. ברגע שיסכים, הוא יוכל לשכוח מלחזור לגדה.

יום שישי 19 אוקטובר 2007

אל תעמדו מנגד

מאת: אהוד שם טוב, הטלוויזיה החברתית באינטרנט


צילום ועריכה: יוסי יעקב
צילום פוסטר והפקתו: אקטיבסטילס
מתוך הטלוויזיה החברתית באינטרנט.