סוף המסע, תחילת הדרך

המרשם הכבוש

בג"ץ שוב מיתמם. ישראל מסרבת לתת לבנו של תושב הגדה המערבית אשרה לצורך כניסה לשטחים ורישום במרשם הפלסטיני, כי לא ביקש במועד, בטרם מלאו לו שש עשרה. מדוע לא עשה כן? משום שמאז שנת 2000, עוד קודם שמלאו לו שש עשרה, ישראל ממאנת לטפל בבקשות לרישום במרשם הפלסטיני. בג"ץ לא מצא טעם להתערב, ודחה את העתירה. אולי בעתיד, חתם בג"ץ, במסגרת "הקלות" של "שעת כושר מדינית" תיתכן "מחווה" שתאפשר את רישומו של העותר.

פעם אחר פעם משקרת פרקליטות המדינה לבג"ץ, וטופלת את האשמה על הרשות הפלסטינית, שאינה מעבירה, כך הטענה, את הבקשות לרישום של תושבים חדשים לאישור ישראל. אלא שמאז ראשית שנות האלפיים ישראל היא זו שמסרבת לקבל מן הרשות בקשות ולאשר אותן לרישום. כלומר, היא דווקא מקבלת את הבקשות, אבל רק כשמתחשק לה. מחווה הומניטארית, קוראים לזה כאמור, או "מתן הקלות לרשות הפלסטינית" (כפי שמבשר עיתון "הארץ" בגליון יום שישי: "ישראל אישרה שלשום לרשות הפלסטינית להעניק 10,000 תעודות זהות לתושבי הגדה ועזה ששוהים שם ללא אישור").

במאמרם "ליברליזם והזכות לתרבות" מציינים אבישי מרגלית ומשה הלברטל, כי "הסמל של הריבונות אינו רק כלי-הנשק של החיילים, אלא גם חותמות הגומי של הפקידים שבודקים את הדרכונים." לא רק חותמות הגומי. השליטה במחשבי מרשם האוכלוסין, ממש כמו השליטה במעברים, כמו השליטה במחסומים, כמו השליטה בחשמל, היא סממן של כיבוש.

"מי שאינו במחשב אינו קיים", הסבירה עמירה הס את המשך הכיבוש בגדה ובעזה במאמר מאלף ב"הארץ" לאחר ביצוע "ההתנתקות". "שליטת ישראל במעברי הגבול ובחופש התנועה הפלסטיני אינה מתבטאת רק בנוכחות במחסומים ובמעברים. היא נובעת קודם כל מהשליטה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. מספרי הזיהוי, לידות, מיתות, נישואין, החלפת כתובת: אם פרטים אלה לא עודכנו במחשב של משרד הפנים הישראלי, משמע שאינם קיימים.

אם ישראל אינה מאשרת פעולת רישום כלשהי - פקיד משרד הפנים הפלסטינאי אינו יכול לעשות דבר. לנציג הישראלי של משרד הפנים היושב במשרדי מינהלת התיאום והקישור (מת"ק) יש יותר סמכות ממנו. למשל: משרד הפנים הפלסטיני רוצה להוציא תעודות זהות לילדים בדווים ברצועת עזה שהגיעו לגיל 16 ונולדו בשדה, באוהל, והוריהם לא רשמו את לידתם. יש לו די הוכחות, שהילד נולד וקיים. משרד הפנים הישראלי מסרב. אם מנהל בכיר במשרד הפנים הפלסטיני לא ישכנע את פקיד משרד הפנים הישראלי במת"ק, במשא ומתן מייגע, הנער לא יקבל זהות רשמית.

השליטה הישראלית במרשם האוכלוסין הפלסטיני שוללת מהרשות הפלסטינית כל אפשרות 'לאזרח' בתחומיה פלסטינאים שנולדו או חיו בתפוצה: לא רק פליטי 1948, אלא גם פלסטינאים שנולדו בגדה וברצועה אך ב-1967 לא שהו בהן, ולפיכך ישראל שללה מהם את תושבותם. ולא רק אותם הרשות אינה יכולה לאזרח: גם לא פלסטינאים שאחרי 1967 יצאו ללמוד ולעבוד בחו"ל ולא שבו בתום שלוש השנים שהממשל הצבאי קבע כ'גג' - שאחריו פלסטינאי מאבד את תושבותו.

ישראל מאשרת או לא 'איחוד משפחות' פלסטיניות: לא רק בתחומה, אלא גם בשטחים הכבושים. מאז ספטמבר 2000 הקפיאה ישראל את הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות בשטחים, שממילא גם קודם לכן נעשה בעצלתיים. וכך, חיי עשרות אלפי משפחות משובשים: בני זוג חיים בנפרד כי ישראל לא אישרה למי שאינו תושב לשהות בשטחים עם משפחתו. יש החיים בשטחים, אך זה שאינו תושב אינו יכול לצאת מהרצועה או מהגדה, ובגדה הוא תמיד חושש שייעצר במחסום ויגורש.

שליטת ישראל במרשם האוכלוסין גם איפשרה לה להתנגד לשינוי כתובת בתעודת הזהות. לפי הסכם אוסלו, משרד הפנים הפלסטיני רק מחויב 'לדווח' למשרד הפנים הישראלי על החלפת כתובת. אך כבר ב-1997 גילו הפלסטינאים, שהרשויות הישראליות מתנגדות במקרים רבים, שבתעודת הזהות תשונה הכתובת מעזה לגדה. גם אצל ילידי עזה שעובדים וחיים בגדה שנים עם ילדיהם. רבים מהם נחשבים 'שוהים בלתי חוקיים' שם. הם מפחדים להיתקל במחסום צבאי, אינם יכולים לנסוע לחו"ל ובתוך הגדה, ולא ראו את בני משפחותיהם בעזה במשך שנים."

אם יש תיקון חוקתי שאיננו חוקתי

מאת: דן יקיר, האגודה לזכויות האזרח בישראל

שר המשפטים פועל ללא לאות כדי לפגוע בזכויות האדם ולצמצם את סמכויות בג"ץ. ואם אפשר להשיג שתי מטרות אלה ביוזמה אחת – הרי זה משובח. היוזמה האחרונה מבית מדרשו היא הצעת חוק לתיקון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפיה חוקים לגבי כניסה לישראל, תושבות או התאזרחות של לא ישראלים יהיו חסינים מפני ביקורת חוקתית.

התיקון פסול הן מבחינה מהותית בשל הפגיעה בזכויות האדם, והן מבחינה מוסדית בשל החתירה תחת עיקרון הפרדת הרשויות והתפיסה של ביקורת שיפוטית של חוקים. מטרת התיקון היא לקבוע נושא שלם, בו הכנסת תוכל לחוקק ככל העולה על רוחה תוך פגיעה בזכויות האדם. זאת מבלי שבית המשפט יוכל לבחון את חוקתיות החוק ולפסול אותו אם הוא פוגע בזכויות האדם ללא הצדקה. שר המשפטים הקפיא לעת עתה את יוזמתו לצמצם בחוק את דוקטרינת השפיטות, ולקבוע שבג"ץ יהיה מנוע מלעסוק בנושאי ביטחון ותקציב. יחד עם זאת הוא מנסה באמצעות תיקון זה ליצור חסינות לכל חוק, שעוסק בכניסה לישראל ובקבלת מעמד בישראל. אם יש תיקון חוקתי שאיננו חוקתי - זו הדוגמה לכך.

דברי ההסבר להצעת החוק לוקים בחוסר יושר אינטלקטואלי. נטען בהם, שההצעה באה לתת מעמד-על לחוק השבות ולחוק הכניסה לישראל ולשריין אותם מפני ביקורת שיפוטית. אלא שחוקים אלה נחקקו 40 שנים לפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכמו כל חקיקה שקדמה לחוק היסוד הם חסינים מפני ביטולם על ידי בית המשפט. זהו נימוק סרק המכסה על הכוונה המרכזית של התיקון לחוק - לשריין את החוק הגזעני, ששולל באופן גורף מבני זוג פלסטינים של ישראלים את האפשרות לקבל מעמד בישראל. כפי שקבע רוב מכריע מבין שופטי בג"ץ, חוק זה פוגע בזכותם החוקתית של אזרחים ישראלים לחיות חיי משפחה בישראל עם בני זוגם והוא חוק מפלה. התיקון שיוזם השר פרידמן ישריין גם חוקים עתידיים, שעלולים לפגוע בקבוצות נוספות.

חומרה מיוחדת נודעת להצעה לאור העיתוי שלה. ההצעה באה לעולם באותו השבוע, בו התכנס הרכב של שבעה שופטי בג"ץ לדון בארבע עתירות נגד ההארכה של חוק האזרחות והוציא צו על תנאי, המחייב את הממשלה ואת הכנסת לנמק מדוע לא יבוטל החוק. החוק "הזמני" משנת 2003 הוארך שוב ושוב מאז שבג"ץ דחה עתירות קודמות נגדו לפני שנתיים. 6 מ-11 שופטי ההרכב קבעו אז, שהחוק אינו חוקתי בהיותו פוגע בזכות לחיי משפחה ובזכות לשוויון. רק כיוון שאחד משופטים אלה סבר, שיש לתת אורכה לכנסת לתקן את החוק, נדחו העתירות. ככל הנראה גם שר המשפטים מבין, כי פסק הדין הקודם של בג"ץ, שהתקבל על חודו של קול, עומד על כרעי תרנגולת. מטרתו של התיקון המוצע היא להתערב בהליך תלוי ועומד, ולמנוע מבג"ץ להכריע בסוגיה.

אכן למדינת ישראל כמו לכל מדינה סמכות רחבה לקבוע מי ייכנס לתחומה ומי יקבל בה מעמד. ראוי שהכנסת תחוקק חוק הגירה מקיף, ושמדיניות ההגירה של מדינת ישראל לא תיקבע בנהלי סתר של פקידי משרד הפנים. אבל גם חוק בנושא זה אסור שיחרוג מערכי היסוד החוקתיים שלנו, ולא ראוי להקנות לו חסינות מפני ביקורת חוקתית. אם התיקון יתקבל תוכל הכנסת לקבוע בחוק, שבן זוג זר של ישראלי, השוהה בישראל שלא כדין, חייב לצאת לחו"ל כתנאי לבחינת מעמדו (נוהל של משרד הפנים, שנפסל בבג"ץ). הכנסת אף תוכל לקבוע בחוק, כי בן זוג זר בן אותו המין לא יהיה זכאי למעמד כלשהו בישראל.

שר המשפטים פועל כבעל בית מטבחיים לשחיטת זכויות האדם. הוא מניף מאכלת מעל המשטר החוקתי ומעל בית המשפט העליון, ובלהיטותו כי רבה הוא אינו חס לא על זכויות האדם ולא על בני האדם.

מכתב שחרור

מעודד, כך נראה, מכך שהצליח להטביע את פסק הדין בעניין הסדר הכבילה במצולות השכחה, הפיח משרד הפנים רוח חיים באחת מן הפרקטיקות הבזויות ביותר של ההסדר: "מכתבי שחרור" ממעסיקים.

פסק דין מהימים האחרונים של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב מתאר את התנהלות משרד הפנים. מהגר עבודה מבקש להחליף מעסיק לאחר שנוצל באופן מחפיר? שימציא "מכתב שחרור" ממעסיקו. לא המציא מכתב ועזב את המעסיק? נעצור אותו ונגרש. עתר לבית המשפט? נשקול להסדיר את מעמדו "לפנים משורת הדין". מעסיקים חדשים פונים בבקשה להעסיקו? נסביר למעסיקים שלא כדאי להם.

לעולם לא נלאה מלומר: זו עבדות, זה נתעב, זה לא חוקי, והפרקליטות שותפה מלאה לכל אלה.

רונדו

לא רק דין אין בשטחים הכבושים, מעתה גם אין דיין. בתי המשפט אינם רוצים להתעסק עוד עם הפלסטינים עלובי הנפש שמבקשים להיכנס לישראל.

בחודש פברואר דיווחנו על פסק דין קצרצר של בג"ץ, שניער מעליו באחת את עתירותיהם של הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים, שבקשותיהם להיכנס לישראל נדחו. בג"ץ קבע שהסמכות לדון בכך נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. סיפרנו עוד, שבראשית חודש מרץ הועברו לבתי המשפט לעניינים מינהליים סמכויות דיון נוספות בעניינים של מעמד בישראל, ובג"ץ, כך נדמה, החליט להבהיר מבעוד מועד שלא רק מן העתירות בעניין איחוד משפחות ומעמד לבני משפחה הוא מתכוון להיפטר.

עותרים פלסטינים שפנו למזכירות בית המשפט העליון עם עתירות חדשות, הופנו אחר כבוד להגיש את עתירותיהם בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים הגיבו בחוסר נחת. בחודשיים האחרונים נתנו מספר החלטות, בהן הורו לעותרים להבהיר, כיצד ארע שהסמכות היא להם דווקא, ולא לבג"ץ.

התגובות הוגשו, והשופט משה סובל היה הראשון להשיב אש. בפסק דין קצר שנתן היום קבע, שהסמכות עודנה לבג"ץ. לגבי דידו, העברת סמכויות הדיון לבתי המשפט לעניינים מינהליים כוללת החלטות "בענייני מינהל האוכלוסין ועובדים זרים. בין אותן החלטות לא כלולה החלטת המפקד הצבאי באזור יהודה והשומרון, שהביקורת השיפוטית עליה עדיין נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק בלבד."

הרונדו בעיצומו. הפלסטינים שנזרקו מבג"ץ לבית המשפט המחוזי חוזרים כעת לבג"ץ, על מנת שזה...

עדכון (3.5.2008): המוקד להגנת הפרט מדווח, שהצליח לשכנע את אחד משופטי בג"ץ לדון בעתירה שכזו. במחלקת הבג"צים שבפרקליטות המדינה, כך שמענו, הביעו חוסר שביעות רצון. מי ידון בעתירות אלה? ימים יגידו.

ללא גבול

נחתום את חג החירות בזה:

האיחוד האירופי הגיע להסכם בעניין תקופת מעצרם של מהגרים, ששוהים במדינות האיחוד ללא היתר. כיום נעות תקופות המעצר במדינות האיחוד בין שלושים ימים בצרפת לשמונה עשר חודשים במלטה למעצר בלתי מוגבל בבריטניה. על פי ההסכם, שטעון אישור מועצת האיחוד, תוגבל תקופת המעצר לשישה חודשים בכל המדינות. ארגוני זכויות האדם נערכים למאבק.

בניגוד לדין הפלילי, שמורה להעדיף חלופות מעצר על פני מעצר, בדיני ההגירה הישראלים מעצר הוא כלל ושחרור הוא חריג. אמנם, על פי החוק, אדם שמשתף פעולה עם גירושו, ואין בשחרורו כדי לסכן את בטחון המדינה או את שלום הציבור או את בריאותו, אמור להיות משוחרר ממעצר לאחר ששים ימים, אם גירושו אינו מתאפשר. ואולם, בית המשפט העליון פסק, שמשרד הפנים רשאי לשקול "במקרים המתאימים, את דבר קיומו של אינטרס ציבורי בעל משקל של ממש, המחייב את המשך החזקת השוהה במשמורת לתקופה שאינה חורגת מהסביר." המקרים המתאימים הפכו הכלל, והתקופה חורגת מן הסביר.

יתרה מזו, מי שמעז לבקש מקלט מדיני בישראל נתפס כמי שמסכל את גירושו, ולכן עלול לבלות במעצר עד לסיום בדיקת בקשתו. המעצר אמור, אמנם, לשרת את הגירוש בלבד, ואולם בחודשים האחרונים מוחזקים במעצר לאורך תקופות ממושכות מבקשי מקלט שאי אפשר לגרשם – שישראל אינה מתכוונת לגרשם – רק לצורך הרתעת אחרים ("אינטרס מוצדק כשלעצמו, ששהות מסתננים למדינה לא תכפה על המדינה", כדברי אחד משופטי בית המשפט לעניינים מינהליים). לצורך הרתעה בלבד, כולאים מבקשי מקלט, כדי לשוב ולשחררם לאחר ימים או לאחר חודשים ארוכים. גם תנאי המעצר הקשים ב"קציעות" נועדו לשרת את ההרתעה. בג"ץ, כזכור, משתף עם כך פעולה, וממאן להתערב.

כדי למנוע שחרורם של מבקשי מקלט לאחר ששים ימים של מעצר חסר תוחלת על ידי בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, הוחלט לעשות שימוש בחקיקת חירום משנות החמישים לצורך מעצרם של מי שנכנסו ללא היתר. החוק למניעת הסתננות הוא באחריות משרד הבטחון, ואינו כולל ביקורת שיפוטית. בעקבות עתירה לבג"ץ מונה אחד מדייני בית הדין לביקורת משמורת לשמש יועץ לשר הבטחון – כלומר בית דין לעניין החוק למניעת הסתננות. לאחר מספר חודשים קרס המנגנון, שלא תפקד כראוי מלכתחילה. מרבית עצורי החוק למניעת הסתננות הועברו למסלול המעצר הרגיל.

בל נתעה: המדינה לא ויתרה על החוק למניעת הסתננות. הממשלה ממשיכה לעמוד בפני בג"ץ על סמכותה לעשות בו שימוש, ובראשית החודש הניחה הצעת חוק חדשה למניעת הסתננות. על פי ההצעה, את מי שנכנס ללא היתר אפשר יהיה להחזיק במעצר ללא הגבלת זמן.

שחלוף

לעתים נדירות חושף בית המשפט את האופן בו משרתת מדינת ישראל באמצעות עיצוב מדיניות ההגירה את מי שפרנסתם בייבוא מהגרי עבודה. בהחלטה שניתנה בשבוע שעבר הצביעה על כך השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב במפורש.

העתירה עסקה במהגרי עבודה מסין שבאו לישראל כדי להשתלב בענף התעשייה. מסיבות שונות שאינן תלויות בהם – צמצום מספר ההיתרים להעסקה בתעשייה וסגירת מפעלים – איבדו את משרותיהם. מהגרי העבודה ביקשו לעבור לעבוד בענף הבנייה ולהשלים את תקופת ההעסקה המותרת בחוק (63 חודשים). תחילה סרב משרד הפנים לאפשר להם זאת. בהמשך שינה את מדיניותו, וקבע שיאפשר מעבר בין הענפים, ואולם רק בתנאי "שחלוף"; מהגר עבודה מענף התעשייה יוכל להשתלב בבנייה רק על חשבון מהגר עבודה אחר באותו ענף.

לא נמצאה ולו חברה אחת בתחום הבנייה שתסכים להעסיק את מהגרי העבודה בתנאים אלה. השופטת מיכל אגמון-גונן חיוותה דעתה שתנאי השחלוף אינו סביר. הוצע לרכז רשימה של מהגרי עבודה, שאיבדו את משרותיהם בתעשייה, ולהעמידה לרשות המעסיקים בענף הבנייה. משרד הפנים השיב, שהוא אינו "משרד תעסוקה לעובדים זרים", והסביר שמטרת השחלוף היא צמצום מספר מהגרי העבודה. ואולם, בעוד ההליך מתנהל התברר, שהמדינה איפשרה לייבא עוד 500 מהגרי עבודה חדשים לעבודה בבנייה – כאלה שמשלמים דמי תיווך תמורת האפשרות לבוא לעבוד בישראל.

רק מספר ימים לפני המועד שנקבע לשימוע פסק הדין, הודיע משרד הפנים על ביטול תנאי השחלוף, ועל מתן אפשרות למהגרי עבודה מתחום התעשייה לעבור לעבוד בבנייה. העובדים העותרים ביקשו לאפשר להם להשלים את תקופת ההעסקה המותרת בחוק, ולא למנות במסגרתה את התקופה שנותרו ללא עבודה בשל מדיניות משרד הפנים. השופטת אגמון-גונן קיבלה את עמדתם:

"הפחתת מספר היתרי ההעסקה בענף התעשייה באופן דרסטי, והקשחת התנאים לקבלת היתרים [...] הביאו למצב שבו עובדים זרים רבים שהיו מיועדים לעבוד בתחום התעשייה, ביניהם העותרים, הפכו למחוסרי עבודה. לפיכך, חלה על המשיבה חובה מוסרית לאפשר את ניוד העובדים הזרים שהגיעו לארץ על מנת לעבוד בענף התעשייה בהתאם להיתרים שניתנו ע"י המשיבה, תוך ציפייה לשהות בארץ ולעבוד בה במשך תקופה סבירה. [...] תחת הטלת הגבלות על התאגידים [...] בחרה המשיבה להטיל הגבלות על העובדים הזרים. ברי, כי התאגידים הם בעלי אינטרס כלכלי, שכן [...] הבאת העובדים הזרים והעסקתם הוא מקור פרנסתם, והשיקול המרכזי העומד לנגד עיניהם הוא השיקול הכלכלי. התאגידים אינם מחויבים לשיקולים של מימוש וקידום מדיניות הממשלה להפחתת מספר העובדים הזרים בארץ ולשיקולים הומניטאריים. לא כך המשיבה, המחויבת לשיקולים אלה. [...] בשל עמדתו הדווקנית של משרד הפנים, בשל העובדה שלא אישר לאותם עותרים [...] לעבוד [...] אף באופן זמני עד לבירור העתירה בעניינם, בשל הנזק שנגרם לעותרים עת שהמתינו למשרד הפנים כאשר הם נתונים בלחץ כלכלי, אני מוצאת לנכון להיענות לשתי הבקשות האמורות של העותרים, ולאפשר לכל אחד מהם לעבוד את מלוא התקופה של 63 חודשים, כאשר התקופה שבה נמנע מהם לעבוד בשל התמשכות ההליכים מול המשיבה לא תבוא במניין התקופה המותרת הכוללת, וכן לפסוק הוצאות לטובתם."

הפה שהתיר הוא הפה שאסר

בסוף השבוע שעבר ביכינו כאן את גורלו הטראגי של פסק הדין בעניין כבילת מהגרי עבודה למעסיקיהם. הזכרנו כי לפני כשנתיים פסק בית המשפט העליון שהסדר ההעסקה הנוהג ביחס למהגרי עבודה, לפיו עובדים כבולים למעסיקיהם ומאבדים את רישיון הישיבה שלהם בארץ עם תום יחסי העבודה, הוא "מעין-עבדות בגרסה מודרנית", המביא לניצולם של מהגרי עבודה ולשלילת זכויות היסוד הנתונות להם. בית המשפט קבע שמדובר בהסדר בלתי חוקי והורה "לגבש" הסדר חדש בתוך שישה חודשים.

המדינה "גיבשה" הסדרים חדשים, כלומר כתבה נהלים חדשים הנמים להם במגירה. המדינה ממשיכה ליישם את אותם ההסדרים והנהלים שנפסלו בפסק הדין. הפרקליטות מגנה שוב ושוב על גירושם של עובדים נפגעי ההסדר, ובתי המשפט שבים ומאשרים את גירושם של עובדים זרים ש"סרחו": עזבו את מעסיקיהם, איבדו את מעמדם ולא הסדירו או לא הצליחו להסדיר את מעמדם מחדש בהתאם לאותם נהלים, שנפסלו על ידי בית המשפט העליון. פסק הדין נעלם כלא היה.

אתמול ננעץ המסמר האחרון בארון הקבורה של פסק הדין, כאשר שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, שלפני שנתיים כתב את פסק הדין בעניין הכבילה ועמד על פגיעתו המרה של הסדר הכבילה במהגרי העבודה ועל אי חוקיותו, אישר את גירושו של מהגר עבודה, שהועסק בענף הסיעוד, ולא הסדיר את מעמדו בהתאם לאותו נוהל עצמו שזכה לקיתונות של ביקורת מפי השופט לוי לפני שנתיים בלבד.

נשוב, אם כן, שנתיים אחורה. במסגרת ההתדיינות בעתירה נגד הסדר הכבילה טענה המדינה, כי קיומו של נוהל, המכונה "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", מרכך את פגיעתו של הסדר הכבילה והופך אותו לחוקי. השופט לוי דחה בפסק דינו בעניין הסדר הכבילה את הטענה, וקבע:

"דעתי הנחרצת היא, שאין בכוחו של נוהל זה כדי לאיין את פגיעת הסדר הכבילה למעסיק בזכויות-יסוד. טעם הדבר כפול. טעם ראשון הנו כי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק אינו משנה מהותית מהכוח העודף שבידי המעסיק. הכריכה הראשונית שבין חוקיות שהייתו של העובד הזר בישראל לבין זהות המעסיק עלולה להביא למצב בו העובד – אף שהגעתו לישראל בדין היא – יימצא שוהה שלא כדין עוד למן יומו הראשון בישראל בנסיבות המצויות מחוץ לשליטתו, ולעתים קרובות – מחוץ לידיעתו. כך הוא, למשל, מקום שהמעסיק מנצל כריכה ראשונית זו ומתנה את תחילת עבודתו של העובד בתנאים, כגון בתשלום סכומי-כסף נוספים, או מקום בו המעסיק מורה לעובד לעבוד אצל מעסיק אחר, או בפרויקט אחר ('ניוד'). ועוד: בקשה להחלפת מעסיק כורכת עצמה, על-פי הנוהל, באבדן רישיון העבודה בישראל לתקופה בלתי-ידועה: הנוהל קובע כי בתקופת-הביניים שבין סיום העבודה אצל המעסיק המקורי ומעבר למעסיק החדש, יקבל העובד רישיון ישיבה מסוג ב/2. רישיון זה הוא רישיון ישיבה זמני (הניתן, בדרך-כלל, לצורכי ביקור תיירותי), ואינו מאפשר עבודה כדין. לא ברור, אם כן, כיצד אמור העובד לכלכל עצמו בתקופת-ביניים זו, ובעיקר מדוע יש לכרוך את בקשתו הלגיטימית להחליף מעסיק, באבדן לתקופה בלתי-ידועה של רישיון העבודה בישראל (שהרי סד-זמנים מחייב לטיפול בבקשה להחלפת מעסיק אינו קבוע בנוהל)... טעם שני – ובו, להשקפתי, העיקר – הנו כי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק מניח – כהנחת יסוד – כוח להחזיק בעובד. הנחת היסוד הגלומה במבנה הנורמטיבי הנוצר בעטיו של הסדר הכבילה למעסיק, מבנה נורמטיבי שממנו הנוהל אינו משנה – הוא כי המעסיק רשאי להחזיק בעובדו, תוך שהאחרון רשאי, בנסיבות מסוימות בלבד, להשתחרר כדין מחוזה העבודה עמו. מבנה נורמטיבי מעין זה אינו מתיישב עם מעמדן החוקתי של הזכות לחירות, לכבוד אנושי, לאוטונומיה ולחופש פעולה... אין זאת אלא, כי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק מתיימר להפוך זכויות-יסוד שקנה לו היחיד – כל יחיד – סוגיה 'מנהלית' לפקידים לענות בה. היא ולא אחרת. ומתוך שמתיימר הוא לעשות את שלא ניתן לעשות – ולכל הפחות, בשיטת-משפט חוקתית המעלה על נס את זכויותיו של הפרט – נדע גם כי אין בו, בניגוד לטענת המשיבים, כדי לאיין את פגיעת הסדר הכבילה למעסיק בזכויות-יסוד."

שנה וחצי חלפה לה, וניתן פסק דין נוסף שעסק בהסדר כובל. השופט אדמונד לוי, בפסק דין מפורט, חזר על עקרונות פסק הדין בעניין הכבילה, והדגיש: "ההלכה העקרונית בדבר בטלותו של 'הסדר הכבילה' שרירה וקיימת, גם אם טרם יושמה כל צורכה... היא יצרה מצב משפטי חדש, בגדרו שוב אין הדין מוכן להשלים עם קביעתם של הסדרים שרוחם דומה. היא משמשת נדבך מרכזי במסגרת הנורמטיבית מכוחה מועסקים מהגרי עבודה בישראל. היא צופה פני הווה ועתיד כאחד. היא מחייבת את רשויות השלטון כולן, ובפרט את הממשלה. כל עוד תקפה היא, נדרשים לה גם בתי-המשפט – תהא זו ערכאה דנן, יהיו אלה בתי-המשפט לעניינים מנהליים, ערכאות העבודה או בתי-הדין למשמורת."

והנה, אתמול התקיים בפני הרכב שופטים בראשות השופט אדמונד לוי דיון בערעור שהוגש על ידי עובד סיעוד הודי, שמעסיקו נפטר, שאיבד משום כך את רישיון הישיבה שלו בישראל בדיוק באופן שנפסל על ידי השופט לוי לפני שנתיים, שקיבל אשרת תייר לפרק זמן של 60 ימים בדיוק באופן שנפסל על ידי השופט לוי, ולאחר שלא מצא מעסיק הפך לשוהה שלא כדין, בשל המדיניות שנפסלה על ידי השופט לוי.

השופט לוי לא התבלבל, ועוד ביום הדיון נתן פסק דין קצרצר, בו אישר את סירוב משרד הפנים להסדיר מחדש את מעמדו של העובד ואת ההחלטה לגרשו, כשהוא נסמך על הוראות הנוהל, אותו פסל בעצמו לפני שנתיים. השופט אדמונד לוי כותב בפסק דינו מאתמול: "הנוהל על פיו פועל המשיב מאפשר ניודם של עובדים זרים בתחום הסיעוד, בין היתר, כאשר טרם חלפה שנה מיום הגיעו של העובד הזר לישראל, וטרם חלפו 60 ימים ממועד עזיבתו את מעסיקו האחרון עקב נסיבות שאינן תלויות בו, כמו פטירה או פיטורין. המערער הוא אזרח הודי שנכנס לישראל בחודש אוקטובר 2003 באשרת עבודה בתחום הסיעוד. מאז הוא הועסק אצל שלושה מעסיקים, עד שהאחרון שבהם נפטר ביום 19.6.06. בעקבות כך הונפק למערער רישיון ביקור למשך 60 ימים, במטרה לאפשר לו למצוא מעסיק אחר. דא עקא, המערער לא עשה זאת עד שנעצר ביום 18.4.07, עקב היותו שוהה בלתי חוקי... לא נמצאה לנו עילה לשנות מפסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בחודש מאי 2007 ניתנה למערער הזדמנות להסדיר את נושא העסקתו, וגם אם היה ממש בטענתו לפיה סוכנות לעובדים זרים הוליכה אותו שולל, אין בכך כדי לסייע לו... המערער שהה במשך למעלה משבעה חודשים בישראל שלא כדין, מבלי שטרח לקבל רישיון מהרשות המוסמכת."

מה לנו כי נלין על משרד הפנים, השולל רישיונות ישיבה, על הפרקליטות, המגנה על החלטות משרד הפנים, ועל שופטי בתי המשפט המחוזיים, המאשרים את ההחלטות, כאשר שופט בית המשפט העליון, שפסק דינו אמור היה להוליד רפורמה בהסדרי ההעסקה הפסולים של מהגרי העבודה, אינו מיישם את פסק דינו שלו כאשר מובאים בפניו קורבנות ההסדר שפסל?

יהי זכרו של פסק הדין בעניין הכבילה ברוך.

חג שמח

וַאֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים, כֻּלָנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻבָּח.

ארבעה עשר ימים – לא היית פה

כידוע, משרד הפנים רואה לעצמו חירות לערוך בירורים בעניינים של מעמד בישראל משך חודשים ארוכים. ואולם, מרגע שהוחלט לא להקנות מעמד או לבטל את המעמד שניתן, משרד הפנים נמרץ מאוד לסלק מישראל את מי שעניינו הובא בפניו. מדובר לא פעם במי שמבקש מעמד מטעמים הומניטאריים, או במי שרכש מעמד ארעי, והוחלט מטעמים שונים להפסיק את הליך הסדרת מעמדו באופן קבוע. לפעמים מדובר באזרח, שמעמדו בוטל לאחר שנים של ישיבה בישראל.

כמה נמרץ משרד הפנים לסלק מן הארץ? בדרך כלל מקציבים הפקידים שבועיים ליציאה מן הארץ. לפעמים חודש. לפעמים חודשיים. מה שמתחשק, ואין כל קשר בין משך שהותו של האדם בישראל לבין הדחיפות שנקבעה ליציאתו. במכתב, שנשלח אל מי שנדרש לעזוב, מדגישים הפקידים, שאם לא יצא מיוזמתו בתוך התקופה שנקבעה – יגורש. העתק ההחלטה נשלח אל גורמי האכיפה.

למשרד הפנים, כאמור, אין לוח זמנים לטיפול בבקשות ולמתן החלטות. אדם, שהגיש בקשה לרכוש מעמד, ממתין חודשים ארוכים להחלטה בעניינו, על פי רוב ללא ידיעה מתי בקשתו תידון. ההחלטה יכולה להגיע אליו בכל עת. ברור, כי ככל שאדם שהה בישראל פרק זמן ממושך יותר, דרושה לו שהות ארוכה יותר לצורך התארגנות ליציאה. ואולם, לשיטתו של משרד הפנים, על המבקש להיות ערוך לגרוע מכל, וברגע שבשורת האיוב תנחת בתיבת הדואר שלו, למהר ולהתפטר מעבודתו, לחסל את עסקיו בארץ, להסדיר את ראיית הילדים ואת ענייני המזונות, להיפרד מעל יקיריו, לארוז את חפציו, לרכוש כרטיס טיסה, ולהיעלם לאשר תישאהו הרוח. בפרק הזמן הזה עליו להיערך גם לעתור נגד ההחלטה.

בית המשפט הגבוה לצדק חיווה דעתו, כי מתן אורכה של שלושה חודשים להתארגנות "היא הראויה בנסיבות העניין". בפסק דין, שניתן לפני ימים אחדים, רשם לפניו בג"ץ, כי לעותרים יינתנו ארבעים וחמישה ימים לצורך התארגנות לעתור או לעזוב את הארץ.